את טורו השבועי ב
ישראל היום, מקדיש יעקב עמידרור לגרעין האירני. לטענתו, ההסכם עצר את היכולת הגרעינית של אירן לטווח הקרוב, אך בעוד 15 שנה, עם תום תקופת ההסכם, יכולתה הגרעינית של אירן רק תתעצם; לא מדובר, הוא טוען, בביטול הקץ, אלא רק בדחייתו. ובעוד 15 שנה, הוא טוען, היכולת הגרעינית של אירן לא רק שתשתדרג, אלא היא תתקיים על-רקע לגיטימציה בינלאומית.
לדעת עמידרור, ארצות הברית הייתה צריכה, וגם יכלה, בזמן אמת, לדרוש מאירן הרבה יותר, כי אירן היא זו שהייתה זקוקה להסכם, כשהסנקציות הכלכליות סגרו עליה מכל עבר. כעת ידה של אירן על העליונה. עמידרור כותב:
"אבל הנזק של ההסכם רחב יותר. הוא הפך את אירן למעצמה, המנסה להפוך לבעלת השפעה גדולה ברחבי המזרח התיכון. אין זו כוונה חדשה, אבל עתה, אחרי שהיא נתפסת כמי שכופפה את ארה"ב בהקשר הגרעיני, זו אירן אחרת, בעיני עצמה ובעיני סביבתה. זו אירן המתחזקת והולכת: צבאית - בזכות רכישת כלי נשק חדישים, כלכלית- בגלל ההשקעות הגדולות בה וחוזי רכש גדולים עם מדינות העולם, ומדינית- כי היא בעלת חסינות בעקבות ההסכם וכי יש בידיה כסף רב יותר לממן את שליחיה, מחיזבאללה ועד חמאס".
עמידרור סבור שישראל עדיין צריכה לשקול תקיפה באירן, וזאת בנסיבות שבהן ארה"ב לא תעשה כן, או לחלופין, לנסות לפעול בשיתוף פעולה עם הממשל הבא בארצות הברית, בכדי למזער את תוצאות ההסכם.
לעניות דעתי, לא ברור שיהיה עם מי לדבר בממשל החדש: המפלגה הדמוקרטית בראשות
הילרי קלינטון פנתה שמאלה, בין היתר, בעקבות השפעתו של הסנטור היהודי
ברני סנדרס, ולא ברור באמת מהי האג'נדה של המפלגה הרפובליקנית, חרף ההצהרות הפרו-ישראליות של טראמפ, כאשר האינדיקציות מראות כי גישתו בדלנית, בכלל.
