מהיכן נובעת השנאה

אנשי עט, עיתונאים, פובליציסטים, שותפים לפייסבוק, שואלים את עצמם ואת חבריהם, מהיכן נובעת השנאה בקרב קבוצות מסוימות לנתניהו. כך שואל גם מאיר עוזיאל בטורו השבועי במעריב וכך שואלים רבים אחרים. דיון נרחב בנושא הזה מתנהל גם בפייסבוק. גם אנו שותפים לשואלים. הנה רק אתמול מסר היועמ"ש כי אין כל ממש בדיבורים על פרשת כספים כזו או אחרת של נתניהו. גם לא פרשיה הקשורה בהלבנת הון. אבל כבר עלה הפרשן הידוע אמנון אברמוביץ' על הצג. הרי בלא כלום אי-אפשר. הוא העלה את רשימת החקירות נגד נתניהו, הוא משך, כמדומה לי, עשרים שנה אחורנית... מכולן, אגב, נתניהו זוכה. למה עשה זאת אברמוביץ? לדעתי זו דרך, עקומה אמנם, להצדיק את ההדרה של נתניהו מהתקשורת. מעין ענישה... זו מופעלת גם אחרי שהוא חוזר עם השגים גדולים מאפריקה.

ובכן, הסכיתו נא, קטע על קצה המזלג, מדבריו של מאיר עוזיאל:

היבשת הנעלמת¹

בתחקיר עיתונאי מתיש גיליתי דבר מאוד מעניין: ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, ביקר בשבוע שעבר בארבע מדינות אפריקניות: רואנדה, קניה, אתיופיה ואוגנדה. גם ראשי שלוש מדינות אפריקניות נוספות הגיעו לפגוש את נתניהו. לא היה קל לי לגלות את הסיפור הזה כי בעיתונים ובטלוויזיה הוא הופיע מעט יחסית, בעיקר לאחר שני ימי הביקור הראשונים שסוקרו יותר, בגלל הטקס לציון 40 שנה למבצע אנטבה. בסדר, אני לא עצלן, חקרתי, חיפשתי, חיטטתי בכל מיני מקורות, ויש לי עכשיו מידע חלקי על הביקור. הייתי רוצה לדעת יותר, אבל זה מאוד קשה. ואני שואל את עצמי למה זה קשה? ישראל היא מדינה שאני די מתעניין בה, ביקור של ראש ממשלתה באפריקה הוא אירוע שאני רוצה לראות במהדורות החדשות בטלוויזיה שלי, ובאריכות. זה חומר ויזואלי עיתונאי מרתק. איפה הוא?... עברתי גם על העיתונות הכתובה.

אני חושש שהדיווחים כה צנומים, כיוון שעורכי החדשות לא רוצים לפגוע ברגשות הצופים, זאת אומרת אלה מן הצופים שהם מכירים אישית, ואשר סובלים כאשר הם רואים הצלחה שמוביל אותה נתניהו. אלה הם אותם אנשים אשר נוכח הצלחה של נתניהו מסתגרים בחדרם, מגיפים את התריסים וכותבים: "שלום יומני היקר, שבתי אליך, יומני מן הילדות, כי רק בפניך אני יכול לשפוך את לבי באמת. ברצוני לספר על מצוקותי. קוראים להם ביבי, למצוקותי. אני לא מסוגל יותר. עכשיו הוא באפריקה. מחייך שם מעל במות, נואם, כאשר לצידו מנהיגים אפרו אמריקנים שאינם אמריקנים... בכן, הוא שם, ביבי, מדבר עם מנהיגים, שאפילו מקשיבים לו. זורח כאילו פרץ את הבידוד הבינלאומי. איזה פרץ? אנחנו מבודדים, ואפילו אם ביבי יחדש קשרים עם כל העולם אמשיך לומר שאנחנו מבודדים".

פרופ' אסא כשר: "התקשורת היא צנרת הביוב של ישראל"

הארכתי בציטוט הטקסט שכתב מאיר עוזיאל, הצורם בנכונותו, יש לומר, משום שהוא נוגע בשאלה חשובה מאוד הנוגעת לתפקוד המדיה, האלקטרונית והכתובה. ובכן המדיה כולה פשוט לא מתפקדת, או מתפקדת באופן גרוע ולא מקצועי. כאשר מדובר בנתניהו. זו החלטה שבשתיקה, מוזרה, בלתי מקצועית ואף על גבול הפליליות, להדיר ראש ממשלה בישראל, אם מה'מיין טיים', ואם ממסגרות אחרות. הסיבה להדרה הצורמת, נעוצה בשנאה לנתניהו. אין לה הסבר אחר. היא גורמת נזק עצום לפוליטיקה הישראלית. היא פוגעת קודם כל במפיצי השנאה עצמם, משום שהם הופכים להיות, במעין תגובת נגד של הציבור, למנודים למחצה, נראים בעיני הציבור כבלתי רלוונטיים ו"בלתי ראויים", פוליטית.

פרופ' אסא כשר, דמות מוערכת במיוחד, מי שכתב את הקוד האתי של צה"ל, פרופסור לפילוסופיה וחתן פרס ישראל, טען כי התקשורת הפכה להיות "צנרת הביוב של ישראל". בהתבטאות אחרת הוא אמר כי "התקשורת השליטה אווירת ערפדים"...

מובילי המדיה לסוגיה לא שמו לב כי קרו שני תהליכים דרמטיים משני עולם בתחום זה. האחד נוגע במיוחד בנתניהו: ראיית הציבור את נתניהו (67), חרגה מזמן את הגבולות המצומצמים של הפוליטיקה שלנו. הוא נתפש היום כ"דמות אב" (ternal Figure P), בפוליטיקה הישראלית. מונח זה מגדיר מצב פוליטי/ציבורי בו איש בכיר המצוי במרחב ההגדרה הזו גם בתוקף גילו, (בד"כ בסביבות גיל ה-70), אך קודם כל בתוקף עשייתו הציבורית, הענפה, היותו נמנה על דמויות יחידות סגולה בפוליטיקה בכלל וגם בזו הישראלית, זוכה ב"הילה" מסוימת, המגנה עליו מהשחתת דמותו עקב ביקורת יתר, לעג וכו'. לא כאן המקום לעסוק בניתוח מפורט של התופעה הזו, אציין רק כי מרבית הפוליטיקאים שזכו להיות כלולים בהגדרה הזו, החל מבן גוריון, גולדה מאיר מנחם בגין, יצחק רבין, אריאל שרון, אשר שרתו כראשי ממשלה בשנות ה-70 שלהם... היו גם מוגנים בד"כ מפני כשלון פוליטי בבחירות. אם כשלו היה זה רק לאחר משגים קשים במיוחד, בתחום הפוליטי ובשלהי כהונתם (כפי שאירע לבן גוריון בעטייה של "פרשת לבון"). מן הראוי להזכיר כי מהילה זו נהנו גם אנשי ציבור בכירים במישור המקומי, שדווקא שנות בגרותם בעת שרותם כנבחרי ציבור, עמדו להם בגיבוש דמותם המיוחדת כ - ternal FigureP: טדי קולק, אבא חושי, אברהם קרינצי, אליהו נאווי, יעקב טרנר, ועוד. כל אחד ואחד מהם שירת שנים רבות לעיתים עשרות שנים, בתפקידו. מסתבר שדווקא אותו "וותק" או גיל קשיש, לא פגמו במקובלות הפוליטית שלהם, ואף הקנו להם זכויות יתר על פני יריביהם, בתחום הציבורי. נראה כי בניגוד לסברה הרווחת, זו הקובעת כי אדם צעיר יכול תמיד למשוך אליו יותר קולות מאחיו הבכיר, הפוליטיקה שלנו כאן בישראל, לא עובדת תמיד על-פי הכללים האלה... ולעיתים אף הפוך מהם.

והנה נתניהו מגיע לקבוצה האמורה. וככל שיתבסס בה, יתמעטו הסיכויים להפילו באמצעות הקלפי. אלא אם כן ימעד כפי שמעד בן-גוריון ב-1963. נתניהו הוא איש חכם. הסיכוי שדבר כזה יקרה הוא קלוש ביותר. השמאל "מריח" מצב זה ומאבד את שלוות נפשו וחלקים ממנו, כמה מצער, אפילו את שפיות דעתם. התקשורת חייבת להתנער, מהר, מהמצב בו היא שרויה היום ולחזור ליעודה המקורי, תפקוד על-פי הכלל: "זכות הציבור לדעת", ללא פשרות מסוכנות.