קלמן ליבסקינד, בטורו השבועי ב
מעריב, מחליט לקרוע את הצביעות לגזרים.
השמאל, לטענתו, מצקצק בלשונו ומגלגל עיניים לשמיים כאשר איל קרים, הרב הראשי החדש לצה"ל, הביע את דעתו בנוגע לשירות נשים בצה"ל, ובנוגע להומוסקסואלים. אולם זהו אותו שמאל שתמך בבוגי (משה יעלון) כאשר זה קרא לקצינים הבכירים להביע את דעתם, "אף אם הם חולקים על רעיונות ועמדות שהפיקוד הבכיר או הדרג המדיני אימצו".
ליבסקינד כותב:
"הרב קרים לא לבד. אותם ליברלים בעיני עצמם תקפו לפניו גם את זכותו של
עופר וינטר להשתמש בשפה היהודית שלו לפני היציאה לקרב, ולכתוב בדף קרבי שצה"ל נלחם נגד אויב "אשר מחרף, מנאץ ומגדף את אלוקי מערכות ישראל". הם תקפו את ראש המוסד, יוסי כהן, שבדרשת שבת בבית הכנסת שלו אמר ש"בלי סייעתא דשמייא לא הייתה קמה מדינת ישראל". הם תקפו את
אראל סג"ל, שזרק בדיחה לא מאוד וצלחת בתוכנית טלוויזיה, ובעקבותיה הודיעה יושבת-ראש הוועדה לביקורת המדינה, ח"כ
קארין אלהרר, ש"אם מישהו חושב למנות אותו ל
גלי צה"ל בלי לתת דין וחשבון, הוא טועה".
או במילים אחרות, צביעות מרגיזה את ליבסקינד. גם כשאביגדור פלדמן, פעיל בעמותות שמאל המייצג מחבלים, מתנגד לפרויקט מימון ההמונים לאלאור אזריה. ולגבי סוגית אונס "גויות יפות מראה" במלחמה, ליבסקינד גורס כי ההר הוליד עכברה יפת מראה, והדברים הוצאו מהקשרם. כיצד? מוטב לקרוא בטור שלו.
ליבת הטיעון של ליבסקינד בעד הרב איל קרים היא שלא משנה מהן דעותיו, בצה"ל הוא יתברג בתוך הממלכתיות, ולא יפגע לא בחיילות ולא בחיילים הומוסקסואלים. ובכל זאת, הגם שרגע לפני, בטורו, גרס ליבסקינד שדעותיו של מועמד לרבות הצבאית הראשית אינן משנות כלל, ואין ספק שהוא יהיה נאמן לצה"ל ולמדינה, הרי שכשהוועדה למינוי דיינים לבית הדין הרבני העליון, ממנה יותר דיינים חרדים מאשר דיינים ציוניים דתיים, הרי שליבסקינד, בן הציונות הדתית מתקומם ועומד על רגליו האחוריות, ומתקומם שנפתלי בנט ו
איילת שקד אינם מגנים זאת;
ואני שואלת: כשממנים פלוני למשרת מפתח, האם עמדותיו כפי שביטא אותם עד כה נחשבות או לא נחשבות?
עבור ליבסקינד, כשמדובר במינוי רב צבאי ראשי, דעותיו אינן נחשבות, אך כשמדובר במינוי דיינים לבית הדין הרבני הגדול, דעותיהם הקודמות נחשבות גם נחשבות.
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
