בעקבות מעשי הרצח האחרונים של עוברי אורח שחורים, לא חמושים, בידי שוטרים, קוראת איב אנסלר, מן הגרדיאן, לחשבון נפש בקרב האוכלוסייה הלבנה בארצות הברית. היא כותבת:
"מה מאפשר לנו להצדיק רצח? איזה גן אנוכי מונע מאיתנו להתערב בחוסר צדק בוטה וגס? איזה סיפור היסטורי של שקרים ושל עיוותים מכרנו לעצמנו, סיפור אשר שומר אותנו בקופסאות ממודרות של עליונות ושל הכחשה? איזו "אמת" נאלץ לספר לעצמנו, אודות עצמנו, בכדי לכסות על זרועות התמנון המחניקות והמשתיקות של הגזענות ושל האלימות?"
לאחר מכן, היא מונה את החטאים של הרוב הלבן כלפי האוכלוסייה השחורה: דיכוי, עבדות, הדרה, הפרדה גזעית, וכליאת אפרו-אמריקנים במערכת בתי הסוהר, בשיעור שהוא פי 14 משיעורם באוכלוסייה. היא קוראת לאוכלוסייה הלבנה להפסיק להרגיל את עצמה למצבה המדוכא של האוכלוסייה השחורה, ולעשות צעדים.
היא ממשיכה וכותבת:
"הגיע הזמן שנזיז את התחת הלבן שלנו לפעולה למען החרות של אחינו ואחיותינו השחורים, הגיע הזמן שנהיה נכונים לוותר על הפריבילגיות ועל הסטאטוס הלבן שלנו; הגיע הזמן שנודה בכישלון האידיאולוגיה וצורת החשיבה הגזענית; הגיע הזמן להפסיק לבקר את הטקטיקות, השיטות והרגשות הנלווים לתנועות מהפכניות אשר קמות באומץ רב (הכוונה ל Black lives matter), מתוך חזון, תשוקה, סבלנות והרואיות, בתגובה לזוועות הגרוטסקטיות, המשפילות, הרצחניות, והטרוריסטיות אשר הלבנים עוללו לשחורים (הכוונה לעבדות, להפרדה, לחוקי Jim Crow, ללינצ'ים ועוד)".
היא קוראת ללבנים להפסיק להתבכיין, עם סיסמת הבכיינות שלהם: #AllLivesMatter, ולהתחיל להבין שכל הדיון אודות יחסי גזע בארצות הברית, לא נסוב עליהם, על הלבנים, ולא על הרגשות שלהם, אלא על השחורים, ועל הרגשות שלהם. היא מציעה ללבנים פשוט לשתוק, עם מעט ענווה, ולו לרגע אחד, ולהקשיב. היא קוראת ללבנים להפסיק לרחם על עצמם, על כך שהשחורים לעולם לא יסלחו להם, ושאר בבל"ת.
קצת רקע: יחסי שחורים לבנים בארצות הברית רווים, למרבה האבסורד, תחושות התקרבנות מצד הרוב הלבן: השחורים הינם 13% מאוכלוסיית ארצות הברית; עד לשנת 1865 העבדות הייתה בתוקף, ובאותה שנה היא נאסרה בחוקה; לערך אז קם ה KKK, והגם שהשחורים קיבלו
זכות הצבעה על הנייר, הם לא יכלו לממש אותה עד למהפכת זכויות האזרח אשר הונהגה ע"י מרת'ין לות'ר קינג, בשנת 1965. במאה שחלפה בין ביטול העבדות לבין מתן זכות ההצבעה, שחורים סבלו מעבודה בשכר בתנאים מחפירים (לעיתים נאלצו לשוב ולעבוד בשכר באותן חוות אשר קודם שמשו בהן עבדים), מאפליה בוטה בחקיקה (חוקי ג'ים קרואו), מהפרדה גזעית, ומאלימות לבנה שבוטאה בלינצ'ים שביצעו לבנים בשחורים.
גם אחרי מהפכת זכויות האזרח בשנת 1965, המצב לא השתפר. הגם שלמרבה האבסורד, בעת ביטול העבדות, קיבלו לבנים בעלי עבדים פיצויים בגין אובדן העבדים "שלהם", השחורים מעולם לא קיבלו פיצוי בגין העבדות, עניין שאפילו הנשיא השחור הראשון,
ברק אובמה, לא תמך בו. השחורים חיים בעוני מתמשך שהוא תוצאה של נקודת הפתיחה הגרועה שלהם: גם אם מעט אחרי מלחמת האזרחים האמריקנית היו מי שחשבו לספק לכל עבד משוחרר חלקת אדמה, הרעיון הזה לא בא לידי מימוש, והשחורים סוחבים על גבם, מאז, עוני וחיי דחק.
החשש של הלבנים, ולפיו, השחורים אחוזי תחושת נקם כלפיהם, הוליד מיתוס המקשר שחורים עם אלימות, ככל הנראה, משום שהלבנים אינם יכולים להבין כיצד עוללו את מה שעוללו לשחורים, ואלו, האחרונים, אינם אוחזים בליבם תחושות נקם קשות. המיתוס הזה מתורגם בשנים האחרונות לירי מאסיבי של שוטרים לבנים בעוברי אורח שחורים לא חמושים. גילויי הגזענות אינם מסתיימים בזה: אחוז השחורים המבלים בבתי הסוהר גדול פי 14 מייצוגם באוכלוסייה. לעומת זאת, הם סובלים משיעור גבוה של אבטלה, ובאופן כללי, מעוני.
המצב הזה, מן הסתם, מעורר רגשי אשמה אצל לבנים רבים, אשר מנסים טכניקות רבות להיפטרות מרגשי האשמה:
טכניקה אחת, היא להצביע על שיעורי הרג של שחורים על-ידי שחורים, אבל זה לא נכון, כי המחקרים מוכיחים שלבנים הורגים לבנים באותו שיעור שבו שחורים הורגים שחורים, וזה עושה שכל כשמבינים שעדיין, שחורים ולבנים (עדיין) מתגוררים בשכונות נפרדות.
טכניקה נוספת של לבנים, היא לטעון שהם "עייפים" מדיבור על גזענות (מזכיר משהו שקורא כאן, בנוסח "די כבר לשלוף את השד העדתי?". ג'יין אליוט, מורה לבנה בגמלאות, הקדישה לאמירה הזו מפעל חיים. היא עוברת בין קהילות של שחורים ולבנים, ובאמצעות ניסוי קטן שהיא עורכת, היא גורמת ללבנים להרגיש, ולו לשעה קלה, איך זה להיות שחורים. היא טוענת שללבנים אין זכות "להתעייף" מהדיבורים על גזענות, וזאת בשעה שהשחורים אינם יכולים להימלט מעורם השחור, עור המאותת לשוטרים ברחוב "תירו בי".
אנסלר ממשיכה וכותבת:
"האם נוכל להרשות לעצמנו להתקרב לכאב האמיתי של אלו אשר בהם התעללנו, שיעבדנו, אנסנו, כלאנו, ירינו, ביצענו בהם לינץ', ואשר מהם התעלמנו ואותם השפלנו? האם נפסיק להאשים את השחורים בתחושת האשם שלנו? האם נחדל להאשים אנשים אשר בעצם קיומם מזכירים לנו כיצד הזקנו להם וכיצד פגענו בהם?"
את המסה שלה מסיימת אנסלר בהצהרה כי הצבע הלבן הוא צבע של אשמה ובושה, צבע עור הנושא בתוך הפיגמנטים שלו את זוועות ההיסטוריה.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
