חבישה לכל פצע

מערכת הבחירות בארצות-הברית בעיצומה, ואנו הישראלים שנוהגים להלקות את עצמנו אודות מערכות הבחירות המגעילות שלנו עומדים משתוממים. הכיצד לא הצלחנו לרדת לשפל כזה של סיקור חד-צדדי, שקרי, המשקף את סדר היום של הכתב בלי קשר להקשר? הכיצד לא ירדנו לשפל כזה של התקפות אישיות? הכיצד לא נמצאו עדויות כה חותכות לכך שהמערכת הדמוקרטית אינה דמוקרטית? ומדוע מקטרגים עלינו שאיננו מדינה, אלא צבר של שבטים הנלחמים האחד בשני עד זוב דם? לכן ניפרד מן הנאומים ונתבונן במצע של המפלגה הדמוקרטית, זו שנמצאת בשלטון בארה"ב מזה שמונה שנים, וכיצד זה מקרב אותה לעוד ארבע או שמונה שנים של שלטון השמאל.

הכל מצוי באתר מסע-הבחירות של הגברת קלינטון. 30 עמודי מרשתת העוסקים במגזרים המייצגים את קהל הבוחרים האמריקני, ואת הפתרונות המוצעים לכל עדה ועדה - בנפרד. כולן סובלות מפצעים ופגעים שאותם צריך לרפא. הממשל הוא כמו בית הבראה שיציע לכל טוען לעוולות את התרופה המתאימה לו, וקלינטון היא הרופאה הראשית רחבת החיוך.

העיקרון המנחה את קלינטון יותר מכל עיקרון אחר הוא צדק גזעי, מה שקרוי אצלנו השד העדתי. העיסוק בשד העדתי האמריקני הוא כה חשוב, עד שרוחב היריעה לטיפול בכל פצעיו גדול משמעותית מן הפרק המוקדש לכלכלה. הפרק שולח זרועות תמנון אל כל הפרקים האחרים, כולל תמורות במערכת המשפט, שוויון להטבי"ם, שינויי האקלים ומדיניות אנרגיה (האפרו-אמריקנים מחזיקים רק באחוז אחד מן המשרות הקשורות לאנרגיה - פצע לחבישה).

במקום שבו נחלשות העוולות העדתיות, מיד עולות העוולות המגדריות. הפרק המוקדש לתיקון העוולות כלפי נשים שווה פחות או יותר באורכו לפרק העוסק בביטחון הלאומי. קלינטון מבטיחה לפרוץ את כל המכשלות בדרך לשוויון תעסוקתי - במיוחד לנשים. קידום עסקים קטנים - לנשים. גישה להלוואות נוחות - לנשים ולשחורים. מדיניות הבריאות הממשלתית של בוגרי מערכת הביטחון תדגיש את הטיפול בלהטבי"ם ובנשים. ביטוח לאומי - לשיפוץ לטובת הנשים.

הצבעה במאוחד מזכה ביחס מיוחד

בשום מקום לא נאמר מהיכן יגיעו המשאבים לטובת כל בעלי ובעלות העוולות, ומי יחויב לוותר על-מנת שהמשאבים יגיעו למי שמגיע.

הסיוע הנקודתי למתאוננים, כולל טיפול כוללני לקורבנות התעללות מינית בקמפוסים, הגנה לחיות בגני חיות במקרים של אסונות טבע, ומניעת שחיטה של סוסים למזון, הכל באחריות הממשל הפדרלי האמריקני הענק הרחום.

הסוגיות שעליהן תקבל קלינטון אחריות אינן של מה, אלא של מי. יש כאן חלוקה מפורטת לפי גזע, מין, מקצוע, מיקום והרכשת מטרות עבור כל עדה. המדיניות כלפי פשע היא כיצד להקל על הפושעים; המדיניות כלפי מסתננים היא כיצד להיטיב עם אלה שרמסו את חוקי ההגירה; מדיניות החינוך היא הקשבה למורים (התלמידים אינם מצביעים בבחירות לנשיאות, המורים - כן). אין מדיניות כוללת, אין חזון למדינה, יש רק שיחוד של כל עדה וכל מגזר וכל מגדר במשאבים שיילקחו מהיכנשהו בלתי מוגדר.

מדיניות כזו היא בהכרח של הפרד ומשול, של הסתת מגזר אחד נגד השני והשלישי, של שיסוי עדה אחת בשנייה ובשלישית. היא בהכרח מגדילה עוד ועוד את מעורבותו של הממשל בהסדרת כל החיכוכים בין המגזרים. היא משנה את האוכלוסייה דרך הגירה לטובת מי שיחלק יותר הטבות. היא מגדירה מנצחים ומנוצחים ומאצילה את חינו של הממשל על מי שיספק יותר מצביעים. עדות המצביעות במאוחד יזכו גם ליחס מיוחד.

הנחת היסוד למדיניות זו היא שכל בוחר מחפש מה תעשה הילרי לטובתו, ואינו שואל עצמו בכלל מה תהיה ההשפעה של מילוי דרישותיו או תיקון עוולותיו על כלל החברה, כלל המדינה. וכמובן, את הילרי זה לא מעניין. היא רוצה להיבחר, שכן זה כל מה שעשתה במשך 16 השנים האחרונות מאז שעזבה את הבית הלבן. היא תבטיח לכל מגזר, עדה וקבוצה את מה שדרוש על-מנת שישים את שמה בקלפי. העדה היחידה שאליה אין היא פונה היא זו של גברים לבנים בגיל העבודה, אלה המשלמים למעלה מ-60 אחוז מן המיסים, אבל מהווים אולי 15 אחוז מן האוכלוסייה.

השיטה של הפרד ומשול הוכיחה את עצמה היטב במערכות הבחירות של הנשיא האמריקני הנוכחי. גם הוא הבטיח הכל לכל מגזר, וזכה במלוכה. המועמד הקודם של הרפובליקנים הובס בדיוק על-פי המתכון שחזה בעצמו: כיוון ששיעור מקבלי-ההטבות גדול יותר משיעור משלמי-המיסים, הרוב המקבל בחר את מי שימשיך להבטיח הטבות גם על חשבון העתיד. בכל המובנים מצבה של אמריקה הורע במהלך נשיאותו של אובמה: האלימות גואה, החיכוכים הבינעדתיים גברו, מספר הבלתי מועסקים זינק, כמעט 50 מיליון בני אדם מקבלים תלושי מזון, החוב הלאומי שולש, ההכנסה לנפש קטנה, שוטרים נרצחים ברחובות, טרור איסלאמי, חלקים רבים של אמריקה התעשייתית חרבים, מחיר הבריאות מרקיע שחקים - הכל על-פי חזונו של אלכסיס דה טוקוויל שהסביר כי הדמוקרטיה האמריקנית תחוסל כשיבינו ההמונים שהם יכולים לנכס לעצמם עוד ועוד מן הקופה הציבורית.

התבוננות חוזרת אל ישראל מלמדת כי השמאל הישראלי נוהג בדיוק על-פי אותה שיטה כדי לשוב אל השלטון. עיקר השיסוי של השמאל הישראלי הוא של הפריפריה נגד ההתנחלות, אך גם של להט"בים בחרדים, חילונים בדתיים-לאומיים, נשים בגברים, וכמובן - ערבים ביהודים. בעוד שהימין הישראלי מנסה להכיל את כולם לתוך הלאום הישראלי (תוך שלילת שנאת-ישראל מכל כיוון), השמאל דווקא מלבה את השנאות הפנימיות, את מלחמת המעמדות.

למעשה, זה ההבדל היסודי שבין השמאל לימין. בחודשים הבאים נראה אם אמריקה היא אכן מדינה או רק צבר של עדות ומגזרים המתגוששים ביניהם על משאבים מוגבלים, באלימות הולכת וגוברת שיכולה להגיע עד כדי מלחמת אזרחים. אך אצלנו, כיוון שמה שמאחד אותנו גדול בהרבה ממה שמפריד בינינו, השמאל הישראלי רק יילך ויתכווץ, תוך כדי צרחות ויבבות.