אחת התופעות המופלאות שבכל הארץ – זו תעשיית הבניין הפורחת. אתה רק מרים עיניך מכביש האספלט הבוער ועיניך צופות בפרחים ענקיים השולטים בקווי הרקיע. אלה העגורנים, ציפורי מתכת ענקיות שמנקרים 'בכל הארץ'. פעם היו אלה חלוצים מזי רעב שבנו את הארץ ועתה דור עגורני פלדה הגיע. קדימה – בונים! סעו לאירופה ונסו בבקשה לצלם שם שמים פורחים כמו אצלנו. בבקשה. לדעתי זה פלא שאין לו הסבר רציונלי כמו שאין הסבר כזה לאופן הקמתה של מדינת ישראל, כמו שאין כל הסבר הגיוני לקיומו המתמשך והמתחזק של עם ישראל. כל החרדות שלנו נובעות, לדעתי, מכך שאין למציאות שאנו מעורבים בעשייתה כל הגיון מדעי או פוליטי מאז ומתמיד.
הפלא נחשף ונפער לעיניך בעוצמה מבהילה עד צמרמורת ככל שיורדים אל הפרטים הקטנים והמעשיים של התופעה הזאת. זהו רולר-קוסטר אבסורדי מאיגרא רמה לתהום עמוקה. אני מבקש לצרף אתכם לטיול מאורגן ושיטתי בנבכי התהום הפרושה לעומתנו כמצודה. לעיונכם מכתב שכתב מהנדס-מפקח באתר בניה גדול למנהלה (מהנדס בניין) של חברת הבנייה המכובדת, דורסנית ובעלת מוניטין אדיר 'בכל הארץ', שעל חלק מביצועיה היה מפקח:
אדוני ש. שלום רב,
כמפקח מן השורה בפרויקט גדול שחברתך בונה למען הממשלה, המדינה והעם שלנו, התעוררו בי כמה שאלות הנוגעות לאופן התפעול של חברתכם באתר... בפגישות ובדיונים עם נציגי חברתכם באתר, ביניהם גם מהנדסים ומנהלי עבודה, חלקם בעלי דיפלומה, נאמר מפיהם, ולא בסגנון מתנצל, חלילה, כי "הקבלן רשאי, וזה גם תפקידו, למקסם רווחים...".
...לאחרונה, בעת סיור של פיקוח-עליון באתר, המהנדס המתכנן א.א. ניגש באופן אקראי לכמה 'קוצים' שבלטו באחד הקירות המיועדים להמשך יציקה של תקרה תלויה (אני מוכן להישבע שהם לא סומנו עבורו מראש). הוא הושיט את ידו, אחז ומשך ב'כוח-מידתי' (זה מושג בינלאומי שהחמאס,
האיחוד האירופי והאו"ם משתמשים בו) ושלף את הקוץ, מעשה ניסים, מתוך הקיר. שוב ושוב חזר על הפעולה ושלף שלושה או ארבעה קוצים. הוא חדל - משום המבוכה. התברר כי עומק העיגון של הקוץ בתוך הבטון היה כ-3 ס"מ (נדרשו 15 ס"מ) והדבק (אפוקסי) נזל והיה עטוי ועטוף במרבד אבק סמיך שנוצר בעת קידוח החורים שלא נוקו כנדרש. זו לא הייתה 'ההפתעה' הראשונה והיחידה, כמובן...
תופעה זו, המכונה בלשון הבוטניקה 'קוץ בתחת מצוי' נפוצה ופורחת, בצורות ובמפגני ראווה מגוונים, ברחבי הפרויקט. הקבלן, כלומר אתה ואנשיך, מתעלמים בנימוס מתריס ובחיוך מכל הערה של הפיקוח. יש לכם נוסחה שחוזרת על עצמה, גם בכתב: "על טיב ואיכות הביצוע אין ולא יהיה לנו ויכוח, אנחנו לא נתפשר...", ובאמת – אין ויכוח. ללא ויכוח אתם ממשיכים לעשות מה שאתם רוצים, מתי שאתם רוצים ואיפה שאתם רוצים... ותמיד מנפנפים בנוסחה הנ"ל כשמתגלות סדרות חדשות של פגמים. השאלה שמטרידה אותי ברגע זה תנוסח כדלקמן: האם זה נעשה במסגרת 'הרצון למקסם רווחים' או שזו סתם תופעה קבלנית נורמטיבית ומקובלת של אטימות, רמאות וגנבה?
לתת מעט יותר והרבה פחות
הרקע למכתב פשוט עד פשטנות. 'תרבות' הבנייה בישראל פועלת במסגרת הסינדרום 'חיתוך פינות', שמשמעותו, מזעור הוצאות עד כאב-לב. תרבותו של קבלן הבנייה המצוי מכתיבה עוד בעת ההכנות לחתימת החוזה עם המזמין מציאות שבה הסכום שישולם לו במסגרת החוזה כבר שייך לו, חוקית, ברגע החתימה. הכסף הזה שלו, אבל נציגים מרושעים ומתוחכמים מטעם המזמין יכפו עליו בחוסר אחריותם ובשרירותם לבזבז אותו במסגרת תקופת הביצוע. השאלה היחידה המעסיקה את הקבלן מרגע שחתם - מתי וכמה מהר עובר הכסף הזה (והתוספות שיבואו בהמשך) בדרך הקצרה ביותר לחשבון הבנק שלו. כדי לפתור סוגיה זו באלגנטיות קבלנים רבים מעסיקים היום יותר עורכי דין ממהנדסים. קבלן ותיק במכנסי חאקי הסביר לי בנעורי את העיקרון: כדי להיות קבלן עליך לצמצם את המרווחים בין האצבעות כאילו שאתה מנסה לשתות מים בכפות ידיך. אם המרווחים גדולים – הרווחים נעלמים, הכסף נוזל ומטפטף כמו מים ואתה נותר דלפון... 'לצמצם את ההוצאות', 'להפחית את מנת התבן לסוס', 'לחתוך פינות' – משמעותם בתרבותנו המזרח-תיכוניסטית לקצץ עלויות ולהוזיל ואחר-כך לצמצם אותן, ולחסוך את מה שנותר. הכל כדי 'לתת' (מושג זר בעולמו של קבלן) מעט יותר והרבה פחות. הרעיון הזה מתעוות ככל שמרבים ל'חתוך' (רק פינות, כמובן). ככל שחותכים - מיד נוצרות פינות חדשות שגם אותן ניתן, אפשר, ראוי, רצוי ומומלץ לחתוך עד שמגיעים לסביבת הגרעין. ואז אופססס - חותכים את האצבעות...
הצרה היא שהקבלן הראשי מפעיל קבלני משנה שמפעילים קבלני משנה שמפעילים קבלני משנה שכל אחד חותך, מתוך הרגל בריא, פינות או קצוות לפי ראות עיניו. לבסוף מגיעים לגרעין - קבוצת פועלים יומית מחברון, שאין לה מושג ירוק מה רוצים ממנה, כי היא נקראה אל הדגל והוזעקה גם לבצע את המלאכה. מה באמת אכפת לה? ומה הקשר בין כמה שאכפת לה לבין התוצאה הסופית בבניין? לקבלן הראשי, שנציגיו באתר מועטים (כדי לחסוך בהוצאות) וכל תרבותם התיכוניסטית מטרתה באתר לחסוך הוצאות ועלויות ככל שניתן, חשוב שיהיו סימנים נטועים בכל מקום שיעידו לכאורה על ביצוע המלאכה שהתשלום עבורה כבר נכלל בחשבון החודשי השוטף... תארו לעצמכם יצרן מזון 'חותך פינות', חוסך סבון, אמצעי חיטוי ונייר טואלט, מקטין את צוות-הניקיון שלו ולא משפץ את חדרי השירותים שנסתמים דרך קבע בשעות הבוקר ומציפים את החרא... שערורייה, לא? אבל זה קורה, נכון?
כולנו קדושים
המזמין-יזם ובאי-כוחו (המפקחים) חשופים בצריח לתביעות אישיות מצד הקבלן. תארו לעצמכם פקיד ממשלתי אנונימי ואנמי בעמדת-מפתח כלשהי, בעל משכורת צנועה, נתבע לפתע באופן אישי כי קיצץ, עיכב והשהה את תשלום חשבונו של הקבלן וגרם לנזק של חמש-עשרה מיליון שקל... רק לחשוב שפקיד ציבורי מאוים לכאורה, ששמו החל מתנוסס בכותרות העיתונים, מחויב לשכור לעצמו עורך-דין תותח בקליבר של אמיר ציון או בקליבר של
אביגדור פלדמן (תלוי מי מהם פנוי להובלה) כי נגזר עליו להתמודד עם משרד חמוש בטנקים וטילים בקליבר של וינרוט בא-כוחו של הקבלן... טרגדיה. היכן ומתי יגייס את שקי הכסף שעורכי הדין לוגמים לארוחת בוקר? זה גורם מפחיד עד מוות, מבהיל ומשתק שאסור להתעלם ממנו. דרוש ביטוח – והרבה. לא בטוח שחברת הביטוח תשלם את המיליונים בעת צרה... שום חברת ניהול אינה רוצה לבזבז את זמנה וזמנם של מהנדסיה ומפקחיה בבתי משפט בכפוף להתנהלות שיכולה להימשך שנים על גבי שנים. הפקיד וגם המפקח חשופים מדי וצריך לעטוף אותם בשכבת מגן. יש להרחיק אותם מקו האש, למרות שמשלמים להם לכאורה כדי לנהל את קו האש. איך עושים את זה?
כדי להתגבר על כל מכשול ו/או תביעה ו/או מחסום שעלול או עשוי 'צד שני' כלשהו לערום בדרכו אל עתיד זוהר מעבר לקבלן הדורס, המתריס והתוסס שקובר עכשיו, לכאורה, את הכסף בתוך גושי בטון של יסודות, רצפות, קירות ותקרות – היזם הוסיף, בעצת משפטניו ומבטחיו, כמה פסוקי-שטן לחוזה הראשי. על הקבלן מוטל בזה לקיים, להפעיל ולתחזק באתר מערכת בקרת איכות. עליו לשכור מעבדות כדי לשרת ולגבות את ממצאי מערכת הבקרה שלו. בקיצור – המון טופסים....
הרעיון הזה מיושם בצורה יעילה בעולם התרבותי, קרי אירופה ואמריקה הצפונית. בכל מקום אחר בעולם - זה קוריוז מגוחך. בעולם התרבותי, אירופה ואמריקה – יש תרבות. יש כבוד למערכות המקצועיות ויש מסורת. אנשי המקצוע והעובדים שם 'מרובעים' במובן הטוב והיעיל של המושג. קל ונוח להפעיל אותם גם במבנים מורכבים ובמערכות גדולות ומסובכות. בני אדם חונכו לפעול בתוך המסגרת ובהתאם לנהלים, הוראות והנחיות. כמעט אין חריגות, יש נורמות מקובלות וכולם מכבדים אותן. אין אלתורים חסרי אחריות. יש דיווח שוטף ומלא. המושגים סדר ציבורי ותקינות מנהלתית אינם עושים שמות בנפשותיהם... למרות מה שאמרנו כאן ללא היסוס – ראו מה קרה ליצרנית הענק פולקסוואגן שרימתה כהוגן, פיזרה עשן סמיך וזייפה בכישרון מסמכים, דוחות-יצור ומעבדות כדי להרוויח עוד כסף. לא מישהו קטן למטה, מסוג הש.ג. הישראלי המצוי בתרבותנו המיוזעת עשה זאת בהיסח דעת – אלא ההנהלה הראשית על מכמניה וגווניה נרתמה ופעלה כדי לשקר, לרמות ולהשחית - להזיק. ויש דוגמאות שליליות נוספות. לצערנו גם חברות בקרת איכות מדופלמות נופלות בפח הזה. לחברות כאלה, שאמורות להיות בלתי תלויות לכאורה ממש כמו מכוני התקנים הממשלתיים וכדומה – יש יוקרה, מוניטין וזוהר (כמו לרוכב לאנס ארמסטרונג בימיו הגדולים) והן משמשות אסמכתא מקצועית שאינה מעוררת שאלות. כך זה בשתי היבשות הגדולות שהזכרנו, אבל לא 'בכל הארץ'. אצלנו, בכל הארץ, רק הכסף מדבר. הכבוד נשאר מאחור, בקזבלנקה. היה בהיסטוריה העתיקה שלנו מורד מיתולוגי עשיר ומסעיר שיצא חוצץ נגד המנהיג הדגול, נציגו האישי של האל עלי אדמות, שהיכה את פרעה מלך מצרים, שחצה את ים סוף באבחת מטה. הוא התריס כלפי המנהיג, מי אתה בכלל, מי שמך? כולנו קדושים, אתה מבין? אל תתנשא... האיש הזה, היהודי קורח, העניק לכל אחד מאתנו, גם היום, לגיטימציה לאלתר ולחרטט כל נוהל, לשנות כל הנחיה, לטשטש כל הוראה, לדלל כל כלל, תקן וחוק ולרסק כל ניצני מסורת שנבנית במאמץ אדיר והקרבה רק כדי שנוכל לעשות 'מה שבא לנו בראש' בכל רגע נתון מבלי לתת דין וחשבון. כי כולנו קדושים... מזכיר ממשלה לשעבר אמר השבוע בטלוויזיה: זו חברה שבזה לסמלים גם כשהם בני אדם. מחרבנים פה על דגל המדינה – אז למה לא על בני אדם?
בקרת איכות – מחסום דרכים
בקרת איכות 'בכל הארץ' – כמה שזה מגוחך, אווילי, לא רציני, לא אמין ולא ראוי, לא מיושם, ממש מצחיק (בקיצור, אשכרה ישראבלוף) – 'עובדת' מצוין, ממש נפלא, בשביל היזם ועושי דברו. ואני אסביר, כמובן:
יש לי סיפור פיקנטי לשם כך. לפני שנים רבות עבדתי בחברת ענק ישראלית בניגריה. לפתע החלו לצוץ מחסומים בכבישי העיר שבהם נהגו העובדים הזרים המכובדים (expatriate) לנוע. שוטרים עצרו מכוניות והמטירו שאלות מטרידות. השוטרים נראו עייפים, רעבים וידם שפשפה את בטנם. מה כואב להם? שאלה רעייתי. הבטן ריקה והם מציינים זאת בתנועה רכה ומפויסת. אבל אין לי פה מזון, בלילה, הוסיפה אשתי. הם רוצים רק כסף, הסברתי.... מאחר שהמחסום נראה אקזיט עתיר ממון וחסר כל סיכונים - לא יכולנו לנוע עוד בחופשיות והשוטרים החלו להתקוטט בינם לבין עצמם על המרחק שיש לקבוע בין מחסום אחד לשני ולשלישי וכן הלאה. באותו חודש זימנתי את מפקח המשטרה של העיר לשיחה חברית. זה היה אותו מפקח משטרה ששילמנו לו שכר חודשי ובונוס כדי שלא יגנבו עוד מכוניות וציוד שלנו. זה היה חידוש שהנהגתי. עד לבואי היה מתבצע תשלום ובונוס עבור כל מכונית שנגנבה, נמצאה והוחזרה. הצעתי להפוך את הנהלים. נשלם עבור כל חודש שבו לא התרחשו גניבות. הכל נעשה צפוי, משעמם ומקובע. זה מה שאוהבת חברה קבלנית זרה באפריקה. מסתבר שגם קציני משטרה התאהבו בתהליך הזה ושמרו על החוקים.
מה קורה עכשיו עם המחסומים? שאלתי את מפקח המשטרה שמצץ ארוכות את צוואר בקבוק הבירה שהוגש לו. זה לא אני, הוא צחק, זו יוזמה פרטית של השוטרים עצמם וזה כבר נפוץ בלגוס, אתה יודע. כן, אמרתי, אבל למה? כי שוטרים צריכים לאכול, פסק המפקח, אתה יודע, למי מאתנו אין קיבה? תראה את הבגדים המסריחים והקרועים שלהם. הם עלובים, הם בורים, הם עניים. אין להם כסף והשפעה כדי לחוקק בעצמם חוקים בבית הנבחרים ואין להם עמותות כמו שיש לפוליטיקאים שלנו – ולפיכך הם מקימים לעצמם מחסומים בדרכים וגובים קצת דמי שתייה. מה רע?
תראו, אני כותב פה על ארץ אחרת. לא תראו דבר כזה 'בכל הארץ' שלנו. פה יש בקרת איכות שעושה עבודת קודש. זוכרים את הסיסמה, 'כולנו קדושים'? (המשך יבוא)
