שימו לב כיצד הנציב מסורס ומסוגר מכל עבר בידי היועץ המשפטי לממשלה, שהוא - למי ששכח - גם ראש התביעה הכללית והממונה על כל מייצגי המדינה בערכאות:

• יש צורך בהסכמת היועץ המשפטי למינוי הנציב.

• היועץ המשפטי, והוא לבדו, יכול להגיש נגד הנציב כתב אישום שיחייב אותו להשעות את עצמו.

• היועץ הוא המחליט הבלעדי, שוב: הבלעדי, האם תלונה כלשהי עוסקת ב"שיקול דעת משפטי" ולכן אין לברר אותה. אין כל ערעור והרהור אחרי החלטה זו.

• בשנה בה תעסוק הנציבות גם בביקורת מערכתית, עליה לתאם עם היועץ כל שינוי בתוכנית העבודה שלה.

• ליועץ המשפטי יש זכות וטו על פרסום שמותיהם של פרקליטים: יש צורך באישור שלו ושל שר המשפטים לצורך פרסום כזה.

• היועץ המשפטי יוכל לקבוע שהעברת מידע לנציב לצורך בירור תלונה "תפגע פגיעה ניכרת באינטרסים ציבוריים חיוניים" והנציב יהיה חייב להפסיק את הבירור. אין כל הגדרה מהו אינטרס שכזה, והיועץ יקבע זאת לבדו.

• הנציב ידווח ליועץ המשפטי אם תלונה העלתה חשש לפלילים ואם ליקויים לא תוקנו. החוק אינו מחייב את היועץ לעשות דבר.

• היועץ המשפטי יוכל לקבל את כל החומר שאספה הנציבות - בעוד על הנציבות עצמה מוטלת חובת סודיות ואסור לה למסור את החומר לאחרים. הסמכות הזאת רחבה משל השרים, היכולים לקבל רק חומר הנוגע לתלונה ספציפית לצורך נקיטת הליכים משמעתיים.

• היועץ המשפטי לממשלה יוכל למנוע העברת מידע לשרים, אם הוא סבור שקיים חשש "לפגיעה ניכרת באינטרס ציבורי חיוני". ושוב: רק היועץ מחליט; הוא יוכל לקבוע, ששמה הטוב של הפרקליטות הוא "אינטרס ציבורי חיוני". לעומת זאת, כאשר מדובר בחשש לפגיעה בביטחון המדינה או ביחסי החוץ שלה - יש צורך בתעודת חיסיון שיוציאו ראש הממשלה או שר החוץ. דהיינו: ליועץ יש הרבה יותר מרחב פעולה מאשר לראש הממשלה.

הפיצול בין הביקורת הפרטנית לביקורת המערכתית הוא זה שהורג את הנציבות. נתחיל מזה, שהביקורות הללו שלובות זו בזו ומובילות זו לזו. לעיתים בדיקה של תלונה פרטנית חושפת תופעה מערכתית, ולעיתים מה שנראה כבעיה מערכתית מתגלה כצבר של תקלות פרטניות. רוצים הוכחה? נציב התלונות של שופטים, אליעזר ריבלין, ציין במפורש בדוח האחרון שלו, כי מספר בדיקות מערכתיות החלו בתלונות פרטניות.

שנית, ואולי חשוב עוד יותר: ברגע בו מפצלים את הביקורות, מבטיחים שאף אחת מהן לא תתקיים. כל פרקליט שתהיה תלונה נגדו, יוכל לטעון שהוא רק קיים מדיניות מערכתית - וכך להוריד מעל גבו את הנציבות. ואילו כאשר תחל ביקורת מערכתית, יוכל כל בכיר בפרקליטות לטעון שהבעיה היא ביישום הפרטני בשטח - וכך להיפטר גם מביקורת זו.

ויש עוד "סוכריה", שתקשה על מבקר המדינה להתחיל בבירור: כאשר הנציב מעביר לו מידע שלדעתו מצדיק ביקורת מערכתית, אסור לו לכלול באותו חומר את שמו של הנילון ופרטים שיכולים לזהותו. כלומר: למבקר המדינה אין קצה חוט והוא צריך להתחיל בחיפוש רוחבי. ולבסוף: לנציבות אסור להתחיל ביקורות מערכתיות חדשות, והיא רשאית רק לסיים את הנוכחיות. מה שאומר, שלכל הפחות בשנה הקרובה - לא תיפתח שום ביקורת מערכתית.

שיהיה ברור: בניגוד למצג של שקד, הנציבות לעולם לא תחזור לעסוק בביקורת המערכתית. בהצעת החוק אין כל זכר לדבריה כאילו מדובר בשנת ניסיון לכל אחת משתי הצורות - מפוצלת ומאוחדת. הדיון בוועדה הראה, כי לח"כים ברור שהביקורת המערכתית תהיה באופן קבוע במשרד מבקר המדינה.

נקודת אור אחת: הביקורת המערכתית תהיה בידי משרד מבקר המדינה, ולא בידי גוף ביקורת פנימית במשרד המשפטים כפי שהציעה שקד. אם הצעתה הייתה מתקבלת, הביקורת המערכתית הייתה נעשית בתוך הבית פנימה, בידי גורם הכפוף ליועץ המשפטי ואשר על-פי חוק אסור לו לפרסם את ממצאיו. מבקר המדינה, לעומת זאת, מפרסם כידוע דוחות עבי כרס והוא עצמאי לחלוטין. אבל כאן שואל התם: מה זאת? למה לפצל את הביקורת בין שני גופים עצמאיים? והתשובה המתבקשת: כי זה מה שרוצים הפרקליטים ויו"ר הארגון שלהם, שי ניצן, כדי להבטיח שלא תהיה ביקורת של ממש - וזה בדיוק מה שהם השיגו.

הנה עוד כמה עיזים שיש בחוק, ואשר מהוות וידוא הריגה לביקורת:

• ניתן להגיש תלונה רק עד שנה לאחר שהסתיים ההליך הרלוונטי (ואי-אפשר להגיש על הליך תלוי ועומד). זוהי תקופת ההתיישנות הקצרה ביותר בספר החוקים הישראלי. בתלונות למבקר המדינה ולנציב התלונות על שופטים אין מגבלת זמן כלשהי.

• רק הנפגע הישיר רשאי להגיש תלונה. אם נודע לאדם אחר על מעשה פסול של פרקליט או תובע - הוא אינו יכול להתלונן. כנ"ל לגבי עמותות: הן יכולות לעצור את המדינה בעתירה לבג"ץ, אבל לא להתלונן על פרקליט/תובע.

• אם הממונה הישיר על הפרקליט/התובע יודיע שהלה פעל לפי הוראות של בכירים ממנו, ייפסק בירור התלונה - אלא אם אותו גורם בכיר יכול להיות מבוקר בעצמו. סעיף זה היה מונע מהילה גרסטל לבדוק את פרשת תצהירו של חן קוגל והוא נותן חסינות מוחלטת למשנים ליועץ המשפטי לממשלה.

• משרד המשפטים והפרקליטות התעקשו שכל תלונה תהיה מלווה בתצהיר, ושניתן יהיה להעמיד לדין את המתלונן אם שיקר. ברור שבמצב כזה לא היו מוגשות תלונות. רק בשל התעקשותו של סלומינסקי, הוחלט שהנציב יהיה רשאי להחליט האם לבקש תצהיר אם החל לבדוק את התלונה לגופה. אבל נשאר שריד לאיום הזה: דוחות הנציבות אינם מהווים ראיה משפטית בכל הליך - למעט במשפט על עדות שקר; ותהיו בטוחים שהסעיף הזה מכוון רק כלפי המתלוננים. ושוב: התנאים הללו קיימים רק בביקורת על הפרקליטות.