מתי טוכפלד מקדיש את טורו האחרון ב
ישראל היום להגנה נחרצת על כל מה שביבי (בנימין נתניהו) עושה בתחום התקשורת, ולהתנגחות בכל מי שמתנגד למהלכי-ביבי שנועדו לפורר את התקשורת.
הוא גורס כי התקשורת היום אינה מאוזנת, וכי גם אם יש פה ושם עיתונאים ימניים או חובשי כיפה, הקו המערכתי הוא עדיין פרו כל תהליך מדיני, או כפי שטוכפלד כותב:
"האמון שלהם בעצמם הוא כמעט בלתי מעורער. הם מעולם לא היו בצד השני. הם לא יודעים כיצד חשו רבים מאוד באמצע שנות ה-90, כשהבינו שממשלת ישראל מובילה תהליך מסוכן של דם והרג, אבל כותרות העיתונים נצבעו כחול והופרחו בלונים ויונים. הם לא יודעים איך זה לצפות באסון ההינתקות בזמן אמת, ולראות את התקשורת כולה מגויסת להוציא את התוכנית ההרסנית אל הפועל. באמת, אין להם מושג. גם את כבשת הרש שעלובה שהייתה לימין באותם ימים - ערוץ 7 - הם דאגו לסגור ולהעביר מהעולם. אפשר לחשוב, בסך-הכל ערוץ רדיו זניח שהם מעולם לא האזינו לו ממילא".
לשיטתו, חוסר האיזון הבולט בכלי התקשורת מצדיק התערבות ממשלתית, כי זה מקרה חריג. הוא קובל כנגד צביעותם של מי שסגרו את ערוץ 7, ניסו לסגור את ישראל היום, אך עמדו על הרגלים האחוריות כשערוץ 10 עמד להסגר בשל כשליו שלו, ועכשיו מנסים להציל את השידור הציבורי, רק משום שהתאגיד החדש הוא יוזמה של
גלעד ארדן.
טוכפלד מוחה כנגד הצביעות שבניסיון סגירת ישראל היום, שכן לשיטתו, מצביעי
הליכוד הרבים מעידים שיש ביקוש לעמדות שמוצגות בו, ואין כל פסול בעיתון עם קו מערכתי מובהק, וזה עדיף, לשיטתו, מעיתון שניתן לקנות בו כותרות תמורת בצע כסף (תוכן שיווקי). טוכפלד מביע תקווה כי תאגיד השידור הציבורי החדש לא יהא שידור חוזר של
רשות השידור.
את האמירה המקוממת של
מירי רגב, שנשמעת כמו הפשיזם במיטבו, מעמעם טוכפלד, ומגן במשתמע על רגב, כאשר הוא מסביר שההתקוממות של
גילה גמליאל כנגד דבריה של רגב, לא נבעו חלילה, מדאגה לדמוקרטיה, אלא משום שגמליאל מתחרה ברגב על תואר "הגברת הראשונה של הליכוד".
או בקיצור, בניגוד לטורים של
מרדכי גילת ושל
דן מרגלית, שהם אומנם כתבי ישראל היום, אבל הפגינו עצמאות מחשבתית, מתי טוכפלד כותב ומתנהג כאילו קיבל, בטרם כתב את טורו, דף מסרים מ
שלדון אדלסון.