בספר "לבנת הספיר": "...נשמתא אתגזרת מלעילא (הנשמה נלקחה מן העליונים) מצרור החיים ורגלה בניגונים בשיר של מלאכי השרת ושיר הגלגלים, ובהיותה בגוף שומעת קול הניגון, אז מוצאת נחת רוח ונהנית כפי מה שהייתה רגילה בהיותה דבוקה ביסודה בנועם הגלגלים, ומריבוי ההנאה והתערבות ראויה לשירות עליה רוח אלוקים כפי הנהגתה ביסודה הראשון" (פרשת נח).
הגאון מוילנא, הקדמה לפאת השולחן: "על ידה יכולים בני אדם למות בכלות נפשם מנעימותיה, ויכולים להחיות המתים בסודותיה הגנוזים בתורה".
האם קיים קשר בין יצירתיות, בין במילים בין בצלילים - לבין ערכים חברתיים?
רבי יהודה הלוי, במאמר על הלשון- טען שאיכות החריזה חושפת את הערכים החברתיים.
ההנחה כי צורת הביטוי המוזיקלי משפיעה על הזהות החברתית לא פחות מאשר ההפך. משמעות הדברים היא: מוזיקה פשטנית ויותר מזה - טקסטים רדודים משקפים בינוניות תרבותית-חברתית.
למעשה ניתן להבין את חווית המוזיקה שלנו כחוויה של גיבוש הזהות. היא מעניקה תחושה של הפרט בתוך הקולקטיב. השירה הישראלית, שנים רבות טרם היווצרות חברת מהגרם יהודים במסגרת מדינית, העניקה עוצמה רבה לזהות המתהווה- בעצם העובדה שהשירה הזו עשתה מה שלא היה לשירה היהודית. השירה היהודית התייחסה לזמן היהודי - לחגים - ולמצבו הנדכה של היהודי, בפיוטי תחינה לתיקון המצב. פיוטי רבי ישראל נג'ארה עדיין היו עשירים מבחינה מטאפורית. לאחר מכן נבחין בירידה תלולה בכושר הביטוי.
: "דף/דף/דף גמורא בכל יום" / דף דף דף גמרא בכל יום/ דף דף דף היומי בכל מקום,/ מודים אנחנו לפניך, ה', ששמת חלקינו מיושבי בית המדרש,/ שאנו משכימים, והם משכימים,/ ...אי-אי-אי-אי...
פיקנטי לציין כאן שהאנחות המיבבות במלנכוליה - "אי-אי-אי-אי..." אינן חלק טפל ביצירה אלא אינטגראלי בהכוונה הדידקטית. הנה כך על-פי תיאורטיקן ששמו מתיסון (Matteson) שפעל בתחילת המאה השמונה-עשרה, והציע בימים הנידחים ההם יותר מעשרים מצבים רגשיים מוכתבים... (Matteson, Der Volkommene Kapellmeister, 739)). כיצד עליהם להיות מובעים במוזיקה. נימוקו המגוחך היה ש "על הצער להיות מובע במנגינה איטית, רפה ומנומנמת... הנקטעת על-ידי... אנחות רבות". אנחות שכאלה הן עדיין חלק אינטגראלי מידי של המוזיקה המעצבת את המגזר החרדי בשנת 2016 למניינם...
שאלות חשובות בעיני הן- איזו אינטראקציה נוצרת בין הטקסט המוזיקה והחברה? מהו טיבה של החוויה האסתטית שנוצרת? איזה ערך חברתי ניתן לשייך לה? לא על הכל ביכולתי להשיב. התמקדתי על טקסטים וזמרים פופולריים- בחברה החרדית בנסיון לזהות את הזרמים המרכזיים.
קביעת יסוד: האינטראקציה, הווה אומר, יחסי הגומלין בין מוזיקה לטקסט חושפים את המאוויים של החברה ואת האידיאלים שלה. המגזר החרדי ניצב מול חברה שהיצירתיות שלה גועשת בתחומי המדע, האומנות, הטכנולוגיה והיא מייצרת בכל רגע שינויים שהם לב היצירה באשר היא. המגזר החרדי המוגבל ממרבית תחומי היצירה, קורא לפרשנויות שנכתבות על דברי תורה עתיקים בשם "חידושים". הם מתאפיינים בעמקות ובחשיבה אינטלקטואלית גבוהה- שאינה שייכת אלא לשיח הפנימי של "בני תורה" ואינן קומוניקטיביות-קריאות, לא לרופא, לא לפילוסוף, לא למדען ולא לאומן. היצירה היהודית חיה בתוך בועה אטומה.
בתחום המוזיקה קוה משהו מורכב יותר.
נזהה נסיון להתמקם בעולם ערכי: שירה על השבת, על לימוד התורה, על
כבוד האדם (בולטים השירים "אדרבה", שירת איגרת הרמב"ן הפותחת במילים: "שמע בני מוסר אביך"), על ייחוד עם ישראל - אברהם פריד: בעזרת ה' נפתח בשיחה/ ונספר על ימי השמחה/ השמחה שורה על פני כולם/ התורה מגיעה לעולם". שיר שפתח תקוה גדולה ביצירה האומנותית וחברו לו שירי סיפור באותה תבנית, עם מעוף רעיוני ועם יכולת מרשימה מבחינת הטקסט. לעומת הטקסט האחר הרדוד מכל בחינה, שהתפזם בפי אברהם פריד לאחר שהתבסס כזמר: הנה הוא בא/ משיח צדקנו/ הנה הוא בא/ במהרה בימינו/ הנה הוא בא/ יבוא ויגאלנו במהרה/ בימינו משיח צדקנו אוהו... " - והנה טקסט החורז בתבנית של קידומת אזור החיוג: ירושלים 02:
"...עוד נשתה לחיים, בירושלים/ בגאולה השלימה/ עוד נשתה לחיים/ מה טוב ומה נעים/ הנה משיח בא..." קשה לתאר מבנה ותוכן שהפכו מושגים וערכים לתוכן פטפטני כל כך.
מסקרן אותי הזמר מרדכי בן דוד. הוא שר, איך לא, גם הוא שר על ירושלים. הרבה קופות צדקה מולחמים בירושלים על מעקי בטיחות, בקירות אבן, קשורים בשרשראות ברזל, ודגם השיר פותח את פיו כדי שישלשלו לתוכו מטבע...
שוב נשמע חרוזים דקדוקיים שמעצם טבעם משעממים: תנאי/כדאי, אלפיים/ שמים -
או: עברו מאז אלפי שנים/ תקופות של משברים/ הלב פועם אינו מבין/ צרות קשות ממש נורא/ מיליונים בשואה.
כאשר אברהם פריד מבצע את השיר "רק תפילה אשא, הו אלי, אלי, שהשמש תעבור עלי ותראה לי שוב את משעולי". איני יכול שלא לחוש בצרימה הרבה העולה מהגוון העליז שאברהם פריד השליט על הטקסט.
יורם טהרלב ה"חילוני" (!) כתב שיר כיסופים, התשוקה אינה גילוי אלוהי אלא שהשמש תאיר, שהמשעול יגיע לתעודתו. לכן הלחן החילוני נשמע איטי-הגותי והוא מיטיב לבטא את הכיסופים, לכן אינו צוהל בודאות ובתרועת חצוצרות.
העיבוד שמבצע אברהם פריד חוטא בכל אלה. לא כיסופים יש במה שמתחיל בתרועה מתלהמת של כלי נשיפה, המילים מתהוללות במוזיקה תזזיתית, בעליזות מביכה וקירקסית. כמה שונה מדברי יורם טהרלב שהסביר שהחוויה שביסוד השיר היא התחושה "שחש כל אדם שגדל בחיק הטבע, האמונה שיש לאן לברוח, שיש מי שמנחם, שמעניק כוחות חדשים".
הביצוע החבדניקי-סחבקי - חוטא בכל אלה - מי שחי בעולם החרדי יודע היטב כמה זרות להם שורות כמו:
ישנם ימים ללא מרגוע / בם לא אמצא לי נחמה/ ומוכרחה אני לנגוע/ בעשבים, באדמה/ לפסוע באותה הדרך/ בתוך פריחת הכרכומים / ולהיות כל כך אחרת / ולפרוח ערב הגשמים.
גם עם השיר ונתנה תוקף, בפיו של פריד, יש לי קושי רב. את הלחן כתב "חילוני" בעקבות מות חיילים רבים במלחמת יום הכפורים ובמיוחד מקיבוץ בית השיטה ה"חילוני". הלחן המצמרר, ה"חילוני" הוא מצמרר בזכות השילוב המופלא בין טקסט עתיק שנוגע בשאלות הקיום הנוקבות (מי יחיה ומי ימות), הלחן ה"חילוני" הוא מסעיר בגלל הניואנסים העזים של המבצע ה"חילוני" המקורי והמשובח - כביצוע של נביא הזועק לשמים. והנה בפיו של פריד, חרדיותו של השיר מתאפיינת בניטרול הממד המטלטל והמסעיר והפיכת השיר לעוד משהוא מעורר עליצות, במיוחד עם התוספת הרב קולית שבו שכמעט גורמת לרקוד.
מי מפחד מאתיופים? 
ממצרים העתיקה שבה העבדים העברים סיפרו על יציאת האבות מהגלות, עד ליציאת מצרים של תקופתנו היא מדינת ישראל
