מבחן הציבור

קָם קֹרַח וַעֲדָתוֹ וְאַמְרוּ בִּטְרוּנְיָה לַמַּנְהִיג
מִי הִסְמִיך אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת הָעָם לְהַנְהִיג
הֲאִם אָנוּ וּבָנֶינוּ אֵינֶנּוּ קְדוֹשִׁים מַסְפִּיק
לָמָּה לְמַנּוֹת מְקוֹרָבִים וּקְרוֹבִים לְהַרְחִיק
כָּּכָה טַעֲנוּ קֹרַח וַעֲדָתוֹ וּבְכַךְ הֵחֵל הַסִּפּוּר
וְכָכָה הֶעֱמִיד קֹרַח אֶת מֹשֶׁה בִּפְנֵי הַצִּבּוּר
זֶה שֶׁהִפִּיל אֶת מֹשֶׁה עַל פָּנָיו בְּלֵב שָׁבוּר
וּמֹשֶׁה כְּמִנְהָגוֹ עָמַד בְּמִבְחַָן-הַצִּבּוּר
וְאָמַר זֶה נַעֲשָׂה עַל פִּי הַדִּבּוּר.
כְּדֵי לְהַנְהִיג עַם לֹא דַי בְּמַעֲמַד-רָם
מַנְהִיג מוּרַם מֵעָם הוּא עַל דַּעַת הָעָם
לֹא בְּחַיִל וְלֹא בְּכֹחַ לְהַשְׁתִּית מִשְׁפָּט
פֹּה אֶת עוֹשֵׂי הַמַּחְלֹקֶת ה' מִיָּד שָׁפַט
וְהֲלֹא כְּבַר נֶאֱמַר בְּשֶׁבַח רַבֶּנוּ מֹשֶׁה
אִישׁ עָנָו דּוֹחֶה שִׁלְטוֹן וְאֵינוּ מִתְנַשֵּׁא
אַךְ קֹרַח וַעֲדָתוֹ הִמְצִיאוּ מַחְלֹקֶת
כְּמַרעִילֵי מַיִם חַיִּים בַּשּׁקֶת


המורדים בבורא עולם

על המחלוקת שיצרו קרח ועדתו איננה מרידה במשה, כי הרי על משה נכפתה המנהיגות "על-פי הדבור" (בצו של האלוהים). וכך גם מנה משה את אהרן לכהן גדול ואת בניו לכהנים זוטרים. והנה מופיע קֹרַח? עם מאתיים וחמישים מבני עדתו נשיאי העדה קְרִאֵי מועד אנשי שם. עם דתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן. (ט"ז/א) ., שנים משבט ראובן בכור יעקב: כדי לומר למשה ואהרן כי הוא מדבר בשם העם. טענתו העיקרית הוא: הרי לוי הוליד את קהת וקהת הוליד את עמרם ואת יצהר ואת חברון ואת עֻזִּיאֵל. (רק חברון איננו איננו ממלא תפקיד בדרמה שפרשה זו). והרי עמרם הוליד את אהרן ומשה. ויצהר הוליד את קֹרַח, לכן אהרן ומשה הם בני דודים לקֹרַח. וטענו היא מדוע השלטון מרוכז בבני עמרם, בידי משה נביא ומחוקק ואהרן כהן גדול ובני אהרן כהנים . ואילו קֹרַח בן יצהר אחי עמרם, נשאר קֵרֵחַ מזה ומזה. הפעם אין לומר כי מדובר באספסוף, כפי שאמרו חז"ל בחטא העגל, ובמרגלים, הפעם מדובר בשמנה וסלתה של העדה. אלא שלא טובת העם רצה קרח רצה טובתו ומעמדו כי דבק בו "חַיְדָּק" ממין "התאוה" לשלטון . קרח ידע כי מדובר בשליחי אלוהי ישראל שבחר בהם לתפקיד ולא הם שמו עצמם מנהיגי העם. הרי כבר נאמר: כי במשה קראנו שהוא נסה להתחמק מקבלת תפקיד הנביא באמרו לה': הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה ויאמר א' אל משה ראה נתתיך אלוהים לפרעה (שופט ורודה בפרעה) ואהרן אחיך יהיה נביאך. (וארא ז/א) (כלומר בעל ניבך כלומר המדבר מגרונך) . לא יכול היה קרח להאשים את משה ברדיפה אחרי מנהיגות . אלא שמהלך קרח ועדתו בהסיבו את המחלוקת על קְדֻשָּׁה וּכְהֻנָּה גלה כונתו ומטרתו כעולה מדבריו אל משה ואהרו: רַב-לָכֶם כי כל העדה כֻּלָּם קְדֹשׁם וּבְתּוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּאוֹ על קְהַל ה' (טז/ג), בעשותו כן הפיר את מצות האלוהים, כי הוא מרד באלוהים ועל כן קרח ועדתו נענשו בידי האלוהים: ותפתח הארץ את פיה ותבלע אתם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקרח ואת כל הרכוש.(יז/לב) . מצאנו בספר דברי הימים ששמות ילדי קרח נזכרים בין החיים. לכן חז"ל אמר: כי הם לא נספו, כי לא נטלו חלק במעשה אביהם . והנה גם הענישה איננה קולקטיבית כמו בנח במבול וכמו בחטא העגל, העונש הוא לָחַטָּאִים בלבד.

יצא המרצע מן השק

קרח ועדתו בקשו לתת למחלוקת גָוָן ענייני ולא כמאבק על השלטון בנמקם זאת בכך: כי כל העדה כֻּלָּם קְדֹשִׁים כולם היו במעמד הר סיני ושמעו את הקולות וקבלו את התורה. מדוע אתם משה ואהרן קובעים מי ראוי לַכְּהֻנָּה ומי לא. מדוע דלגתם על יצהר אבי הוא אחי עמרם אביכם. מדוע מיניתם את אליצפן לכהנה כנשיא הכהנים. בכך יצא המרצע מן השק. זה שחרה לקרח. דברים אלה נשמעים מוכרים לנו, כי גם מפי מנהיג זה או אחר ממנהיגנו בתקופתנו, שמופיע ברבים מתחסד ומצטנע ואומר לציבור: "לא מעניין אותי התפקיד, אלא רק טובת העם" ולמעשה הדבר היחיד שמעניין אותו הוא הכסא - התפקיד ולעזאזל טובת העם. לחיזוק טיעוניו של קרח הוא לא התייחס ליחוס המשפחתי ולא אמר משרצה לומר: הרי בני קהת בן לוי הם: עמרם ויצהר וחברון ועזיאל (שמות ו/יח) בני עמרם נטלו גְּדֻלָּה: אחד מלך (משה) ואחד כהן גדול (אהרן) מדוע דִּלַּגְתֶּם על יצהר אחי עמרם ונתתם גְּדֻלָּה לאליצפן בן עֻזִּיאֵל (הוא הבן הרביעי של קהת) רש"י מביא מדרש אגדה שמטרתו הייתה להציג את משה על-ידי קרח באור שלילי בשאלה על דיני הטלית שכלה תכלת, האם צריכה חוט תכלת משענה משה בחיוב לגלגו עליו, לאל שהוא בשלו ומביא משל על חדר ספריה מלאה כתבי קדש ואף על-פי כן מתקינים שם מזוזה (ז/ג) ברם כאשר התברר כי המחלוקת איננה על קְדֻשָּׁה וְטָהֳרָה אלא על מִשְׂרוֹת וְכָבוֹד הַמֶּרֶד נִכְשׁל. כי לא טובת הכלל לנגד עיניו, אלא רק מעמדו האישי. והתוצאה לא אחרה לבוא .

הממשל התקין הוא שנעשה על-פי רצון הרבון

לית מאן דפליג שהממשל התקין נועד לשרת את העם, ולא כפי שנוהגים דיקטטורים. כי אלה רואים את כמשרת של השליט (כמו במלוכה) במונרכיה שם המלך עקר ולא העם. ההשתלטות נהיית החלטית כאשר המלך כופה עצמו על העם בכוח . אומנם נאמר בתורה לישראל בבואו לארץ: "שום תשים עליך מלך" (דברים יז/טו) והוא בשבתו על כסאו יכתוב את משנה התורה ולנהוג במלכותו את העם ע"פ מצוות התורה. המלכת מלך על ישראל הייתה במחלוקת בקרב חז"ל. מה עוד והנביא שמואל היה נגד המלכת מלך בשר ודם על ישראל לדידו אלוהי ישראל הוא מלך המלכים הקדוש ברוך הוא. אף על-פי כן בלחץ העם מנה את שאול למלך. ברם גם המלכת מלך בישראל נעשתה על-פי הדבור - על-פי מצות אלוהים ולקים ולקיים מצוותיו חֻקּוֹתָיו ומשפטיו של האלוהים. כי הרי הכל יודעים שלאדם בשר ודם בן תמותה, יש חולשות ותאוות, ושאיפה לעֹשֶׁר וְלִגְדֻּלָּה ולפאר כשהכל נעשה למענו ולטובתו האישית ולמקורביו ולאלה שתמכו בהמלכתו ובקיום שלטונו, ורק לאחר מכן טובת העם. בימינו הריבונות מוקנית למנהיג מאת העם שהוא הריבון. בפרשה שלנו טרם הגיע העם למנוחה ולנחלה ועל כן טרם הגיע הזמן לשים על העם מלך. המנהיג במדבר מנהיג את העם בבטחה להגיע לארץ כנען אל המנוחה ואל הנחלה. בימי קרח הריבונית ניתנה למשה ואהרן ובניו על-פי הדבור מפי אלוהי ישראל כי הוא ריבון העולמים. ובתקופתנו במבט אל חמש שנים האחרונות, רואים אנו משטרים קורסים. קבוצה אחת רוצחת בני הקבוצה האחרת בעיקר במשטרים איסלאמיים: השיעים רוצחים סונים ואלה רוצחים עלאווים ואלה רוצחים יזידים ועוד והכל תחת כותרת "דַוְלַת אל אִסְלָאם" (שלטון האיסלאם) והכל נעשה כביכול במצות אללא ומוחמד שליחו. מצב של תוהו ובוהו קלסי-אכזרי שורר כאן וזה הרבה יותר גרוע מהשלטון הרודני שהפך השלטון ב"הפיכה" . ההפיכות החלו בשעתו בסוריה ומשם נעשה הדבר במצרים ובלוב, ובתוניס ובאלג'יריה. לפני תופעת ההפיכות תפיסת השלטון בכוח נקראה "מהפכה". אולם בימינו לא למדו את הכלל הפשוט, שהנלקח בכוח על-ידי רודן אחד, הוא מוחזר בכוח על-ידי רודן חזק יותר.

אַשְׁרֵנוּ וּמַה טּוֹב חֶלְקֶנוּ כִּי ה' אֱלֹהֵינוּ
נָטַל אֶרֶץ כְּנַעַן מְהַכְּנַעֲנִים וּנְתָּנָה לָנוּ
וְהַפְּלִשְׁתִּים וְהַכְּנַעֲנִים אֵינָם פֹּה עוֹד
כִּי בְּמַעֲלָלֵיהֶם בָּאָרֶץ לֹא יַכְלוּ לִשְׂרוֹד

מְאָז יְמֵי קֹרַח יֵשׁ מַחְלֹקֶת וּלְעִתִּים רִיב
רָבִים וּבוֹנִים וְנִלְחָמִים בָּאוֹיְבִים סָבִיב
נִרְאָה הַדָּבָר מוּזָר וְאַף נוֹגֵד אֶת הַטֶּבַע
זֶה הֵחֵל מְאַבְרָהַם מְאָז יָשַׁב בִּבְאֵר שֶׁבַע

הִגַּעְנוֹ לַמְנוּחָה וְלַנַּחֲלָה וְאָשַׁמְנוּ בַּחָרְבָּן
לְכַפֵּר עַל שִׂנְאַת אָחִים לֹא יוֹעִיל קָרְבָּן
רַק בִּזְכוּת אַהֲבַת חִנָּם יָקוּם לוֹ הַבִּנְיָן
אֲזַי חוֹלְקִים וַּמְסְכִּימִים יִכָלְלוּ יַחַד בַּמִּנְיָן

הָבָה נָשִׂים קֵץ לַמַּחְלֹקֶת וְלִגְמוֹר עִנְיָן
הִגִּיעָה הָעֵת לַשָּׁׁלוֹם וְלָשִׂים חֶרֶב בַּנָּדָן
נְפַלֵּס נָא דֶּרֶךְ לַגּוֹאֵל לִבְנוֹת בָּאָרֶץ כָּאן
אֶת מֳקְדַּש ה' הַמְיוּחַל וּלְקַפֵּל מִשְׁכָּן