פרופ'
אריה אלדד מ
מעריב מקדיש את טורו השבועי לרעיון של אבו מאזן - להגיש תביעה כנגד בריטניה, בגין הצהרת בלפור, אשר בשנת 2017 ימלאו לה 100 שנה.
הרעיון של אבו-מאזן להגיש תביעה שכזו משקף בעיית עומק רחבה יותר: ההתייחסות אל מדינת היהודים ואל הפרויקט הציוני כאל פרויקט קולוניאליסטי:
אריה אלדד גורס כי הזכות של העם היהודי על ארץ ישראל אינה נובעת מהצהרת בלפור משנת 1917, מוועידת סן רמו משנת 1920, או מהחלטת האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947, אלא מן הזכות ההיסטורית על
הארץ. כל ההצהרות הנ"ל, אך ורק מכירות במציאות ההיסטורית הזו, לטענת אלדד, ומשקפות אותה, אך לא מכוננות אותה.
אבל הוא מתפרץ לדלת פתוחה, כי הצהרת בלפור כמו גם החלטת חבר הלאומים אמרה בדיוק את זה: שהיא לא יוצרת יש מאין זכות ל"הגדרה עצמית" לעם היהודי, היא מצהירה על הקשר ההיסטורי עתיק היומין, ומצהירה על זכות העם היהודי ל "הגדרה עצמית" כביטוי להכרה בקשר הזה, שקיים זה מכבר. אבל למה להתעקש ולדייק?
מכאן עובר אלדד לתקוף את מה שהוא מכנה "השמאל הסהרורי", זה שמיוצג, לשיטתו, על-ידי
רוגל אלפר, מבקר הטלוויזיה של
עיתון הארץ: כן, אלפר רוצה למחוק את הזכות היהודית, ולכונן זהות משותפת ישראלית. ומכאן מתגולל אלדד על כל השמאל הישראלי.
קצת פרופורציות: השמאל הישראלי אינו מיוצג על-ידי שליפות מקלדת של רוגל אלפר, שגם לטעמי הינן, לפעמים, מטופשות למדי, כמו שלפעמים הן מבריקות למדי: השמאל הישראלי מיוצג ע"י חברי הכנסת ממר"צ ומן
המחנה הציוני: איש מן השמאל הציוני אינו שולל את זכותו של העם היהודי למדינה, בעקבות הקשר ההיסטורי, וכו' וכו': השמאל הישראלי מבקש להשאיר את מדינת ישראל יהודית ודמוקרטית, וחושש כי המשך השליטה בגדה המערבית יסכל את האפשרות הזאת, באמצעות מדינה דו לאומית שתטבע בביצה הדמוגרפית ותהפוך לערבית.
אבל כשאנשי ימין קיצוני, אשר הטיעון שלהם אינו רציונאלי נטו (להבדיל מלמשל קרולין גליק, אשר מנמקת להפליא את עמדתה מבלי להיזקק לארגומנט המשיחי) אלא מתובל בהמון המון משיחיות, ו"היינו פה לפני 2000 שנה", קצת קשה לצפות לרציונאליות. לא בטוח שהשמאל סהרורי. הרבה יותר בטוח שהרעיון להמשיך את שליטת ישראל בגדה המערבית, ולאבד את הפרויקט הציוני כולו, זה הרבה יותר סהרורי.
