הרפורמה בשידור הציבורי

גלעד ארדן כשר התקשורת הוביל רפורמה מקיפה בשידור הציבורי, שעיקרה סגירת ערוץ 1 והקמה של תאגיד ציבורי חדש ענייני כלכלי ורוחי בזכות עצמו. אין ספק שחלק מהרצון ברפורמה היה השתלטות גורמים בעלי גוון אחד על השידור הציבורי, כאשר הם משתמשים באמצעים שהועמדו לרשותם על-מנת לתת במה לדעותיהם הפוליטיות על-ידי יצירת אי-איזון של הפרשנים והכתבים המופיעים בטלוויזיה וברדיו.

מי שפותח את שידורי ערוץ שניים מקבל תמונה ברורה מה קורה בתחום השידור הפרטי והציבורי, על כל חמישה פרשנים אצל רינה מצליח שהם בעלי דעות שמאלניות יש אחד ימני, כל נושא מוצג בעוות על-ידי המנחה והכל תחת הסיסמה של חופש הביטוי.

אלא שחופש הביטוי הוא נכון רק לגבי הצד השמאלי של המפה הפוליטית, מה שנאמר על-ידי הצד הימני יש לו מיד גוון פשיסטי, ולכן כאשר נתניהו מלין על כך שבעלי התפקידים הבכירים ברשות הם שמאלנים מיד תוקפים אותו כאילו שזאת אינה הבעת דעה במסגרת חופש הביטוי.

במשרדי הממשלה ממנים מנכלים ופקידים בכירים על-פי מידת אמונם לשר הממונה, השר הממונה משליט את מדיניותו בהתאם לתפישתו, בארה"ב קיימת השיטה שנקראת שיטת השלל, דהיינו כל הפקידות מתחלפת עם התחלף השלטון, ורק אצלנו אסור ליצור איזון חס וחלילה, זה לא באג'נדה.

כן אז הגיעה השעה ליצור איזון בתכני השידור הציבורי, לתת ביטוי לכל גווני הקשת הפוליטית, לעודד יצירתיות חורגת מהמוסכמות, ולהבין ששלטון מפאי חלף הלך לו, והבעת דעה גם מפי ראש ממשלה שצורמת לנו את האוזן עדיין היא במסגרת חופש הבעת הדעה, ועד שאין זה מלווה במעשים קיצוניים אין לנו על מה להלין.