במבצע "סרג'נט", לעת מלחמת ההתשה, בבוקר שלאחר פשיטה מעבר לתעלת סואץ. נזף בי ראש מטה כללי ועוד איך נזף, מאחר שהתאפקתי שלא לפתוח באש, לאחר שהכוח שבפיקודי התגלה. במקום ירי אל אויב בלתי נראה, העדפתי לשוחח אם המצרים למרות שאינני מדבר ערבית. בהנחה שבחסות המלל ובזכות "ערפל המלחמה", נתן יהיה לקצר טווח, משמע להגיע לטווח ראיה - כמסד בטוח לביצוע המשימה שהוטלה עלי ועל פקודי, "לקטול את חיילי מצרים על אדמתם".
שאלתי את הרמטכ"ל מדוע ועל מה יצא קצפו, והלז השיב חד וברור "היית חייב לפתוח באש, ולברוח!!!!. על דברי ההבל שכאלה (מיהותם בסתירה למטרת המבצע, ממש חבל לבזבז מילה נוספת, על מה כן?. על אומץ ליבם של חיילי, שלמרות היותם על אדמת מצריים (המערבית), ולמרות השטח שכולו מישור ללא מחסה, ועל אף העובדה שהתגלו - גילו הללו משמעת מבצעית מהמעלה הראשונה, ובקור רוח המתינו לפקודת האש שבא ועוד איך באה, הפעם במקום ובזמן. כבוד.
בניגוד לפרשנות על הסיבות להכרעת הטרור בעזה, באינטיפאדה הראשונה 71/72. יותר משנה לקח לצה"ל להבין כי אין תוחלת בדרכי הפעולה, שאותם נקט. לפי כך אפשר לציין את ארבעת החודשים האחרונים לאותה אינטיפאדה, ככאלה שבהם מהלכי הצבא הביאו להכרעת הטרור. ללמדך כי כל השאר היו בחזקת בזבוז זמן ומשאבים רבים. עוד ראוי לציין את סיבות המפנה, במנהיגותו של אלוף הפיקוד (
אריאל שרון ז"ל). שמצד אחד דרש מפורשות לפתח שיטות פעולה אחרות, ומן הצד השני העניק גיבוי מלא ליוזמים.
כממלא-מקום למפקדי דאז אל"ם דני רהב ז"ל, אותו אהבתי כאח. החלטתי להניע את הכוח שבפיקודי, בשונה מהמקובל לעת ההיא, דהיינו במקום פיזור הכוח לחוליות - ריכוז הגדוד כולו בשטח בר שליטה. השיטה שבה בחרתי, הייתה בלשון המעטה "יוצאת דופן", מאחר שחייבה את חיילי להסתער חוליה מול חוליה בסמטאות הרובע. אלא מאי. בהתחשב באיכות לוחמי שקד הייתה הסוגיה כלא הייתה. משום מיומנותם, שהצטיינה במשמעת מבצעית גבהה. על כן הונחו הלוחמים לירות אך ורק ב" בודדת וביישור מקורב". ואכן באחד מימי קיץ 72בשעה 1200 הקיפה היחידה את רובע d במ.פ ג'בליה. בשעה 1205 (דהיינו 5 דקות אחרי), נורו ונהרגו 6 מחבלים.
אין ספק כי בזכות השיטה ובשמה "התנפלות", בשילוב מיומנותם ובעיקר המשמעת המבצעית של לוחמי הסיירת, התאפשר המפנה שתחילתו בסמטאות מחנה ג'בליה וסופו בחיסול הטרור בעזה.
למחרת אותה פעולה בג'בליה, ביצענו "התנפלות" על רובע c במ.פ נוסיראת. בסופה, ארבע מחבלים נקטלו, ואחד נוסף שפיקד על כל השטח שמדרום לעזה הסגיר את עצמו - למען הסדר הטוב, יקרא עלי. לימים לאחר שהפך לחוקר שבויים (והתגייר) הוחלט בעצה אחת אתו לעבור את המסלול מעת נחיתתו בחוף דיר אל בלח, ולעצור את אלה שסייעו לאותו רב מעללים, להיכנס בצורה מיטבית לתפקידו כ"טרוריסט על".
מאחר שהסייענים למרות שמם היו בדרך כלל אנשים מבוגרים קשיי יום, הטלתי המשימה על אחד מקציני היחידה. עוד לא הספקתי לפלוט ולנשום ולו לוג אוויר, מודיע החמ"ל בעזה "אריק אמר שאתה אישית תנהל את המעצרים". בשעה היעודה לערך שעתיים לפני חצות, יצאנו אט חיוור היה הליל. הגענו ומיד על-פי תרגולת הוקף המבנה הראשון, נכנסנו, ובד בבד ווידאנו על-פי הרשימות כי זאת המשפחה המבוקשת, וקדימה ליעד הבא כ-ק"מ מזרחה. ושוב אותה תרגולת, אימות מסמכים, מעצר. וממשיכים מזרחה למבנה בסמוך ל"כפר דרום".
בעוד הלוחמים תופסים עמדות, זה מעל החומה, אחרים ממתינים לפריצה. לוחש אחד הלוחמים שטיפס על החומה, פצי "ראיתי דבר מה ספק אדם, ספק כבשה, חוצה את החצר". כשהכול מאובטח כדת וכדין, נכנסנו לחצר, על-פי התרגולת והפקודות, עצרנו את בעל הבית אשתו ובתם צעירה. שאלתי את יושבי הבית לפשר הריצה, דהיינו מה או מי רץ לעבר המחסן. כנראה כבשה השיבו. בזהירות כמתחייב נכנסנו למחסן אודי הסג"ם מימין, ואנוכי משמאל. שלא להפתעתנו הכיל המחסן ברזל בניין, חבילות קש וחציר, וכעשר כבשים. אודי שעמד על אחת מחבילות החציר, אומר לי בשקט "פצי הוא מתחתי". אני מסתכל על אודי ומדמיין את בכייה של אמו השכולה, ומורה לו קטול את המבוקש, ואודי בקור רוח מסרב. בהרף רצתי לעבר המבוקש, שמא יפתח באש. ושלו להפתעתי הנ"ל התרומם והסגיר את עצמו. לאחר מכן טען "באתי למשפחה לבקר את בתם הצעירה, אינני איש פתח, "כולו חקלאי מסכן".
רק שיצאנו מהמבנה, והמבוקש ראה את "עלי" האיש שלנו (אותו רב מחבל לשעבר)מיד הודה בחברותו בארגון הפתח, ובד בבד הוביל אותנו חזרה למחסן, ומסר לידי רימון רסס, ואקדח אפ-אן "חדש מהקופסא". כלומר הנשק היה בשקית ולא בידי המחבל, כך שבמקרה הזה לא אני, אלא אודי הוא ולא אחר היה "הגיבור שכבש את יצרו".
אחרית דבר לביאור הסוגיה/דילמה המלווה כל גבר ואישה קל חומר את לוחמי השדה. בחרתי באופן סתמי שלושה אירועים, מתוך אלפים ואף יותר - מספר שבצדק נחזה כהגזמה לאדם אחד, ולא הוא. משום שאת רוב רובן של הדילמות אספתי מפקודי, בשיחות לאחר ואו לפני ביצוע משימה כל שהיא, וכאלה, לעת ההתשה בבקעה, בערבה, בסיני וברצועת עזה - העמידו מדי יום בפנינו, "טונות" של אתגרים לפתרון.
רק כך יכולתי לעמוד מראש על הלך הרוח של הלוחמים, לאתר נקודות תורפה, אך גם ללמוד ולשאוב מחיילי לא מעט רעיונות וביטחון עצמי - מבוא לביצוע כהלכה של המשימות.
זה הוא ה-א.ב של המנהיגות, ואם הליך מעין זה איננו מתבצע כהלכה, ידע כל מפקד יהיה זה סג"ם ורב אלוף כאחד: "רוב העוצמה שביד, מתנדפת כאילו לא הייתה, פתח להפתעה מזיקה, ולהעדר שפה מקצועית בין הכוחות הלוחמים. מבוא לירי כוחותינו זה על זה, לביצוע חלקי של משימה, ולתרומה מזערית אם בכלל לביטחון ישראל שלנו.
לסיכום, אפשר והקורא יתהה על הקשר בין הדברים, ולאירוע הירי אותו ביצע אל-אור עזריה. ועל כך אשיב: אכן אירוע חשוב ולאמתו של דבר חשוב עד מאוד, אפילו הייתי מעצים את הרעש התקשורתי, ובלבד וסדר הדברים היה שונה. דהיינו, יחד עם עזריה העומד לדין, הייתי מעמיד לצידו, את שני "בחירי הבחירים" במערכת הביטחון - בגין העבירות שלהלן:
- הפרת פקודות מטכ"ל / סדר חיקור עברה, עד לכדי חשש לשיבוש הליכי חקירה.
- הכנה והפעלה שגויה ומתישה, בלחימה בטרור.
- בגין אובדן זמני של שיקול דעת, כיצד הפכו השניים (בלווית עוזריהם) אירוע נקודתי, לאירוע גלובאלי שבכל מצב יפגע במדינת ישראל ובצה"ל.
אין ספק כי קביעת אשמתו של עזריה לא תוסיף ולא כלום, להבדיל מקביעת אשמת הבכירים, בעוצמה שתהווה פתח תקוה, לשדרוג צה"ל מצבא חובבים, לצבא של ממש.
