אחרי פיגועים במקומות הומי אדם, עולה השאלה האם ניתן היה לאבטח אותם טוב יותר. כך היה אחרי הפיגוע בתחנה המרכזית בבאר שבע, אחרי הפיגוע בנמל התעופה של בריסל ואחרי הפיגוע בנמל התעופה של איסטנבול - אם להזכיר רק דוגמאות אחדות. התשובה היא, שהכל אפשרי - אבל המחיר יהיה כבד מדי, גם מבחינת עלות האבטחה וגם ובעיקר מבחינת המשמעויות הכלכליות והיום-יומיות.

כדי להבין את הדברים, נלך אחורה לפיגועי ההתאבדות באוטובוסים בשנות ה-90. תיאורטית ניתן היה להציב מאבטח בכל אוטובוס ולבדוק כל נוסע, אבל ברור שזה היה תוקע לחלוטין את התנועה ועולה מאות מיליונים. אם בלונדון היו מתחילים לבדוק את הנכנסים לתחנות של הרכבת התחתית אחרי הפיגועים שם, העיר הייתה נעצרת תוך שעה. הטרור היה משיג כך את מטרתו בלי לעשות דבר: לשתק את החיים הנורמליים. וכאשר מדובר במקומות כמו תחנות מרכזיות או נמלי תעופה - עלול הבידוק ליצור צפיפות שתהיה יעד חלומי למחבלים מתאבדים. זה בדיוק מה שאירע בשבוע שעבר באיסטנבול.

חשוב לזכור, שהאבטחה בשטח היא מעגל ההגנה האחרון, ולמען האמת - גם הפחות יעיל מכולם. המאבק בטרור מתחיל הרבה קודם, באיתור המנהיגים, בחשיפת המחבלים ובמציאת הסדנאות. מול דאעש המלחמה צריכה ללכת עוד שלב אחורה, נגד האידיאולוגיה הרצחנית שלו שמושכת כל כך הרבה צעירים מהמזרח התיכון ומאירופה. גם מבחינת עלות-תועלת, אלו הן הזירות הכדאיות ביותר.

יצא לי לבלות קצת בשני בנקים בשבועות האחרונים ולשוחח עם כמה פקידים, אשר אמרו את אותו הדבר: הרגולציה הורגת אותנו. אחת מהן סיפרה, שעבודתה היא לגייס לקוחות - אבל באותו יום היא לא הביאה אפילו לקוח אחד, כי היה צריך לערוך איזושהי ביקורת במענה לדרישות בנק ישראל. זהו הביטוי בשטח למה שאמר לי חבר שפרש לאחרונה מתפקיד בכיר במערכת הבנקאית: 75% מזמנו הוקדשו לציות לדרישות הרגולציה.

שלא יהיה ספק: חשוב ביותר לפקח על הבנקים, המחזיקים את הכסף של כולנו כפרטים ושל המדינה ככלל. אפשר לקטר על הרגולציה מהיום ועד מחרתיים, אבל עובדה שבישראל לא היו שערוריות כמו הסאב פריים וקריסות כמו של ליהמן ברדרס. זה אומר שהרגולציה משיגה את מטרתה המרכזית: שמירה על יציבות הבנקים.

לצד זאת, חשוב ביותר לאפשר לבנקים לעבוד וליטול סיכונים. בלי זה, הם לא יוכלו להעמיד את המימון החיוני לכולנו: במשיכת יתר, בהלוואות פרטיות, באשראי עסקי, במשכנתאות. אם הבנקים ימשיכו להקדיש את רוב זמנם לביקורות ולטופסולוגיה, פשוט לא יישאר להם זמן לבצע את תפקידם המרכזי: לנהל כספים. יש לי תחושה, שבבדיקת העלות-תועלת של אסדרת הבנקים, המחיר מבחינה לאומית ומשקית הוא כבר גבוה מדי.

יהיה מעניין לבדוק פעם בצורה אמפירית כמה תביעות סרק אזרחיות מוגשות לבתי המשפט. אני מתכוון לתביעות שעל פניהן לא מגלות עילה, שסותרות פסיקה ואפילו חקיקה, שעוסקות בזוטי דברים וכך הלאה. הרושם המאוד-לא-מדעי שלי הוא, שמדובר ברבבות תביעות בשנה.

הטרנד החדש בתחום הזה: תביעות לשון הרע. אמרו לך מילה לא יפה? תתבע. קראו לך בשם גנאי? תתבע. השכן צעק עליך בחדר המדרגות? תתבע. עמיתי יצחק דנון מספר לי כמעט מדי יום על תביעות הזויות כאלו, הנובעות בעיקר מעודף של עורכי דין גרועים וחסרי פרנסה, החושבים שחוק לשון הרע הוא בוננזה. הם לא מבינים את החוק, לא מכירים את הפסיקה, לא מתחשבים בהגנות - אלא ישר יורים.

למה זה קורה? כי כמעט אין בכך סיכון. ההוצאות הנפסקות נגד תובעי סרק אינן ריאליות ובדרך כלל אפילו לא מתקרבות לכך, שלא לדבר על ההימנעות המוחלטת מפסיקת הוצאות לדוגמה והוצאות לטובת אוצר המדינה. כל עוד בחשבון עלות-תועלת לתובעים כמעט ואין מה להפסיד ולעורכי הדין בכלל אין מה להפסיד - בתי המשפט ימשיכו להיות מוצפים בתביעות זבל, שימנעו מהם למלא כראוי את תפקידם בטיפול בתביעות של ממש.

למרות שתכננתי שהשבוע הטור יעסוק בתופעות ולא באנשים, אני לא יכול להימנע מלגעת בעו"ד דוד גולן. כבר יצא לכתוב על הערעורים שהוא מגיש ללא הרף לבית המשפט העליון בתיקי תעבורה, למרות שברור לחלוטין שהסיכוי שהם יתקבלו שואף לאפס, כי מדובר בתיקים שגרתיים לגמרי שאינם מצדיקים דיון בגלגול שלישי.

אז למה אני חוזר אליו? משום שהשבוע כנראה קבע גולן שיא: בית המשפט העליון זרק אותו מכל המדרגות שלוש פעמים בתוך יום אחד. היה זה ב-4.7.16, כאשר השופט אורי שהם פרסם שלוש החלטות בהן דחה בקשתו של גולן לערער על פסקי דין של המחוזי בעקבות פסקי דין של בתי המשפט לתעבורה.

מה שהכי מסקרן אותי בעסק הזה, הוא איזה תחשיב של עלות-תועלת גולן מוכר ללקוחותיו. מה הוא מספר להם על סיכויי הערעור לפני שהוא משכנע אותם לאפשר לו להגיש אותו, ומן הסתם - תמורת תשלום נאות. אני יכול רק לתת עצה כללית ללקוחותיהם של עורכי דין: תבדקו היטב מה מוכרים לכם, והאם לא גורמים לכם להוצאות מיותרות ולעוגמת נפש מיותרת עוד יותר.

אחת מהצעות החוק החשובות ביותר של השנים האחרונות פורסמה בשבוע שעבר, ודומני שחוץ מאשר ב-News1 - לא זכיתם לקרוא אותה בשום מקום. אני מתכוון להצעה למאבק בבנייה הבלתי-חוקית, שהמילים "מכת מדינה" כבר שחוקות מרוב שימוש לגביה. זו לא רק בעיה של גזל קרקעות ציבור, של בנייה מסוכנת ושל פגיעה בשטחים פתוחים; זו תעשיה שלמה של עבריינות וצפצוף על החוק, הפועלת בשיטת כל דאלים גבר.

הקו החשוב ביותר של ההצעה, מבית מדרשו של המשנה ליועץ המשפטי, ארז קמיניץ, היא פגיעה קשה בכיסיהם של העבריינים. בנייה בלתי חוקית היא עבריינות כלכלית, שמאחוריה מניעים של רווח. לכן, העונש החשוב ביותר הוא זה שיהפוך את היוצרות בבחינת העלות-תועלת של העבירות. את עיני תפס במיוחד הסעיף שיאפשר לבתי המשפט להטיל על העבריינים, בנוסף למאסרים וקנסות רגילים, גם קנס בגובה כפליים הרווח הכלכלי שיצרה להם הבנייה הזאת.

נותר רק לקוות, שהחוק הזה יעבור במהירות ובעיקר שבתי המשפט יפעלו על פיו. כיום, רבים מן השופטים נוהגים ברחמנות יתרה, אפילו שערורייתית, ונותנים לעבריינים עוד ועוד ארכות להסדיר בדיעבד את עבירותיהם - וזאת הן בניגוד להיגיון והן בניגוד לפסיקת בית המשפט העליון. ביום בו עברייני הבנייה יידעו שהתענוג יעלה להם מאות אלפי שקלים במזומן, העבריינות הזאת תפתח בצורה דרמטית.

מחשבה שעולה בדעתי בכל פעם שאני מבקר בארמון פאר באירופה, וכך היה גם השבוע כאשר הילכתי בגנים המרשימים של ארמוןHerrenhausen בהנובר ובמסדרונות ארמון המלוכה באמסטרדם. קל מאוד לומר, שהפאר בארמונות הללו הוא ביטוי חיצוני מוחץ לאופן בו השליטים ניצלו את ההמונים, נטלו את כספם והשתמשו בו לחיי מותרות עוצרי נשימה. אלא שיש גם צד שני למטבע. בבניית הארמונות הללו ובאחזקתם הועסקו במישרין מאות ואלפי אנשים. הספקים של הבנייה והתחזוקה העסיקו גם הם מאות ואלפי אנשים. אז האם בחשבון של עלות-תועלת, הפסדם של ההמונים לא יצא בשכרם?

זו איננה רק מחשבה היסטורית. יש לה השלכות אקטואליות ברורות. כאשר מיליונר יוצא למסע בזבוזים, הוא מעביר את כספו מכיסו לכיסיהם של מי שאת מוצריהם ושירותיהם הוא רוכש. מי שעורך בר-מצוה או חתונה בעלות של מיליונים, משלם אותם לגן האירועים ולשירותי ההסעדה ולמלצרים ולצלמים ולרבים אחרים. טייקון שקונה מטוס פרטי, נותן פרנסה למאות עובדים בחברות המייצרות את המטוס וחלקיו. גם כאן, חשבון של עלות-תועלת מלמד שרבים-רבים יוצאים נשכרים.

שיהיה ברור: אני מתנגד לגאוותנות ואני חושב שעדיף לחלק כסף במישרין לנזקקים. אבל בהינתן המצב האוביקטיבי בו זה לא קורה, כדאי לשים לב לכך שהתמונה אינה חד-ממדית, ושלא צריך לתלות כל מי שיש לו כסף רק בגלל שהוא מעז לבזבז אותו.