חמי שלו מקדיש את טורו השבועי ב
הארץ לנאום של דונאלד טראמפ בוועידה הרפובליקנית, זו אשר הכתירה אותו למועמד (בחריקת שיניים ואחרי התפתלויות רבות - ע.ב.).
הגם ששלו אינו מציין זאת במפורש, המסקנה שיש להסיק היא, שהרפובליקנים הם עם טיפש. טיפש כל כך, משום שהם קנו את הצגתו העצמית של טראמפ כ"אדם פשוט" ("ג'ו שישית הבירה", במילותיו של טראמפ).
אני תוהה כיצד אמריקה קונה את הדימוי של טראמפ כאדם פשוט, הרי זה טראמפ של המגדלים, של ההליכים המשפטיים הקטנוניים האינסופיים, של הסגנון היוקרתי והראוותני, ותוכנית הריאליטי שהסלוגן הידוע שלה היה "אתה מפוטר".
מראשית הקמפיין שלו היה טראמפ ידוע כגזען וכפרובוקטור: נאום הפתיחה שלו, שבו הכריז על מועמדותו לנשיאות ארצות הברית, היה נאום גזעני לחלוטין, שבמסגרתו האשים את מקסיקו, ששולחת לארצות הברית אנסים ופושעים, ולא חלף זמן עד שהוא העליב נשים, מוסלמים, נכים, יהודים, ואת כל המתמודדים הנוספים של המפלגה הרפובליקנית.
חמי שלו מציין כי הנאום האחרון של טראמפ היה מתון. הוא כותב:
"טראמפ ביצע עוד כמה תיקוני דרך קלים לעמדות בעייתיות שהביע בעבר: הוא כבר איננו תובע הפסקה מוחלטת של כניסת מוסלמים לארה"ב ומוכן להסתפק רק בכאלה המגיעים ממדינות תומכות טרור. הוא עדיין מתחייב לבנות חומה בגבול עם מקסיקו שתמנע כניסת מהגרים לא חוקיים, אך כבר לא מתחייב שהיא גם תשלם עבור בנייתו. הוא מציב עצמו כמי שיילחם עבור זכויותיהם של חברי קהילת הלהט״ב, אך איננו מפרט האם הדבר כולל את הזכות לנישואים. הוא מבטיח שיגן עליהם מפני שנאת זרים, מבלי להתייחס לעובדה שזו מגיעה בעיקר מחברי מפלגתו".
עמימות זו, של הבטחות מעורפלות ללא תוכנית פעולה, או לחלופין, תוכנית פעולה הגובלת באבסורד, מאפיינת את שאר הנאום של טראמפ, כפי שהוא מדווח ע"י חמי שלו: הוא מבטיח לתקן את הכלכלה, אך אינו מוכן להעלות מיסים בכדי לשפר את מצב התשתיות, והוא מבקש להפסיק את הסחר הבינלאומי, זה שמניע את הכלכלה, הכל בכדי להבטיח ללבנים אמריקנים אדומי צוואר ש"גורמים זרים לא יכנסו לכאן".
שלו מציין כי הרטוריקה של טראמפ מאפיינת מנהיגים פשיסטים: הוא מציג את הבעיות הקיימות בהקצנה, ומציג את עצמו כ"איש החזק" אשר יפתור את הבעיות, מבלי שיש לו כל תוכנית רציונאלית או מעשית.
הנקודה המעניינת בטור של חמי שלו, היא שהמהומה בזעיר אנפין שיצר
טד קרוז במהלך הוועידה, סימנה לרפובליקנים שמרניים מסורתיים אחרים, אשר מזדעזעים מן הרעיון של טראמפ כמייצגם, כי אפשר להתנגד לטראמפ ולהשאר רפובליקאי נאמן.
כאן המקום לסיים בהערה משלי: הגם שבראשית הדרך, כשהמפלגה הרפובליקאית מנתה 11 מועמדים, וטראמפ נחשב המגונה, החצוף והליצני שבהם, נשמעו במפלגה הרפובליקנית קולות שחשבו להציג מועמד נוסף, או לסכל בדרך זו או אחרת את מועמדותו של טראמפ, ככל שהמועמדות של טראמפ הפכה לעובדה קיימת, המרד שלא באמת היה במפלגה הרפובליקנית נדם, והמפלגה הסכינה עם העובדה שהליצן הלא צפוי, טראמפ, יהפוך לפנים הכתומות שלה. המחאה של קרוז, נראית, על-רקע זה, כמו חרחורי הגסיסה של המחאה הרפובליקנית שלא הייתה, חרחורי גסיסה שנובעים לא מעט משפע העלבונות שהעטיר טראמפ על ראשו של קרוז במהלך העימותים הצבעוניים שהתנהלו במפלגה הזו.
אך יש לציין שקרוז עשה הרבה יותר מבן קרסון ומייק הוקאבי: אלו סבלו גם סבלו עלבונות קשים מטראמפ, ובצעד מוזר ולא מובן הצטרפו אליו ותמכו בו לכשהציג את מועמדותו: ההתגייסות של קרסון לצידו של טראמפ הזויה במיוחד, לאור היותו של קרסון אפרו-אמריקני, ולאור היותו של טראמפ נתמך ע"י גזענים כגון דיוויד דיוק, וגזען מלא שנאה בעצמו לכל מה שאינו לבן ונוצרי.
לעניות דעתי, אם ארצות הברית תבחר אי-פעם בליצן הזה שצפוי לדרדר אותה למקומות שטרם ידעה, הרי שהאבסורד יגיע לכלל שלמות.
