הפסיפס הישראלי

כשאנו מצויים בימי בין המצרים, אני מבקשת לייחד כמה מילים לנושא "שנאת חינם".

ירושלים, כך אומרים, נחרבה בגלל שנאת חינם. למרבה הצער, שנאת החינם לא נעלמה מן העולם. כל שנאה לָאַחֵר, הנובעת מעצם היותו שונה מאתנו - שונה במוצאו, באמונותיו, באורח חייו או בדעותיו - שנאת חינם היא, ועלינו להיאבק בה.

יכולתנו ליצור חברה ישראלית מאוחדת ובעלת עושר תרבותי - "הפסיפס הישראלי" כפי שכינה זאת הנשיא ריבלין בכנס הרצליה בשנה שחלפה - מותנית ביכולתנו למגר את שנאת החינם. אולם אין לבלבל בין שנאה לבין מחלוקת; בין אחדות לבין אחידות. בני האדם שונים זו מזה, ואין אדם הדומה לחלוטין לרעהו. חברה דמוקרטית מבוססת על השונות בין בני האדם, ועל התפיסה כי כל אדם - עולם בפני עצמו. אחדות דעים לא הייתה בנו מעולם, ואל לנו לבקש אותה. הלגיטימציה למחלוקת היא מיסודות התרבות הלאומית שלנו. אפשר לחשוב כך, ואפשר לחשוב אחרת, אך יש לכבד כל דעה גם אם אין זו דעתך שלך. בכך כוחנו. מגוון הדעות יש בו כדי להפרות את הדיון ולחדד את המחשבה.

פלורליזם ברעיונות, בדעות ובאמונות אינו פוגע באחדות החברתית; הלגיטימציה שאנו מקנים למחלוקת במסגרת דמוקרטית אינה פוגעת באחדות החברתית. אדרבה, הם מחזקים אותה. כפי שכבר נזדמן לי לומר, כשמחזיקים את מוטות הבית מכל צדדיו - עומד הבית איתן. אכן, אחדות אינה זהות; אלא הסכמה המבוססת על פשרה, על סובלנות, ועל איזון תמידי בין הפרט לבין הכלל. אחדות היא שותפות הגורל המלכדת אותנו. אחדותנו צריכה להיות בהסכמה על כללי המשחק הדמוקרטי, שעל-פיהם מתקבלות ההכרעות במסגרת המדינית-לאומית שלנו - זו המסגרת האחת והיחידה שיש לנו.

אין משמעות הדבר, כאמור, כי לא תתעוררנה מחלוקות. מחלוקות היו ויהיו, וכך ראוי.

חלקן תמצאנה את דרכן אליכם, אל בתי המשפט. תפקידכם כשופטים להכריע על-פי דין במחלוקות שהובאו בפניכם כדין. לשם כך הוענקה לכם עצמאות שיפוטית. העצמאות השיפוטית שלובה ושזורה באוביקטיביות השיפוטית ובהיעדר משוא פנים. היא חלק יסודי מהכשרתו של כל שופט החל מיומו הראשון על כס השיפוט. ההכרה כי אין עליכם, השופטים, מרות - זולת מרותו של הדין - עושה את ההכרעה, באופן פרדוקסלי, לפשוטה. את הכרעתכם תגזרו לא מדעותיכם האישיות, כי אם מן הדין, בהתבסס על התשתית העובדתית שהונחה בפניכם. לא אופיים של הטוענים יכריע את הדין, אלא משקלם של הטיעונים. העצמאות והאוביקטיביות השיפוטית הן חיוניות להגשמת התפקיד השיפוטי, ממש כשם שהן חיוניות לקיומו של משטר דמוקרטי. הן בליבה של ההצהרה שהצהרתם זה עתה: "לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, לשפוט משפט צדק, לא להטות משפט ולא להכיר פנים".

הפלורליזם מאפיין גם את בתי המשפט שלנו. כשתשבו לדין בהרכבים תיווכחו כי יש מגוון דעות, ולא ניתן לדעת מראש איך יתחלקו דעותיהם של חברי ההרכב. אולם חילוקי הדעות אינם פוגעים - ואסור שיפגעו - ביחסי הרעות והאחווה בין שופטי בית המשפט. כך גם מקום שנתגלעה מחלוקת ביניכם לבין ערכאת הערעור. אכן, על-פי כללי ההכרעה המוסדיים הכרעתה של ערכאת הערעור היא, במרבית המקרים, סופית;

תקדימיו של בית המשפט העליון - מחייבים. אך בכל אלה אין כדי לפגוע בחירות המחשבה של השופט. בניגוד לדעה המושמעת לפעמים שופטי ישראל אינם יצוקים מתבנית אחת; יש ביניהם שונות, וכך ראוי שיהיה.

בהיותי שופטת שלום יצא לאור ספרו של הנשיא (בדימ') אהרן ברק "שיקול דעת שיפוטי", וקראתיו. נפקחו עיני להבין שיש מתחם של פתרונות משפטיים אפשריים אשר לשופט חופש לבחור ביניהם, מבלי שהשיטה המשפטית תכוון את הבחירה הזו - מתחם הסבירות השיפוטית. על-אף חלוף השנים מאז פרסומו, זהו ספר חשוב ואני ממליצה לכם לעיין בו.

חברי, השופטות והשופטים החדשים והשופטות והשופטים המוקדמים במדרגות השיפוט - ברכות חמות ואיחולי הצלחה לרוב. הצלחתכם תהיה הצלחתה של מערכת המשפט כולה. ברכותי ותודתי למשפחות המלוות אתכם.