בסוף שנות ה-70 חיקה
טוביה צפיר את שר האוצר דאז, שמחה ארליך, כאשר התגלה שרשות השידור מפעילה מחיקון כדי למנוע מאזרחי ישראל לצפות בשידוריה בצבע. סוחרים זריזים שיווקו באותה עת אנטי-מחיקון, וצפיר/ארליך הגיב: "אתם תשימו אנטי-מחיקון - אנחנו נשים אנטי-אנטי-מחיקון. אתם תשימו אנטי-אנטי-אנטי מחיקון - אנחנו נשים אנטי-אנטי-אנטי-אנטי מחיקון".
תופעה דומה מתגלה בשנים האחרונות בתחום הספאם - אותן פרסומות מעצבנות המגיעות לדוא"ל ולטלפון הנייד. לכאורה, חוק הספאם - שמו העממי של סעיף 30א לחוק התקשורת - אשר נכנס לתוקפו בדצמבר 2008, אמור היה לפתור את הבעיה. מי שישלח פרסומת ללא קבלת רשותו מראש של הנמען - צפוי לתשלום של עד 1,000 שקל לכל פרסומת. אבל אם החוק היה בבחינת אנטי-ספאם, הגה מישהו רעיון של אנטי-אנטי-ספאם - וכמובן שזה הוליד אנטי-אנטי-אנטי-ספאם.
פסק דין יוצא דופן באורכו של שופטת בית המשפט לתביעות קטנות בכפר סבא, כרמית בן-אליעזר, עוסק בתופעה (15.8.16). החברות המסחריות ניסו למצוא דרכים יצירתיות לעקוף את האיסור, היא אומרת, והחלו לשלוח את הספאם דרך חברות פרסום. הללו מאתרות לקוחות שהסכימו בעבר לקבל מסרים פרסומיים, שולחות "ליד" המזמין את הלקוח להתקשר כדי לקבל פרטים נוספים, וכאשר הלה משיב - פרטיו מועברים לחברה המסחרית.
"הקושי המהותי בשיטת פעולה זו, ומכאן החשש כי היא נועדה לעקוף את החוק, הוא כי המסר הפרסומי הנשלח לנמען דרך חברת הפרסום - בדרך כלל אינו כולל את פרטי החברה המסחרית המשווקת את המוצר ואף לא את פרטי חברת הפרסום, וכל מטרתו לקבל פרטי התקשרות עם לקוח המעוניין בפרטים על המוצר", מסבירה בן-אליעזר.
"ספאם אוף" מסייעת תמורת 20%
כאן נכנס לתמונה האנטי-האנטי-אנטי, בדמותה של חברת "ספאם אוף". חברה זו מסייעת ללקוחותיה לתבוע את המפרסמים האמיתיים, ובתמורה מקבלת 20% מהסכומים הנפסקים לטובתם. כל שעל הנמען לעשות הוא לשלוח לחברה את ההודעה שקיבל, והיא כבר מאתרת את המפרסם האמיתי ומסייעת בהכנת התביעה - בדרך כלל תביעה קטנה.
במקרה שנדון בפני בן-אליעזר, העלתה חברת טוטוקרד טענות קשות כלפי "ספאם אוף", וטענה שהיא פועלת בצורה חסרת תום לב ומתוך תאוות בצע. בן-אליעזר אומרת, שאכן על פניו - פעילות כזו עלולה לעורר מספר קשיים: היא מאפשרת לעקוף את האיסור על ייצוג משפטי בתביעות קטנות, חשש שתביעות כאלו ימוטטו עסקים קטנים ושימוש בתובעים כ"חזית" מלאכותית לתביעות שמאחוריהן עומדת החברה.
ואולם, בן-אליעזר הגיעה למסקנה שגם אם "ספאם אוף" פועלת בלהיטות יתר לעודד הגשת תביעות - לא ניתן לייחס לה חוסר תום לב. כל עוד חברה זו ודומותיה פועלות
בתום לב ובשקידה סבירה - ובית המשפט יכול לבדוק זאת בכל מקרה לגופו - הרי שפעילותן רצויה, "והיא משמשת משקל-נגד לפעולתן הנמרצת של החברות המסחריות במאמציהן השיווקים האגרסיביים", כלשונה של בן-אליעזר.
לצד זאת, מוסיפה בן-אליעזר, "על בית המשפט להיות מודע לכך שקיימים כוחות הפועלים מאחורי הקלעים, ולוודא כי אכן השפעתם בעניין שנדון בפניו היא מועילה ואינה הרסנית... אין לשלול מכל וכל שיתופי פעולה והסתייעות בחברות כגון 'ספאם אוף' ודומיה, אך עם זאת על בית המשפט לנקוט משנה זהירות, ואף לשעות לטענות הנתבעים אשר מתמודדים מול תופעה שהיא רחבת היקף מן התביעה הפרטנית הנדונה בד' אמותיו של התיק".
במקרה הספציפי, חייבה בן-אליעזר את טוטוקרד לפצות את אלון פנחס ב-400 שקל ולשלם לו הוצאות של 100 שקל על הודעת ספאם אחת שנשלחה אליו באמצעות חברת פרסום שהופעלה בידי טוטוקרד. היא אומרת, שפסקה רק 40% מהפיצוי המירבי, דווקא משום שטוטוקרד מתמודדת מול תביעות דומות רבות, וזאת כדי שהפיצוי יהיה מרתיע אך לא מוגזם.
