ה-4 ביולי 2016 - אני צופה בטלוויזיה בהוד מלכותם ביבי ו
שרה נתניהו ופמלייתם המכובדת בנסיעתם לאנטבה, בטקס המועבר בשידור ישיר לציון ארבעים שנה למבצע יונתן המזהיר. כולי מרוכזת ומצפה לראות בין אורחי המשלחת את חברתי הטובה תרצה, אלמנתו של אחד מגיבורי מבצע אנטבה, הטייס אמנון הלבני ז"ל. המצלמה עוברת על פני המכובדים, כמעט כל שרי הממשלה שם, אנשי חיל-האוויר, אני מאמצת את עיניי וכל חושיי מתחדדים, אך לשווא, תרצה איננה בין המוזמנים.
זמן קצר לאחר מכן, תוכנית מבט שני על המבצע המהולל. שלושה טייסים שלקחו חלק בהטסת מטוסי ההרקולס מתראיינים: נתן דביר, אריה עוז ושוקי שני. הם מספרים על ארבעה מטוסי הרקולס, מציינים את עצמם כטייסים שתכננו את הטיסה המורכבת ואת הנחיתה. שלושה טייסים שמציינים ארבעה מטוסים ולא מזכירים את הטייס הרביעי שהטיס את מטוס החילוץ העיקרי? הייתכן כדבר הזה? אני משפשפת את עיניי ואת אוזניי. אולי טעיתי? כיצד אפשרי דבר כזה. האם העובדה שאמנון הלבני איננו כבר עמנו מצדיקה את ההתעלמות הבולטת הזו מחלקו החשוב כל כך במבצע? האם שליש של תהילה כדאי יותר מאשר רבע? האם זו אחוות לוחמים?
טלפון מהיר אל תרצה אימת את הרגשתי הנוראה. לא היינו צריכות להרבות במילים. היא חשה את הזדהותי ואני חשתי את כאבה העמוק ועלבונה הצורב הכפול: אי-צירופה למשלחת והתעלמות הטייסים מאמנון במבט שני בטלוויזיה. דבריה אל אחד מחבריה בחיל-האוויר היו ואני מצטטת: "אמנון מת ואתם הרגתם אותו עוד פעם".
האמת, לו גם תרצה הייתה זרה לי, הכעס והעלבון היו עולים בעוצמה.
חשוב לי להזכיר ולהדגיש מדוע נבחר אמנון להיות טייס במטוס ארבע, מטוס החילוץ. אמנון החל את הקריירה כטייס הצעיר ביותר בחיל-האוויר. הוא היה בן 17 כאשר התגייס ב-1952 לקורס טיס ונאלץ לזייף מסמך הסכמה מהוריו, שכן ידע שהם יסרבו לחתום. הוא התקדם במהירות. עם סיום קורס הטיס נלקחו הטובים ביותר וביניהם אמנון לשמש כמדריכים בביה"ס לטיסה. בין חניכיו בקורס היו רפי הר-לב,
דוד עברי, מעוז פורת ז"ל ורבים אחרים. הוא עבר קורסים רבים, ביניהם קורס אימונים מבצעיים במטוסי ספיטפייר ומוסטנג, קורס לטייסי סילון, הדרכה על מטוס המטאור ולאחר מכן הסבה למטוסים הצרפתיים אורגון ומיסטר. הוא נשלח לקנדה להביא את מטוסי הסייבר וחזר למלחמת קדש.
בינואר 1961, בהיותו בן 26 בלבד, קיבל את הפיקוד על טייסת 109 והיה לטייס הראשון שהכניס לחיל-האוויר את עניין ההאזנות לתקשורת האויב. באפריל 1967 נשלח אמנון לשמש כראש משלחת חיל-האוויר הישראלי באוגנדה במטרה לעזור בהקמת בי"ס לטיסה וייעוץ לרמטכ"ל של צבא אוגנדה דאז - אידי אמין. אמנון הפך את הבסיס לדוגמה. אך חודשיים לאחר הגיעו לשם, פרצה מלחמת ששת הימים ואמנון חזר ארצה באחת הטיסות הבודדות דרך ניירובי, יוהנסבורג, לאס פאלמס ולונדון כאשר במאמצים רבים שגריר ישראל בלונדון הצליח להעלות אותו ועוד שלושה מחבריו על המטוס בדרכו לארץ ומיד ללא מנוחה יצא אמנון להשתתף בקרבות עם הסורים ברמת הגולן.
בתום המלחמה המשיך אמנון בעבודתו הצבאית באוגנדה. תרצה וילדיו היו עמו שם כל הזמן. בסוף 1969 חזרו לארץ. ב-1970 מונה אמנון למפקד טייסת 120, טייסת התובלה הכבדה של חיל-האוויר. באפריל 1971 יצא לארה"ב לקורס מתקדם לטייסי "הרקולס" והוא הוא שפיקד על העברתם ארצה של שני מטוסי ההרקולס הראשונים של חיל-האוויר. במאי 1973 יצא לחופשת פרישה והצטרף לחברת אל-על כטייס עם הפסקה וחזרה לטייסת ההרקולס עקב מלחמת יום הכיפורים. הוא המשיך לטוס עד מרס 1974 ואז פרש סופית מצה"ל וחזר לעבוד כטייס באל-על.
כנראה שהאירועים לא הניחו לו לאמנון ואולי התאימו לו ככפפה ליד, שכן הוא יכול היה להם. ה-4 ביולי 1976, מטוס הנוסעים נחטף. אמנון בדיוק חזר מטיסת אל-על מוינה, שם אסף קבוצת עולים מרוסיה בדרכם לארץ. בהגיעו לשדה התעופה בלוד, חיכו לו בשדה והוא מיד "נשלף" למספר ימי אימונים לקראת המבצע. אמנון ענה על כל הדרישות למבצע מורכב זה, שכן הוא הכיר טוב יותר מאחרים את הנתיב הישן, את שדה התעופה הישן. הוא הטיס את מטוסו למרחק של 4,000 ק"מ למדינה עוינת, בעלטה גמורה. המטוס טס כל כך נמוך "שאפשר היה לראות את גלי הים והפילים באפריקה" כפי שציטט.
כולנו יודעים את ההמשך. המבצע המבריק הצליח ודובר עליו בכל העולם, לומדים אותו בצבאות שונים, מהללים את גיבוריו ובוכים על אלה שלא חזרו ובעיקר על המפקד יונתן (יוני) נתניהו ז"ל. ראוי לציין שאמנון, בסיום המבצע, ראה את הטייס הצרפתי מישל בקוס, שסירב לעזוב את הנוסעים היהודים שהופרדו מהאזרחים הלא-יהודים, יושב על הרצפה ליד גופתו של יוני נתניהו. הוא פנה אליו ואמר לו שמקומו לידו בתא הטייס. אמנון ותרצה הפכו לידידיהם הקרובים של מישל ואשתו, וגם לאחר מותו של אמנון הקשרים עומדים במבחן הזמן.
תרצה אלמנתו של אמנון תרמה רבות להצלחתו של אמנון בכל התחומים. היא הייתה אהובתו, אשת חיקו, חברתו החל מהיכרותם הראשונה בביה"ס לטיסה בבסיס בסירקין כאשר היא שירתה כסמלת מטאורולוגיה. שם בבסיס נולדו שתי אהבותיו הגדולות שהשתלבו אחת עם השנייה: אהבתו לתרצה ולאופנוע. לא היה כל קונפליקט בבחירת האחת על השנייה, שכן תרצה הצטרפה אל אמנון בכל נסיעותיו ההרפתקניות על האופנוע, כל פעם אופנוע בסגנון שונה, ביניהם הגדול והכבד INDIAN, שעליו העמיסו את כל הפריטים הבסיסיים שהיו נחוצים למסע ארצי ליום, יומיים ויותר.
כאשר ביקרנו אותם אישי ואני בביתם ברמת השרון, הדבר הראשון שרץ להראות לנו היו חלקי אופנוע שהוא החל להרכיב. היו לו ידי זהב ומלבד התחביב של האופנוע הוא אהב לעסוק במכונאות, נגרות ומסגרות, והיה לו ממש בית מלאכה קטן בחצר ביתו. חזותו של אמנון הייתה מרשימה ולפעמים מאיימת. הוא היה הר-אדם, גבוה ורחב כתפיים, כפות ידיו גדולות, מבנה פניו מלבני עם שפם שחור עבות, שיערו מלא מקורזל ועיניו חכמות וסקרניות. לב של זהב, יושר ללא פשרות, ציוני אמיתי וימני בכל רמ"ח אבריו.
היינו כמה זוגות שכינינו עצמנו "המאפיה"... ביניהם גם סיד כהן הטייס והרופא עם עדי אשתו, אבל היחידי שחזותו התאימה לשם זה היה אמנון. בארוחות הערב המרובות ובמסיבות אצלם בבית ואצלנו, סביב השולחן, התנהלו תמיד שיחות פוליטיות כאשר רובנו נטינו לשמאל ואילו אמנון הימני שלט בשיחה, דיבר דברי טעם עם ידע אדיר של היסטוריה כללית, היסטוריה צבאית, התנ"ך, מדע הפוליטיקה וגאוגרפיה. הוא נימק את דעותיו בצורה כה משכנעת שכמעט והתפתינו לשנות את דעתנו.
אמנון רצה תמיד לעזור ולהיטיב את המצב בכל המישורים. כך הופתעו נהגים יום אחד לראות את אמנון בצומת מורשה בכניסה לרמת השרון, כאשר לא היו עדיין רמזורים, עומד בעצמו ומכוון את התנועה. כן, כן, הוא שייסד את משטרת התנועה ואסף מתנדבים רבים למטרה זו עד שהרמזורים הותקנו בצומת המסוכן.
בין שאר הפעילויות ההתנדבותיות שלו היו הרצאות לנוער שוליים. תרצה מחייכת ומספרת לי שכאשר התבקש להרצות לקבוצת נשים, תשובתו של אמנון הייתה: "אני לא נותן הרצאות לנשות וינדזור העליזות, רק לבתי ספר ולנוער נזקק". ותסלחנה לי הנשים, סדר העדיפויות שלו היה במקרה זה חשוב יותר.
תרצה עצמה היא אישיות מיוחדת במינה, ילידת גרמניה על גבול שוויצריה שהגיעה ארצה כילדה ברגע האחרון ב-1939. סיפורה ראוי להיכתב בפני עצמו. הפעם הכתבה היא על אמנון ותרצה בנושא הקיפוח והעלבון שהביאו אותי להביע את הכעס והמחאה תוך כדי ציון דמותו, הישגיו המרשימים בקריירה הצבאית והאזרחית שלו ובתרומתו האדירה להצלחת מבצע אנטבה.
ולסיום, אני רוצה לשתף אתכם במישהו שכן זכר את אמנון והזכיר אותו. תרצה שלחה לי וידאו מטקס שנערך על-ידי ה-AJC Global Forum במלאת 40 שנה למבצע אנטבה, להענקת פרס בשם:Moral Courage Award לקברניט הצרפתי מישל בקוס ולנווט צבי הר-נבו. הפרס ניתן ל-Michel Bacos על אומץ ליבו והחלטתו המוסרית שלא לנטוש את הנוסעים היהודים שהופרדו מהאחרים והוחזקו כבני ערובה, למרות הידיעה שצעד זה עלול לסכן את חייו. כל אנשי צוות אייר פרנס החליטו ללכת בדרכו ולהישאר עמו.
בנו ז'אן קלוד בקוס קיבל בשמו את הפרס ומעל הבמה העביר את דברי אביו, שבין השאר פנה לתרצה ואמר לה שהוא יודע שהיא עוקבת אחרי הטקס ושהיא תדע שאמנון איתו כל הזמן והוא גם העלה על המסך באולם את תמונתו המפורסמת של אמנון כאשר נחת בלוד בתום המבצע.
ואצלנו בבית, שלושה טייסים טפחו על שכמם וציינו שכל אחד מהם טס במטוס שלו, אבל בפירוש אמרו שהיו ארבעה מטוסים ולא מצאו לנכון להזכיר את שם הטייס הרביעי - אמנון הלבני, שהטיס את מטוס החילוץ. מי שהאזין לראיון עמם ולא הכיר את פרטי המבצע יכול היה לחשוב שהמטוס טס 4,000 ק"מ בעלטה מוחלטת, נמוך נמוך בנתיב הישן הלא מוכר לאחרים, ללא טייס...
