סגירת
רשות השידור ופתיחת "התאגיד הציבורי", משמעותן המעשית היא מסירת נכס תקשורתי ציבורי קיים לשליטה בלעדית של חבורת עיתונאים, ללא בקרה ופיקוח ציבורי, כפי שזה קיים בשתי הרשתות המסחריות.
השידור הציבורי החדש, הקרוי "תאגיד ציבורי", אינו שונה מכל ארגון ציבורי אחר, כמו חברת החשמל ונמל אשדוד, שיהפוך גם הוא תוך זמן קצר ל"עסק פרטי" בשליטת מנהליו ועובדיו.
תמימות ציבורית היא להאמין שהתאגיד התקשורתי החדש יתנהל באופן אוביקטיבי שונה "מהאוביקטיביות" הנהוגה ברשתות המסחריות. מבטיחים לנו שהתאגיד החדש יהיה "מאוזן ועצמאי", שמשמעותו המעשית תתבטא בשיקול "עצמאי" של דעות מנהליו ועורכיו "האוביקטיביות".
סעיף בחוק השידור הציבורי החדש קובע: "התוכן שיספק תאגיד השידור ישקף ויתעד את היותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, את ערכיה ומורשתה, וייתן ביטוי הוגן, שוויוני ומאוזן למגוון ההשקפות והדעות הרווחות בציבור בישראל".
סעיפים דומים ישנם בחוק
הרשות השנייה ובחוק רשות השידור. הם לא מקוימים! באף אחת מהרשתות למרות שהם מעוגנים בחוקים. אשליה היא להאמין שעקרונות אלה ימומשו בתאגיד.
פוליטיזציה של התקשורת
כדי שעקרונות החוק הזה יתממשו, יש צורך בעורכים, בעיתונאים, בפרשנים, ובמראיינים בעלי מגוון דעות אמיתי. כדי שבשידור יהיה חופש ביטוי אמתי שמשקף את מגוון הדעות בציבור, יש למנוע את הבלעדיות המונופוליסטית של עיתונאים מסוימים לשלוט על המילים והתמונות המשודרות במסווה אליבי שקרי שכביכול הכל "מקצועי".
המדינה כגורם מפקח, עדיפה על פני "פיקוח" של כוחות השוק התקשורתי, משום שגורמי השליטה דואגים בעיקר לדעות של עצמם בשם "המקצועיות". הפוליטיקה של
חופש הביטוי הסלקטיבי במעטה "מקצועי" אישי חייב להיפסק. העיתונאים הלוחמים נגד "הפוליטיזציה" של התקשורת על-ידי הפוליטיקאים, הם אלה שבמודע דוגלים ופועלים למען פוליטיזציה של התקשורת על-ידי העיתונאים.
שיקולי עריכה מקצועיים של עיתונאים בתחומי החדשות והאקטואליה אינם מבוססים על מדע או על בסיס מתמטי. הם מבוססים אומנם על מידע עובדתי, אבל גם במידה רבה על פרשנות וטעם אשי ודעה פוליטית. בכל שיקול מקצועי ברוטו של עיתונאי יש גם שיקול אישי נטו, המושפע מדעותיו בנושאים אקטואליים ואידיאולוגים. מאחורי כל דווח, כל כותרת, וכל מרואיין יש תפיסת עולם. מאחורי כל החלטה מערכתית מה לשדר יש אינטרסים מוסתרים מעיני הציבור.
בתקשורת אין ולעולם לא תהיה אוביקטיביות מאחר שהיא בלתי אפשרית. לציבור יש זכות לתבוע איזון והגינות בתקשורת "כתחליף" לאוביקטיביות.
"מפלגת התקשורת" כוח פוליטי אלטרנטיבי
האקטיביזם התקשורתי שמתיימר "לעשות סדר" בזירה הפוליטית, הפך חלק מהעיתונאים, שהם בפועל פוליטיקאים מוסווים וחלקם פוליטיקאים גלויים, לכוח פוליטי שניתן להגדירו "מפלגת התקשורת". המציאות מוכיחה ש"מפלגת התקשורת", זו שבכנסת וזו שמחוצה לה, יש לה את ההשפעה הרבה ביותר בזירה הפרלמנטארית ובשיח הציבורי.
חלק מהתקשורת ובמיוחד ערוצי הטלוויזיה המסחרית, הפכו לגוף פוליטי אקטיבי במסווה "מקצועי". תקשורת מפלגתית זו שחבריה מראיינים איש את רעהו, כביכול "בשם" קשת הדעות בעם, רואה את עצמה כ"רשות הפוסקת" העליונה במדינה, מעל לרשות המחוקקת והמבצעת. הסלקטורים של "מפלגת התקשורת" קובעים למי תינתן הזכות לחופש הביטוי ולמי לא תינתן.
האם יש סיכויי ש"התאגיד הציבורי" יהיה שונה מהמסחרי?
אם "התאגיד הציבורי" ישאף להתחרות ברייטינג עם המסחרי הוא יכשל. אם הוא יתמקד ויעדיף תוכן איכותי על פני בידור עממי בסגנון המסחרי הוא יפסיד ברייטינג ויואשם דווקא מצד אלה שטיפחו את האשליה שהוא יהיה גם איכותי וגם פופולרי.
התלות והקרבה הקיימת בין עיתונאים לפוליטיקאים, שיש בצידה תמורה הדדית חסויה מזכות הציבור לדעת, תתקיים גם בקשרים עם הערוץ הציבורי החדש. מאחר שהתאגיד התקשורתי החדש תלוי לקיומו בתקציב הממשלתי (ולא בפרסומות) שהוא בידי הפוליטיקאים, אין סיכויי רב שהוא יהיה שונה ממה שהייתה רשות השידור, למעט יתרון אחד שהוא יהיה יותר צנוע ויותר יעיל.
