חלוף החיים

מאז קום העיר, קראו רק שני פארקים על שם ראשי עיר לשעבר. אחד - וויל רוג׳רס, מול מלון בורלי הילס (מלון הבונגלוס הצבוע ורוד השייך לסולטן מברונאי). השני - פרנק פנטון, שם מגרש משחק הבייסבול בפינה הדרום מזרחית של העיר, שם משחקים ילדים חברי ה״ליטל ליג״.

פרנק פנטון רק הובא לקבורה. הוא נפטר בתקופת בין המיצרים, בדיוק עם בואו של חודש מנחם-אב. למעלה משמונה שנים הוא נלחם עם מחלת הפרקינסון, ובימים האחרונים הוא פשוט סרב לעזוב, נאחז בכל שארית הכח בחיים.

פנטון היה נבחר הציבור היחיד בהיסטוריה של בוורלי הילס שנבחר לכל התפקידים הציבוריים בעיר: הוא היה בוועדת החינוך, עת הייתי סטודנט בביה״ס התיכון של בורלי הילס (״בורלי היי״). אני צריך לבדוק את התמונות מטקס הסיום, כי נדמה לי שהוא זה שהעניק לי את הדיפלומה.

הוא היה גזבר העיר. ולאחר שמילא את שני התפקידים האלו, הוא נבחר למועצת העיר. חמישה חברים במועצת העיר, וראשות העיר עוברת ביניהם ברוטציה.

כשנודע שפנטון חולה, ג׳ימי דלשד - ראש העיר הפרסי הראשון בעיר - הציע מיד את הקדנציה שלו עבור פנטון. על ההצעה למדתי אני (וכך גם מרבית העיר) רק בהלוייה - שמונה שנים אחר כך.

שנה אחר כך, ראש העיר ברי ברקר נתן - ושאר חברי המועצה תמכו במהלך - את החודש האחרון שלו לפנטון, שכן זו הייתה ההזדמנות האחרונה לאפשר לפנטון להיות ראש העיר (ברגע שאדם נבחר לתפקיד, פונים אליו עד סוף ימיו בתואר ״המכובד״ ברגע שאדם נושא משרה ציבורית דוגמת ראש עיר, מושל, שר חוץ, וכו׳, הוא זוכה לתואר הזה עד סוף ימיו).

כך יצא שפנטון זכה לא רק להבחר לכל התפקידים הציבוריים בעיר, אלא גם להקרא ״ראש העיר״.

ואז הוא נעלם מהתודעה הציבורית, עת המחלה אכלה אותו, סיידה את מוחו, מנעה ממנו לזכור או לתקשר, וליהנות משנותיו האחרונות.

כמובן שלהעלם לא היה קל, בייחוד בגלל שאשתו ג׳ודי היא אחד מעמודי התווך של הקהילה. נאמר שלא קורה דבר בעיר ללא הסכמתה, ושאינך רוצה להיות בצד הלא נכון שלה (שכן סופך אחד - מרה אחריתך).

הקושי היה בעיקר עליה, הן להמשיך לתפקד, לתרום ולעשות, והן להתמודד עם המחלה שניוונה את בעלה.

ג׳ודי מאמינה שאלוהים נותן לכל אחד מאתנו רק את מה שאיתו אותו אדם יכול להתמודד. אך היא התוודתה בפני שלאבד את אמה בת ה-99 וחצי ואת בעלה תוך שישה שבועות הוא נטל שאפילו היא לא מסוגלת להתמודד איתו כראוי. ״איך אפשר״, היא שאלה, וניסתה לעמוד בלחץ של השעות האחרונות, שנתמתחו לכמה ימים, תוך כך שפרנק סרב לעזוב; בעיקשות רבה הוא עמד על שלו.

הגענו להלוויה רבע שעה לפני הזמן האמור. בהלוויות בארה״ב מגיעים קודם כל לאולם לדברי הספד, שם הנפטר בארון סגור מכוסה בפרחים. לאחר הטקס ממשיכים לקבורה עצמה, שם טומנים את הארון (והאדם בתוכו) באדמה, כל אחד נוטל את האת ומכסה את הארון שלוש פעמים באדמה טריה. לאחר שמסיימים, לא מעבירים את האת לאדם הבא בתור, אלא טומנים אותו בתלולית, ומשם האדם אחריך בתור לוקח אותו וחוזר חלילה.

לאחר דברי אזכרה ותפילה, מתפזרים כולם להפגש שנית בבית הנפטר לארוחה כיד המלך. ביציאה של בית הקברות עוצרים את המכונית ונוטלים את הידים במתקן מרהיב, ממנו פורצים מים חיים כשמישהו מתקרב - כמו נס המים מסלע.

רבע שעה טרם תחילת הטקס, והאולם כולו היה מלא מפה לפה, כמאתים אנשים לפחות, והאוהל בחוץ, שהושיב עוד מאה אנשים, גם הוא היה מלא. נבחרי הציבור בהווה ובעבר היו שם כולם. מכבי האש הגיעו עם כבאיות, והם כולם (גברים ונשים כאחד) במדי ייצוג, דבר מרשים מאוד לכשעצמו. מפקד המשטרה לשעבר. מנהל העירייה בהווה ובעבר. עיתונאים. בעלי ממון. ועוד ועוד, כל המי ומי שבעיר בוורלי הילס.

ניחא, ישבנו בשורה האחרונה, בכסאות הנותרים שעוד מצאנו, מנסים להיות בקו התפר שבין השמש הקופחת לצל ולמשב הרוח המרענן.

מהלך הטקס כולו, משך שעה וחצי תמימות, התבקשנו משך שתי דקות לחשוב על רגעים מיוחדים עם הנפטר, ונאמרה תפילה אחת (״גם כי אלך בגיא צלמוות״) אותו מזמור לדוד (תהילים, פרק כ״ג):

ה׳ רועי, לא אחסר
בנאות דשא ירביצני, על מי מנוחות ינהלני
נפשי ישובב, ינחני במעגלי צדק למען שמו
גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע, כי אתה עימדי
שבטך ומשענתך המה ינחמוני
תערוך לפני שולחן נגד צורריי
דשנת בשמן ראשי, כוסי רוויה
אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי
ושבתי בבית ה׳ לאורך ימים

ובסופו ״ונאמר אמן״. אכן, כל מאות הקרואים, מרביתם יהודים, לא מבינים עברית, ולא ידעו ש״ונאמר״ פרושו שכולנו נאמר בקול רם, בחוזקה: ״א-מ-ן!״

אך כשהרב חזר על הפסוקים באנגלית, וסיים ״ונאמר אמן״ הפעם באנגלית, גם אז לא שמעתי את ה״א-מ-ן״ מפי כולם, גם לא מפי מתי מעט.

הדבר המוזר ביותר עבורי היה שהאנשים, יהודים נלהבים, תומכים בישראל בלב ובנפש (ובכיס ביד כה רחבה - אין פינה בארץ, אין חלקה שידם לא עזרה ועוזרת לטפח), לא חשבו שמוזר שחסר היה דבר בסיסי, תפילה לאל עליון, העלאה על נס את גדולתו - הקדיש.

קדיש שכולם יודעים. קדיש שהוא חלק אינטגרלי מכל תפילה, מכל התקבצות לבית כנסת.

״יתגדל ויתקדש שמה רבא״

יתגדל ויתקדש שמה רבא
בעלמא די ברא כרעותה
וימליך מלכותה
ויצמח פורקנה ויקרב משיחה
בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל
בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן
יהא שמה רבא מבורך לעולם ולעלמי עלמיא
יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם
ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל
שמה דקודשא בריך הוא
לעלא מן כל ברכתא שירתא תושבחתא
ונחמתא דאמירן בעלמא ואמרו אמן

לא ״יתגדל ויתקדש״ ולא ״ואימרו אמן״.
הכל בקרב יהודים אמריקנים.

כך גם בתור לעזוב את שטח בית הקברות, שכן זו הייתה ההלויה של עשר בבוקר, וההלויה הבאה של חצות היום כבר החלה להגיע. מאות מכוניות ממתינות לעזוב, ואיש לא עוצר ביציאה לטול ידיו. ״נעשה זאת כשנגיע לקלאב, אותו מועדון גולף אקסקלוסיבי, של יהודים בלבד (כל סלתה ושמנה של האזור כולו), לשם נתכנסו לארוחת המצווה״.

משונה היה לי עד מאד, הארה גדולה עד מאד: הנה יהדות ארה״ב במיטבה, כל המי ומי, כל אותם עשירי עולם, אנשים חשובים, ביניהם אנשים טובים עד מאד, הגברים עם כיפות, כולם מחשיבים עצמם אמריקנים יהודים, כולם התחנכו על ברכי היהדות ומלמדים אותה לילדיהם ולנכדיהם, והנה, יהדותם אינה יהדותי, שכן חסר בה משהו עיקרי.

לא ״אמן״. ללא ״קדיש״ ואפילו לא לטרוח לנטול ידים. לא במכוון. לא בזדון. זו היא דרך ארץ.

עתה כשיש לנו את ארץ ישראל, יהדות ארה״ב ממשיכה את ההינתקות שהחלה לפני מאה שנה. הם באו ונהיו אמריקנים, לכן גם השואה נראתה כה רחוקה ולא היה צריך להלחם למגרה, לכן גם כה רבים היו אנטי ציונים ומשך עשורים לא הניפו את דגל הלאום, הכחול לבן.

עתה משיש את מדינת ישראל, הם מרגישים קודם כל אמריקנים. טוב שיש את מדינת ישראל, הם אומרים בלבם. נעזור לה להתפתח ולשגשג, ניסע באופן קבוע לבקר, נוציא שם כסף, נתמוך, נהנה, אך חיינו כאן. חשוב שתהיה מדינת ישראל, אך אנחנו קודם כל אמריקנים.

האם לא כך גם היה לפני מאה שנה בגרמניה הנאורה? האם לא היינו חלק מהאליטה הנאורה, התרבותית, המתקדמת? אותה אליטה ששלחה את כל הפתיים למחנות השמדה, והרשתה לאפרם להתמר מהארובות השמימה, להפוך את השמים לאפורים ולשחורים, יום ולילה משך שנים. כל כך הרבה גופות שם נשרפו, בעוד האליטה חגגה, לחמה, חלמה על הרייך הנצחי, זה של אלף השנים הבאות.

חיים אנו בזמנים הרי אסון, ואפילו אין אנו מבינים זאת. הנה נפקחו עיני, דוקא בהלויה של איש שהערכתי עד מאוד - מאז הייתי ילד בתיכון. שלושים שנה עברו, אולי קצת יותר. איך נשתנה העולם - ולא לטובה.

תהא מנוחתו של פרנק פנטון עדן ונשמתו צרורה בצרור החיים, ושלא תדע ג׳ודי אשתו, ילדיו ונכדיו צער עוד.

עוד נשוב ונפגש. לפני שנים רבות כל כך נכחנו כולנו במעמד הר סיני, ועוד עומדים אנו לקום ולחזות במשיח כשיבוא. ועל כך נאמר שט׳ באב יהפוך מיום אבל ליום שמחה, כשמשיח בן דוד יגלה עצמו לפנינו.