הגות יהודית בעולם של מהפכות

אברהם שמואל שטיין היה ראוי שהשירות הבולאי של דואר ישראל יקדיש לו בול מיוחד במסגרת הסדרות שלו פובליציסטים וסופרים. מדובר בדיוקן ייחודי מאד: כעיתונאי, כסופר וכהיסטוריון חיבר שטיין בדמות שלו בין גולה לבין גאולה, בין חול לבין קודש. הוא אכן נולד בפולין בשנת תרע"ג. שטיין כמו רבים בתקופתו צמח בתוך קהילת קודש, כנצר לקהילת רבנים ואנשי תורה ובכללם הרב יהושע לייב דיסקין, הוא הרב מבריסק. כחברים אחרים שראו את הבזקי האור מבעד לחלון בית המדרש, נטש את דפי הגמרא ויצא כמותם לרכוש השכלה, כפי שכתב על כך חיים נחמן ביאליק בשורות הנצחיות "כולם נשא הרוח, כולם סחף האור". כחבריו שנטשו בעקבות סופת ההשכלה, חש אברהם שטיין הצעיר רצון להתחבר לרוחות החדשות המנשבות בעולם.

בכרך ב' של אוספי המאמרים - אנו מגלים רשימה מרטיטה על ילדותו, על אותה חלקת ארץ, שבה שמע פזמונה של אם יקרה כילד: "וכאן, סמוך למלחמת העולם הראשונה, עמדה עריסת הולדתי בבית הסבא הרב... וכאן בבית סבא, בית הולדתי, שתורה והשכלה כמו ירדו כרוכות עליו וקרני הציונות התחילות מאירות-מחממות אותו,עוצבה דמותו של צעיר"... ובהמשך הוא מצייר ביד אמן את הבתים בקהילה, את החצר של הפריץ -"במרכזה בית אבנים כטירה מרובת חדרים,עליות ומרתפים, וריחות של שחת רעננה, תפוחי אדמה וכדי חלב טרי עומדים בו, עם שיכרון בושם ושיחי היסמין בינותם" - כרך ב' עמודים 190 עד 191. בהמשך שורות מכמירות על הסבתא הטורחת על משק הבית, על המטבח, על יבולי השדות....ובכאב מספר שטיין כיצד חי סבא "באחוזת חכירתו...במרוצת הימים נתערער מעמדו ונשמט קיומו...הבנים והבנות נטשו קן הורים, מהם שיצאו לכרכים רחוקים" - והוא משלים תיאור עצוב זה במילים, שהן סיפור של אומה שנכרכו בה החלום ושברו: "ורבים רבים, עד היום, שומרים בלבם צער הירידה הזאת, צער חלום הנסיכות היהודית הזעירה, חלום... שנגוז" - כרך ב' - עמוד 92.

שטיין אכן זכה לתהודה רבה כחוקר, ועדות לכך המאמרים שלוקטו בשקידה ובכישרון בשתי האסופות - "מתפוצה לתקומה". אל נשכח את שטיין הסופר: עיקר גדולתו רכש א"ש שטיין בשני רומנים גדולים שכתב - "אש מריבה" על דמותו של שבתי צבי, ו"והאש השאירה רק אפר" - על דמותו של יעקב פרנק.

שטיין חש מחויבות להעלות את רוח התקופה, את השנים שבהן קהילות שלמות נמשכו כבחבלי קסם אחר דמויותיהם המשיחיות של שבתי צבי ושל יעקב פרנק. לאחר שעלה לארץ ישראל והצטרף למערכת 'דבר' פרסם שטיין ב'הפועל הצעיר' מאמר, שבו הסביר את הרצון שלו לספר את סיפורן של התנועות המשיחיות.

הפעים אותו החיזיון הזה, שבתוך קהילה יהודית סגורה ומאמינה, תקום תנועה של מאמינים במשיחי שקר, והעיקר הטרידה אותו ההידרדרות של אותן כתות משיחיות לכיוון של פולחנים אליליים ולניאוף. בכתיבה שלו ניסה שטיין לחשוף את השורשים הנפשיים של התופעות האלה.

בספריו גילינו כשרון של סופר ואיש דרמה - והנה במקבץ המאמרים שלוקטו בשתי אסופות נפרדות - עולה כמו מתוך הלהבות והעשן דמותו שלו, דמות יהודית מסקרנת כנר תמיד. הגותו ומחקריו בוערים באור יקרות - ובכל שורה שאברהם שטיין כותב, אנו עדים לעט אוהב וכואב של חוקר אוהב עמו, חרד לגורל האומה.

כמי שחי את התהליכים שעבר העם היהודי, שנבר במסמכים של תנועות שונות, שטלטלו את רוח העם הזה, שניסה להבין את פשר האנטישמיות, פשר הקיטוב בעם - היה שטיין כנביא קדום עם היד על הדופק כל הזמן.

בקובץ הראשון הלב רטט למקרא התנועות הרעיוניות שגרמו להוויה היהודית לפרפר, להתנודד. קראנו מחקר מעמיק על תנועת הבונד ועל השפעתה האדירה, כל המוטיבים שהנחו את פעילותה, על הזרמים שפעמו בה.

היום, כשאנו במבט לאחור, והציונות יכולה לראות עצמה כמנצחת, מעניין לעקוב אחר המחקר של שטיין ולבחון באילו דרכים נלחמו אנשי הבונד בציונות -ומה דחף אותם כל הזמן להדגיש את הצד הסוציאלי הבינלאומי.

תמצאו באסופת המחקרים בשני הקבצים - מאמרים מעמיקים על העיתונות העברית המתחדשת, ובחינה של יוצרים בגולה, שהיום אין איש זוכר כלל: כנגד שירו של ביאליק "ברכת עם" בשנת 1894 - מציג שטיין את שירו של משורר שהיה ידוע אז, אברהם ליאסין, שפרסם אז ב"דבר" שיר שבו נכתב: "אין לי אומתי העלובה, בלתי אם נפשי, אותה אני מעניק לך/ הנה הם באים, התליינים, אשר הציפו את כל דרכי ההיסטוריה שלנו בדמים/ אני מושיט צווארי לקראתם".

באסופה של חלק ב' תמצאו ניתוח מבריק של העיתונות היהודית באמריקה על גווניה השונים - ושטיין עוצר לרגע ומנסה לתהות על המחקר בכתב העת 'הדואר' במלאת 900 שנה להולדת רש"י. מרגש לקרוא את הזדהותו של שטיין עם הפרשנות הדרמטית של רש"י ליופי ולגעגועים בדמות יעקב אבינו, למתק הנגינה בפסוק שבו יעקב מתייפח "ואני בבואי מפדן" - געגועי יעקב לאהובתו שמתה, רחל, וכמה ברטט מתחברים דברי רש"י לדברים הנוגעים ללב בנבואת ירמיהו: "קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה" - ירמיהו ל"א, 14.

שטיין תיעד בצורה עקבית את נושא התפוצה היהודית - ומשום מה ממרחק שנים, שכחנו את כל הטלטלה שעברה על הקהילה היהודית בגולה. בנפש יהודית שמבקשת גאולה אנו קוראים את ניתוחיו על עתיד מעמדם של היהודים במקומות שונים, את התיאוריות האופטימיות שפיזרו לאורך השנים כדי להצדיק את המשך הישיבה בגולה.

הנה כמה דוגמאות מן הקובץ השני שיצא לאור בימים אלה:

במאמר בשם "שלכת עגומה" מנסה שטיין למצוא השלכות נוספות לתנועת הבונד, שעדיין מפזרת שאריות זרעים בכל מקום. שטיין חוקר משנתם של חוקרים יהודים שעדיין מעלים על נס את אשליית הגולה, האמונה בנצח הגולה - ואנו נחשפים למשנתם של ויל הרברג, נחמן מייזל, י. י. טרונק. כך מוצא שטיין מקום וזמן לתהות אחר תופעה של יהודים שמופיעים כמאשימים ומקטרגים נגד עמם, יהודים שפועלים בשירות שונאי ישראל - ולשטיין כואב וקשה, ובעט נוקב הוא מנסה לפענח את סוד החיזיון הטראגי הזה.

אנו נסחפים לאחר שנות דור, לניתוח של החיות היהודית, ושטיין מעמיק בחקר קבצים שמעלים אוספים של זיכרונות מחיי קהילות שנכרתו. שטיין חש מחויבות להבין את גודל האבידה, נוגע בקולמוסו בשרידי קינות ופיוטים, בספרות רבנית, בספרי עדות לקהילות שחרבו.

בעניין רב עקבתי אחר הרשימה המרגשת בעקבות יוצר נשכח בשם שמאי רוזנבלום. אנו עוקבים אחר מקור יניקתו בעיר לודז', אחר הנעורים בישיבה החסידית, מכאן לימי המפנה בדרכו כשהוא מצטרף לתנועת הנוער החלוצית 'גורדוניה', ליצירה המרתקת שכבת, לימי ההשמדה, לשואה הנוראה, לתיעוד הפרק המצמרר הזה . כאן מתמקד שטיין החוקר בהפקת 'תקליט השואה' שבו הנציח את זוועות החורבן, את ייסורי הגטו. חבל שאין שבים ליצירות אלה גם היום במערכת החינוך שלנו.

צריך לזכור, ששאלת היחס בין מדינת ישראל לתפוצה מחייבת אותנו כל יום מחדש - לבחון דרכנו, לבדוק כיצד לשמש להם לא רק מפלט בעת צרה אלא גם מרכז רוחני, סמל שיעצב את זהותם.

א"ש שטיין נדרש לשאלה זו שוב ושוב, ומנסה לבחון האם יש חיץ בין ישראל לתפוצות, האם יש מתח שהוא בלתי ניתן לגישור. שטיין מעלה שוב את קטרוגו של ביאליק נגד עסקנים ומנהיגים בגולה "על זרותם להמונים, לגורלם הרוחני ולספרותם". שואל שטיין בצדק: "האם לא הגיעה השעה לערעור ההנחה הרווחת גם בחוגים לאומיים, שאפשר לנסחה: היה יהודי בצאתך (לישראל) ואדם באוהליך (לתפוצות)?". -חלק א' - עמוד 221.

וכך תמצאו בחלק ב' פרקים של יוצרים יהודים ששכחנו, ונעלה כאן את דמותו של ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום, המנסה להבין את התהליכים שעוברים על יהדות פולין, לפרוש בכתביו פרשנות על סופרים ואמנים - הלל צייטלין, יצחק קצנלסון, ואחרים. כרך ב' עמוד 259.

שטיין זכה למקום של כבוד כסופר בעקבות שתי היצירות הגדולות שכתב: "אש מריבה" ו"והאש השאירה רק אפר". יחסו החם והדואג לעם ניכר לא רק במאמריו אלא גם ביצירתו הספרותית. אנו מוצאים ביצירה זו את הרצון לתאר את ההתעוררות המטורפת, הבוערת, של קהילות שלמות - ומצד שני את אש המחלוקת שיצרו בתוך העם היהודי באותה תקופה, את האפר שנותר מכל חורבות האשליות שהתנפצו.

כך כתב שטיין בהפועל הצעיר - והדברים מופיעים באסופה הראשונה:

"והנה מופיע הגואל... אמת, עוד קודם לכן הגיע שמעו לעיירות גליציה, הדלוקות באש המשיח, אל המאמינים בסתר, אשר במחתרת, בפינות נידחות, ביערות, בין חמוקי הרי הקרפטים, מתכנסים היו לשמוח בצוותא ביום ט' באב, באו לקיים את פולחני הלילות כבויי האורות" - וכאן באה התייחסותו של שטיין לאותם מנהגים שנשמרו וקוימו בקרב כת ה'דאנמה' - אותה כת של נאמני שבתי צבי בטורקיה, שנתאסלמו אך המשיכו לשמור על זהותם השבתאית בסתר - ובהמשך תאר באותו להט את התגלותו של יעקב פרנק, את אסיפות המחתרת. שטיין ניסה לרדת לנפש המעריצים המאמינים שנדלקו באש המשיחית - ובה בעת לתאר את ההתפוררות הרוחנית שלתנועות אלה, את הקו הניהיליסטי, את היותם תלושים רוחנית מן המורשת האמיתית של היהדות. מאמריו בנושאים אלה ראויים לשבח.

בעשור למדינת ישראל פרסם סיפורים, שבהם ניסה לתאר בלשון ציורית את מצבה הקיומי הקשה של המדינה, את החרדה לגורלה - וגם כאן נזקק לדימוי האש: "אש פושטת באופק", מתוך 'מאסף ישראל' 1958.

כך כתב: "הסופה השתוללה מבעוד יום. פסי עננים שסועים, חשוכים, כעדרים בהולים, התשוטטו בלא הרף בשמים לבושי קדרות. והרוח יללה בזעף, נישאה בעוז ממרחבי מרחקי הים המעורפל, הגועש, המסוער, המקציף, דהרה על פני דיונות החול המסולסלות, סחפה גרפה עמה תמרות אבק דליל, כמבקשת לערטל את הגבעות, לחשוף מערומיהן, לסרוק את בשרן... צינה מרה עמדה ביקום. ותוגה גדולה.

עם ערב גברה סערת החול ויללתה החריפה ונחתכה בנפש, כוכבים בודדים, יתומים, נשקפו מעל, עד מהרה ירדה אפילה מעובה, כבדה על השכונה, צנפה את הבתים הזעירים, והרוח הזועמת עורמת גלי חול בתלים מתגבהים, מתולתלים, ליד פתחיהם, מכסה את השבילים, הגינות, חודרת לתוך הגדרות החיות, צולפת בקירות, בחלונות המוגפים, מרקדת אימים".

כתיבתו מליצית, עשירה, יונקת ממקורות קדומים, מלשון ספרות ההשכלה. המציאות הישראלית, חבלי ההתיישבות, כל אלה הפכו למוטיבים מרכזיים ביצירתו. שטיין חש עצמו הולך לפני המחנה, מנסה לתאר בעטו את הלכי הרוח, את ההתעוררות של הרגשות הלאומיים, את התפתחות היישוב בארץ ישראל: כך כתב את "בת המושב" - אותו כינה 'רומן ארץ ישראלי', מהדורת תשי"ח, וסיפור היסטורי בשם "אדרת אליהו", תשכ"ד ועוד.

כיום, כשאנו קוראים ונרגשים משני קובצי המאמרים - חשוב להזכיר את האיש, את היוצר, שכן הייתה לו תרומה להתפתחות הספרות העברית.

מדובר באיש מעש, ואיש חזון, וראוי שנזכיר את מפעלו, שכן הייתה לו תרומה חשובה בתיעוד 'הנקודה היהודית' במתח הזה בין גלות לציונות. שטיין חיפש אחר הבנת נפש העם באותן שנות גולה של עם יהודי חסר אונים, ובניסיונות להבין את השנים שלפני השואה, את מוראות השנים הארורות של השואה - וכך כל חייו היה חסר מנוח. שטיין היה יהודי בעומק נשמתו, ואתה חש בין השיטין עד כמה נשאר מחובר לבית המדרש, שנשאר מחובר לאמונה היהודית - ועם זאת איש רוח מיוחד, פתוח לעולם, מפקיד את עטו למען שליחות לאומית, לתיעוד פרקים בחיי העם שלו.

לסיכום - שב אני ומבקש: ראויים מחקריו של שטיין שיילמדו בשיעורי ההיסטוריה בבתי הספר העל יסודיים, בחוגים לתולדות הציונות באוניברסיטאות. היום במלאת מאה שנה לאיש, ראוי שיינתן לו מקום של כבוד בפנתיאון הספרות העברית - וייוחד לו מקום מיוחד במכון 'גנזים' של אגודת הסופרים העברים. מחקריו אכן ייחשבו תמיד כפרק מרכזי בתולדות העיתונות היהודית בארץ ובתפוצות, ותמיד תישמר בלבנו פינה חמה ליוצר הדגול הזה, שכתב וחקר וניסה לפשפש בקרביה של אומתו - והכול מתוך דאגה אמיתית לעם ולקיום שלו.

ראוי מאוד לשלב בשיעורי היסטוריה מתקדמים ניתוחי עומק שמובאים באסופות של שטיין - שכן זו הדרך לחשוף בפני הצעירים את שורשי זהותם, את הטלטלה שעבר העם היהודי בדורות האחרונים.