טורו של
יוסי ורטר ב
הארץ עוסק בהצעת החוק נגד תוכן שיווקי, שהגה ח"כ
מיקי רוזנטל מן המחנה הציוני. הצעת החוק הזו אינה מבקשת לבטל תוכן שיווקי, היא רק מבקשת שיקראו לילד בשמו, ושהציבור שקורא (
ידיעות אחרונות, בעיקר, שם עיקר התוכן השיווקי), ידע שבמוצר שהוא קורא יש הרבה גלוטן, סוכר ושומן רווי (כלומר תוכן שיווקי, ולא תוכן עיתונאי).
אז מסתבר, לפי ורטר, כי המתנגדים העיקרים להצעת החוק הראויה הזו, הם אנשי "
הבית היהודי" - איילת שקד ו
נפתלי בנט, ודווקא התומך העיקרי אינו אחר מאשר ביבי (
בנימין נתניהו) שמצא דרך שבה יוכל החינמון מטעמו לגבור על המתחרים. ורטר כותב:
"החוק של מיקי רוזנטל הוא כל מה שנתניהו יכול לאחל לעצמו ולמייסד ומממן שופר התעמולה המסור שלו, איל ההימורים
שלדון אדלסון. החינמון
ישראל היום מתגאה בכך שהוא אינו עושה שימוש בתוכן השיווקי. טוב, זה כמו שוורן באפט ישוויץ בזה שהוא אינו הולך אחת לחודש לסניף הדואר המקומי לפדות את קצבת הביטוח הלאומי שלו. מאחורי החינמון ובעליו המיליארדר עומדת רשת בתי קזינו חובקת עולם שהיא-היא התוכנית העסקית שלו. מהמר סיני או סעודי אחד שהיה לו לילה מחורבן ליד שולחנות הרולטה מכסה הפסד לכאורי של מיליוני שקלים שיכלו להגיע אליו בעסקה מן הסוג הלה. וממילא שערו ועמודי החדשות והדעות שלו, הם תוכן שיווקי של מוצר אנושי ידוע".
את חלקו השני של הטור מקדיש ורטר לחרחורי ולפרפורי הגסיסה של פרשת "בוזי בא לביבי". למי שלא זוכר, לפני כמה שבועות התחוללה פה פרשה שמישהו בקבוצת ווטספ סיכם באלו המילים:
"בוגי עצבן את ביבי. ביבי רצה להעיף את בוגי, אבל אז הוא שמע את סיסי. אז ביבי פנה לבוזי', בוז'י נדלק על ביבי, אבל בזמן שביבי דיבר עם בוז'י, הוא פלירטט עם איווט. אז בוז'י עזב את ביבי, והלך לריב עם שלי. בינתיים, איווט יצא סיסי, אז ביבי נתן לו את התיק של בוגי. בקיצור, ביבי נשאר ביבי, בוז'י קיבל זובי, בוגי נדפק בדוגי, ואנחנו נדפקנו עם איווט."
מים רבים עברו מאז בנהר, כולל ציפייה שבגלל כל מיני הזדמנויות אזוריות לשלום, ביבי שומר את תיק החוץ לבוזי' (
יצחק הרצוג), אולם כעת, כשביבי עומד לחלק את התיק החשוב הזה בתוך הליכוד פנימה, הוא מאותת לנו ולעולם, כך לפי ורטר, כי קואליציה עם פירורים מן
המחנה הציוני שכוללים את בוז'י ומי שלא יתעצבן עליו במחנה, ויצטרף אליו, אינה אפשרית כעת.
ורטר גורס כי בוז'י אינו אלא אופורטוניסט המחפש הזדמנות לקפוץ על העגלה הקואליציונית, אשר תאפשר לו טיולים לחו"ל במסגרת משרד החוץ;
בכל הכבוד, לא ברור לי איך אפשר לקונן על מצבה העגום של ישראל בעולם, אבל כשח"כ מן השמאל מנסה להתקרב לקואליציה בכדי למתן את הרוח הימנית והמשיחית שלה, ובכדי לצמצם את התוצאות הרות האסון של מצבנו המדיני הבכי-רע מאד, מייחסים לאותו ח"כ חפץ בטובות הנאה אישיות: האין יחוס המניע הזה שחוק עד דק?
האם לא ייתכן שבוז'י מאמין פשוט שצריך, הכרח, חובה, לחלץ את ישראל מן הבידוד הבינלאומי שלה? האם ורטר באמת משוכנע כי כל מה שבוז'י חפץ בו, הוא טיסות לחו"ל על חשבון משלם המיסים? האם הפכנו לעד כדי כך ציניים ומרירים?
בכל מקרה, משם ורטר עובר להסבר מייגע ומפורט למשחק הכסאות המוזיקליים שעומד להתרחש בליכוד עקב ניוד תיקים, בין העסקנים הידועים ישראל כץ,
זאב אלקין,
יריב לוין,
גלעד ארדן, וכל שאר אנשי הליכוד. מן החלק הזה שבטור עולה ריח חריף של זיעה הניגרת כשהמרפקים מתמרפקים ונדחפים לקראת התפקיד היוקרתי הבא. זו פוליטיקה מלוכלכת אזוקה בסד של אינטרסים אישיים, וזה פחות מעניין, אם בכלל. אני איבדתי את העניין בחלק הזה של הטור.