משהו שהספרים קוראים לו "אושר"

ורדה חורב מתוודעת אל ברברה בביתה, היא מציעה לה שירותי בית מלון. ברברה לא ניזוקה נפשית מהנפילה, אך לטשטש את הבהלה ואת הפחד השוכנים בלבה, היא יוצאת למסע של הכירות אינטימית עם בעלת הבית. אל ההכרות הזאת שותף גם הקורא הסמוי שבולע כל מילה, אך אינו יכול להביע את דעתו על המתרחש. לנגד עיניו עולות ומתעצבות שתי דמויות: הראשונה היא ורדה חורב, אשת קריירה עצמאית, מנהלת הוצאת ספרים, דקדקנית בעבודתה, רצינית מאוד, אם לאלון הלומד בפנימייה ואשתו האהובה של בנצי המרבה בנסיעות אל מעבר לים.

וברברה אלמונית שביקשה את נפשה למות ביום חורף סגרירי במיוחד. הדמות של ברברה יוצרת סיפור בתוך סיפור. סיפור המסגרת: תיאור תאונת הדרכים בליל חורפי וגשום. ותיאור תהליך השינוי שעובר על שתי הדמויות המהווה את הסיפור הפנימי של הנובלה.

בראשיתו של התהליך "לפתע נעמדה בפתח החדר" (עמ'16) הקורא שותף לראשית המהפך שחווה ורדה חורב. "ברברה השכיבה אותי בעדינות על השטיח. נשארתי ערה. אהבתי את הרגע הזה" (עמ' 18). זה משהו חדש שלא מוכר לורדה חורב, אך מוכר לקורא אלא שהוא כבר מבין לאן לוקחות אותו מחשבותיה של ורדה. "גופה הערום נצמד אל גופי. התחלנו לזוז, ידינו חיפשו זו את גופה של זו, עד שהתחלנו ליצור גלים קטנים במים" (עמ' 22). "התעוררתי בבוקר במיטה ריקה מברברה"(עמ'23). "על שימשת המכונית מתחת לווישר היה מונח פתק. פתחתי אותו בידיים רועדות וגיליתי מספר טלפון נייד. רק מספר! התיישבתי במכונית והתקשרתי למספר שבפתק: "הלו," נשמע קולה של ברברה מתוק וצלול. קפאתי במקומי ולא הצלחתי להוציא הגה. שמעתי שאת נוסעת ורציתי לאחל לך בהצלחה. סעי לשלום ותצליחי. את אישה נהדרת, ואני אוהבת אותך. ואני אוהבת אותך כמו שלא אהבתי אישה בחיי" אמרה וניתקה (עמ' 26). דמותה של ברברה הופכת לחידתית ועוצמתית עוד יותר במסתוריות שהיא יוצרת סביבה. מחד בחרה לשים קץ לנפשה ברגע אחד של מהלומה שהחיים הביאו לפתחה וברגע אחר התאהבות של אישה ברעותה, יש בה תחושה של פלרטוט זמני (סטוץ הרפתקני). ורדה חורב, אישה שקולה מיושבת בדעתה, נאמנה עד מאוד לבנצי שלה, פתאום מגלה שלבה וגופה עורגים למגעה של ברברה אישה זרה שמלמדת אותה שאפשר לא להיות נאהבת רק על-ידי בנצי שלה, אלא לגלות בעצמה את רזי האהבה גם לאישה שנכנסה פתאום לחייה ללא אזהרה.

החברה בישראל חצויה במגדר זהויותיה לגבי אהבת נשים. החברה החילונית מאפשרת מקום להכיל בתוכה את היוצאים מן הכלל. הם נבראו מצלמו של אלוהים ויש להם זכות קיום כמו לכל אדם בחברה הישראלית המודרנית. בחברה הדתית השנויה במחלוקת אהבת נשים היא מוקצה מחמת מיאוס. החברה החילונית מחנכת את ילדיה לתת מקום ולהכיל את הזר והשונה, את המוגבל והדוחה, את היפה והמכוער. אהבת הנשים בנובלה הזאת מתארת את התהליך המתפתח בעדנה ובאהבה. ברברה מתוודה באוזני ורדה שהיא אוהבת אותה. שלוש המילים האלה משנות לורדה את החיים. היא מוותרת על זוגיות עם בנצי ויורדת מהמטוס שהיה יכול להביאה לחיים חדשים בארץ אחרת.. כן בתחושות הבטן של ורדה, היא מרגישה שהיא לא לבד בשדה התעופה. בדקה התשעים לפני ההמראה ורדה יורדת מהמטוס וברברה רצה אליה משדה התעופה.

האהבה אינה יודעת גבולות ושתי הנשים הופכות למרקם אחד של אהבה. הקורא שותף צמוד לשתי הנשים הוא חווה איתן את ההתקרבות המחודשת של שתיהן. ברברה "יוצאת קיבוץ. היא קרויה ע"ש סבתה מצד אמה ובקיבוץ תמיד נחשבה לעוף מוזר. הוריה נפטרו בקיבוץ. כשבחרה ללמוד אמנות הקיבוץ לא תמך ברצונה" (עמ' 28), היא עזבה את הקיבוץ ועברה לעיר הגדולה. בה למדה קורסים שונים הקשורים לאהבתה לאמנות. היא מתפרנסת ממכירת עבודותיה. לא נישאה ולא הקימה בית. בלילה שיצאה על אופניים וביקשה את נפשה למות. הבינה שבדיקה שגרתית והתוצאה היוו בריחתה מהתמודדות במחלה. ממוגרפיה הבדיקה כשהיא נעשית בזמן היא יכולה להציל חיים. ורדה נרתמת מיד לעזרתה ומשכנעת אותה שהיא לא לבד. ברברה מתחילה תהליך כימותרפי והחברות של ורדה וברברה הופכת לחברות אמיצה של תומכת ונתמכת בשותפות גורל. רק מי שחווה את התהליך הטיפולי למגר את הסרטן שהתפשט בשד, יודע שבאות תופעות הלוואי ומבליטות את רזון הגוף, את נשירת השיער, את העיניים הבולטות ואת עצמות הלחיים הגבוהות. אחד השיאים בסיפור היפהפה הזה שורדה מגלחת את ראשה של ברברה ולא עומדת בבכייה, כשהיא רוצה לגלח את ראשה, ברברה עוצרת אותה ולא מסכימה לכך. "היא ניגשה אלי וחיבקה אותי חזק ורך. "טוב שאת לא במקומי," אמרה,"כי אני בחיים לא הייתי יודעת איך להיות במקומך."(עמ' 37). צריחות השחפים ליוו שתי דמויות ההולכות על החוף, משהו צלול וטהור ריחף באוויר. כך כותבת ורדה ביומנה, "משהו שהספרים קוראים לו "אושר" .שותפות גורל והזדמנות לאהוב הם אלה המביאים את האמונה והתקווה ללכת ביחד ממקומות נמוכים אל פסגות ההרים, שם האהבה יכולה להכיל, לקרב ולחבק. ויש בכוחה לרפא כל מכאוב פיזי ונפשי.. סיפור יפהפה שערוך היטב באיפוק, בצמצום המבע על-ידי ורד זינגר, שעשתה בספר עריכת מופת ממש. הוצאת הספר ב"פיוטית" הוא מפעל משותף של שושנה ויג ובתה איה לקדם את הספר המהווה תרומה נעלה וערכית לנאבקות בסרטן השד ולריווחתן.

אירית סלע גיבורי, היא אחות פנסיונרית, שאוהבת לצלם את הסובב אותה. היא מציירת וכותבת את הגיגיה, עבודותיה פורסמו באנתולוגיות שונות ובכתבי עת ספרותיים כמו "בגלל","מאזניים" ו"נתיבים", עוד נשמע עליה בעתיד.