"במקרים רבים אחרים, המדינה רכשה לדיירים המפונים דירות וגם עשתה את כל הביורוקרטיה. כשהסתובבתי בשכונת הארגזים נצבט לי הלב, גם כספים שאנשים קיבלו על-מנת לתחזק את הקיים שימשו למסע משפטי. הכסף שאמור היה לשפר את רמת חייהם רק הכשיר את ההתעללות, ההתנהלות כל כך נבזית" (ח"כ אורלי לוי-אבקסיס).
אל שכונת הארגזים בדרום תל אביב כנראה שכבר לא תגיע האחריות הציבורית של משרד האוצר. היא לא משרתת שום תחום פוליטי, ולא מניבה רווח עבור ההנהגה בירושלים. כי כשמדובר, שוב, בנושאים חברתיים, גם הקשים ביותר, המדיניות היא שהעם היושב בירכתיים המוחלשים מבחינתם ימשיך לספוג.
"הארגזים", שכונה שמרבית תושביה הראשונים נשלחו להתיישב במקום לאחר מלחמת העצמאות על-ידי הסוכנות היהודית, ללא ספק אינה שכונת פאר, גם לא שכונת מעמד ביניים טיפוסית. לאחר סיור שערך שם ראש הממשלה,
יצחק רבין ז"ל בשנת 1992 - הוא תיאר את מה שראה, כמזכיר לו את מחנה הפליטים ג'באליה (צפון רצועת עזה).
הבתים שהוקמו במשך השנים בשכונת הארגזים, שכללו בין היתר הקמת 56 מגורנים בשנת 1991 ושבהם שוכנו עולים חדשים של העלייה הגדולה מברית המועצות וכמו-כן גם זוגות צעירים, לא הורשו להירשם כנכסים פרטיים בטאבו, וזכות הקניין שלהם בבתים נשללה ולא הוכרה מעולם.
תושבים בודדים
יחד עם השנים וכתוצאה לגיטימית של ריבוי טבעי, השכונה התרחבה בצורה עצמאית. עיריית תל אביב-יפו, לא סיפקה את התשתיות הנדרשות לכך. לא גני ילדים, לא בתי ספר, אפילו פינוי האשפה הציבורית החל רק בתחילת שנות ה-2000.
בשנת 1993, המליצו במינהל מקרקעי ישראל על תוכנית פינוי-בינוי בשכונה. תושבי השכונה הכשילו את התוכנית, מכיוון שרק תושבים בודדים נענו להצעות שניתנו להם. למרות זאת, בשנת 1996 פירסמו העירייה בשיתוף המינהל, מכרז למכירת קרקעות השכונה וזכויות להקמתן של כ-1,200 יחידות דיור.
חלק מתושבי השכונה התארגנו, ועתרו לבג"ץ בדרישה לאפשר להם למכור את הקרקע בעצמם.
במהלכם של הדיונים בבית המשפט, תנאי המכרז שונו כך שהפיצוי עבור המפונים היה גדול יותר.
בשנת 1998 זכה במכרז הקבלן ישעיהו חכשורי ששילם סכום של מיליון ומאתיים אלף שקל, על קרקע ששוויה הוערך בתשעים מיליון שקל. הקבלן חכשורי, התחייב לקחת על עצמו את מימון הפיצויים לתושבי השכונה.
פעם אחר פעם
בשנת 2001 החלו החתמות חוזים מול התושבים, אלו שסירבו נתבעו לסילוק יד. לחלק מהתושבים הפחות ותיקים בשכונה, הוצעו חוזים עם פיצוי בשיעור נמוך יותר שתואם את המכרזים הראשוניים שאותם שללו מלכתחילה תושבי השכונה.עקב הסכמה עם כ-85 משפחות השכונה, הוקם בניין מגורים ראשון בחלקה הדרומי. אך עקב הקשיים מול שאר התושבים, חלה האטה משמעותית בקצב הפינוי ולא נבנו עוד בנייני מגורים.
בשנת 2007 נמכרה הבעלות על קרקעות השכונה לקבוצת
דנקנר השקעות שבשנת 2010 שונה שמה לאלעד ישראל מגורים, והיא נמצאת כיום בבעלות
קבוצת דלק נדל"ן של בעל השליטה
יצחק תשובה שמסרבת לקחת חלק בהקשר של פינוי התושבים. על-פי ההסכם שבוצע בין חכשורי לתשובה, האחרון אחראי רק לפיתוח הקרקעות והבנייה בשכונה וזאת לאחר שכל תהליך פינוי התושבים יסתיים.
עקב סירוב מרבית התושבים להתפנות, במינהל מקרקעי ישראל מאריכים את תוקף המכרז פעם אחר פעם ועד כה נוספו שלושה ביניינים חדשים בשכונה.
סיפורם של חלק מתושבי השכונה, הוא סיפור ארוך ובעיקר מתיש ממלחמה עקבית נגד הממסד והיזמים השונים. המלחמה בעיקר על שקיפות, והבטחת דיור חליפי ההולם את הפיצוי לפינוי.
בכלל הסיפורים נמצאים הבית והשכונה, בה חיו וגדלו כמעט כל חייהם. רובם של תושבי השכונה, עדיין מתגוררים בה. הם שקועים עמוק בדיונים משפטיים ובסכסוכים ביורוקרטיים מול היזמים והקבלנים. התמונה הכוללת מצד התושבים היא, שקיים פער בין מה שהובטח להם לבין המציאות בשטח.
השכם בבוקר
הטענה המרכזית מצד היזמים והקבלנים, היא שישנם לא מעט תושבים שאינם נמנים על ותיקי השכונה ש"פלשו" אליה בתקוותם לזכות בפיצוי. תושבי השכונה לא מכחישים זאת, אך טוענים שמדובר במיעוט.
שושנה נ. שמתגוררת בשכונת הארגזים למעלה מ-60 שנה, טוענת שהופעל עליה לחץ לחתום על חוזה בניגוד לרצונה וכי הופעל ומופעל פינוי בכוח כנגד התושבים. לטענתה, מגיעים לשכונה כמו שבאים לכפרים פלשתינים - בשקט אך בכוח מסיבי של שוטרי יס"מ, מג"ב ושוטרים רגילים.
עוד מסבירה שושנה, כי התושבים שיערו שעלול לקרות מצב שכזה, אך לא חשבו שכך ינהגו בהם - חשבו שיתנהל הסכם בצורה יפה.
שושנה מוסיפה, כי התושבים מפונים בכדי שיבנו בניינים שימכרו בסופו של דבר לכל מי שאינו תושב השכונה ואין לה מושג מה היא מקבלת בתמורה לחתימתה, כמו שאין לה מושג מה יהיה בעתידה ולאן תלך?! מסכמת שושנה בכך שהגיעו לביתה השכם בבוקר, הזמינו את אחיינה למשרד עורכי דין, והחוזה מולה נחתם תחת לחץ.
עבודת מטה
עוד סיפור מהשכונה, הוא של כפיר כ. בן 30 - נשוי עם שני ילדים, יליד השכונה ומתגורר בה כמו שגם הוריו. בתביעת הפינוי לטענתו, התנהלות הרשויות והקבלנים נעשית בחוסר שקיפות. התושבים בד"כ אינם משתתפים בתהליך, מה שגורם לאי ודאות בצורה קבועה וכך העניין מתנהל כבר שנים. כפיר מייצג וחלק ממובילי מאבק התושבים, יחד עם עו"ד עובדיה ג. הם מנסים לאגד את התושבים לוועד מסודר.
לטענתו של עובדיה, חיים בשכונה בני אדם שעוברים תהליך קשה של דה-הומניזציה ומתייחסים אליהם בצורה חסרת אנושיות, כעבריינים וכפולשים. על כך מוסיף כפיר שהוא דור שלישי בשכונה, וכי סבא שלו הגיע אליה ושוכן בה לפני כ-65 שנה בשנותיה הראשונות של המדינה והוא אינו היחיד שכך. מקובל על כפיר, כי אם הקבלנים והרשויות היו מטפלים בעניין כראוי מול הוריו - אז זה בסדר, אך לא כך הדבר וכי הוא וכל משפחתו עדיין מתגוררים בשכונה, כאשר הוא מצפה לילד נוסף בדרך.
לגבי הטיפול הפרלמנטרי בעניין, נכון לפברואר 2016 ננעל דיון של ועדת הפנים של הכנסת כחצי שעה לאחר פתיחתה בעקבות התחמקות משרד האוצר. לטענתו של יו"ר הוועדה - הח"כ דודי אמסלם, לא יהיה שום קידום חקיקה של מנהל התכנון עד שמשרד האוצר, לא יכנס ועדה בן משרדית שתעשה עבודת מטה וזאת בכדי להציג מתווה פתרון ראוי ומוסדר לתושבי השכונה.
לשכונת הארגזים סיפור ארוך. סיפור מורכב מאוד של הזנחה, התעללות כתוצאה מחיבורים של הון ושלטון. סיפור בו תושבים "נופלים בין הכסאות" הרומזים על התנערות הממשלה מאזרחיה, וגיבוי הפקרות הרשות המקומית כלפיה התושבים.
עדיפות לאומית
ככל הנראה אין דינם של תושבי שכונת הארגזים, כדין תושבי מתנחלי אדורה, נהוגות, אבנת, אלמוג, ארגמן, אשכולות, ורד יריחו, חגי, משואה, עתניאל, פצאל, קליה, משכיות ועוד, שם הממשלה רואה אזורי עדיפות לאומית בניגוד לתושבי דרום תל אביב.
את השאלה המרכזית בעניין תושבי שכונת הארגזים צריך להפנות לשר האוצר -
משה כחלון, שנבחר בעקבות קמפיין חברתי רחב היקף, ושנתפס גם כמקורבו של בעל מניות הקרקע בשכונה, מר יצחק תשובה. סביר להניח שכאן, התשובה לא תהיה חברתית.
