חגיגות בר מצווה

קוראי ודאי זוכרים חגיגות בר מצווה עליהן כתבתי בעבר. לכל אחת היה אלמנט מאפיין, ייחודי. נזכר אני בארבע חגיגות כאלו: אחת ביהודה ושומרון בבית כנסת. השנייה בבית מלון ״ארבע העונות״ בלוס אנג׳לס. השלישית בבית כנסת בואלי. והרביעית, שזו עתה נחגגה, באולם השמחות ליד בית הכנסת ״נצח״ (שכאן מבטאים ״נסה״) בבורלי הילס.

שתי הראשונות לא היו יכולות להיות שונות זו מזו. הראשונה באמצע יום עבודה, אנשים הגיעו לבושים בלבן, כל משפחה מביאה מגש של אוכל. הכל היה ״פשוט״ אך מתוך אותה פשטות צמחה ופשטה לה שמחה של אמת, אחזה בכל הנוכחים ולא הרפתה.

השנייה עלתה כמה מאות אלפי דולרים, וכולם רצו להיות שם. איני יודע למה. לשמוע את הנער נואם? לאכול מהתחנות השונות סביב האולם הענק, או אולי לראות ולהראות? האירוע במלון היה רק הפתיח, שכן כולם (ואולי עוד רבים) הוזמנו לראות הופעה פרטית של ״סירק דה סוליי.״

נו, מה זה כמה מאות אלפי דולרים לבר מצווה לנער שעומד ונואם על "ערכים" ו"תודה" להוריו? זרקו ההורים וכמה מ״חבריהם״ הקרובים עוד רבע מיליון דולר, ותרמו שני אמבולנסים משוכללים לארץ. כסף קטן, ממש. דוגמה ונושא לקנאה לקהילה כולה, וסיבה טובה לכיסוי תקשורתי נרחב (כך גם טיסה לסקרמנטו הבירה, לטקס נוסף).

כאמור, רק המחשבה על שתי החגיגות בעת ובעונה אחת גורמת לגיחוך ולשאלה, ״מה רוצה אלוהים מאתנו?״ גם כשיש כל כך הרבה כסף שניתן להוציא עשרות אלפי דולרים על סידורי פרחים, האם זה מוצדק? האם זה ציון המעבר מילדות לבגרות? אולי זו מהות החיים? וגם אם אפשר, האם זה רצוי?

לחגיגה האחת כיתתי את רגלי בתחבורה ציבורית. את מלוא הארץ עברתי, ומצאתי את החיים במלוא עוזם, בפשטותם, בלי יוהרה או יומרה. תרכיז שכמוהו לא ניסיתי בכל מקום אחר.

למלון המפואר הגעתי ברגל, מרחק הליכה הוא מביתי, ולהופעת הקרקס אפילו לא טרחתי להופיע, אם כי הייתי מוזמן (עם עוד מאות אחרים, כולם אצו להיות שם כבמידי אירוע של אותה משפחה; מצחיק איך דברים נעשים שגרתיים, וקל לצפות וגם ליהנות; כה ריקים מתוכן).

אדלג על בר המצווה בואלי, כאן בלוס אנג׳לס, שכן היא של משפחה ישראלית בניכר, וסמנניה מוכרים לכולנו. אקפוץ דווקא לחגיגה הרביעית במנין אלו שאני זוכר, שכן כאן גיליתי עולם ומלואו, ונראה לי שגם אתם תהיו מעוניינים להציץ ולהשתתף באותה חוויה.

לחגיגה הזו הזמינו אפילו את הקב״ה, ונראה לי שהוא אכן בא. אך את זאת תוכלו אתם לקבוע, רק התאזרו במעט סבלנות.

ההזמנה האלקטרונית הגיעה ב״דואר-ללא-נייר,״ והתוכנה נדנדה לי בזמנים האמורים: ״אתה מגיע?״ ״אתה לא מגיע?״ נא לענות!

חיכיתי עד יומיים לפני האירוע ובסוף אמרתי נואש ועניתי ״כן!״ כיון שעניתי, כבר לא הייתי יכול לסגת, וביום האמור בשעה היעודה, הגעתי לנסה (״נצח״).

הייתה שם המשפחה המיידית עם צלם, ובת דודה רחוקה. היא ואני, צמד חמד, שני האשכנזים היחידים, הן במראה והן בהתנהגות. הזמינו אותנו לשש וחצי, והמחוג קפץ מ-6:29 ל-6:30. המשפחה ואנחנו והצלם. בכדי להתגרות דוקא, שלחתי תזכורת בטקסט: 6:30, היכן אתם, וצרפתי תמונה של המשפחה.

בארוע פרסי שתי תכונות מתערבבות זו בזו - יהודים ופרסים, כך שזרם האורחים ילך ויגבר, אבל לא בשעה היעודה. זו משמשת בתור סימן דרך, ״צריך להכין את הילדים, לסיים את ההכנות בעצמנו, ובעוד שעה לערך לצאת לדרך.״ להגיע לפני שבע וחצי או שמונה זהו אבסורד מוחלט!

האולם היה ערוך למשתה, כך בברית מילה, בר מצווה או בחתונה. שולחנות וכסאות מכוסים בלבן. סידורי פרחים - אך איזה הבדל! עד שלא ניגשתי למשש את הפרחים באחד מהם, הייתי משוכנע שאלו סידורים אמיתיים. מסתבר שלא כך הוא - הכל מלאכותי, מלאכת מחשבת לתפארת. ומדוע לא פרחים חיים? שכן האימא רצתה לתרום את כל הסידורים למשפחות לאחר הארוע.

כבר כאן ידעתי שאין זו חגיגה כתמול שלשום, וודאי לא כמו זו במלון "ארבע העונות". האוכל כמו בכל הארועים הפרסיים. שולחנות שולחנות עם בשרים ומתאבנים מכל המינים. מי יודע מה זה ״חזיר בשמיכה?״ נקניקיה במעטפת בצק. אלו נחטפו ונעלמו, ואנחנו כמו ילדים השתטנו והתנפלנו עליהם עם כל הילדים. (שיפודי בשר, קבב, דג, עוף, עלי גפן ממולאים, קובה, ועוד ועוד, וזה אזור הבשרים, היה גם בר סלטים, אך אותו החרמתי - יש גבול לכל תעלול!)

הבשרים על האש מובאים במגשים מהחוץ, שם מכינים אותם בזמן אמת. כך נהוג בנסה, כך בחגיגות אצל הפרסים. העשן עם הריח מיתמרים אל על, ופלא שגם המלאכים מתקבצים להם לראות על מה ולמה?

למי שלא יודע, שכן לא חווה והתנסה, הייתי מייעץ לכלכל צעדיו בתבונה, אך קל לייעץ וקשה ליישם. הנה, לאורך כל הקיר הדרומי, מנות אחרונות. פרות מופלאים חתוכים. פרות יבשים. מעדנים מתוקים (פרסים, טבולים בדבש, כמו בקלווה). תה ״צ׳א-אי״ שהוא תה מרוכז מאוד שמוסיפים למים רותחים. אורז צהוב עם שקדים מקולפים מפוזרים לקישוט. וכמובן עוגות קרם עליהן אני מדלג בקלות, שכן הכל כשר למהדרין, ועוגות לא חלביות אינן לטעמי. יפות, אבל מלאכותיות.

שיהיה ברור - בתשע וחצי, כשהקרואים כולם כבר יתקבצו ויגיעו (ההזמנה, כאמור, הייתה לשש וחצי), תוגש ארוחת הערב, אך עליה לא אוכל לספר, אני כבר לא נשארתי (וגם בבטני לא נשאר מקום).

שתי חוויות חוויתי. האחת על מהות והשנייה צורה.

מי שלא ראה גברים רוקדים עם עצמם, או גברים עם גברים, בשמחה ובהתלהבות, כנראה לא יודע מה זו שמחת בית השואבה. אפילו אני התפלאתי - שכן היו שם גברים שבהחלט יודעים לרקוד. אך עם נשים? הס מלהזכיר, אסור אפילו לחשוב!

הנה, אזור נפרד, מגודר במחיצה גבוהה, כמעט כמו חומה מפרידה, ושם מעבר, כך נאמר (שכן להתקרב אסור, ואפילו משגיח דתי עומד בפתח) רוקדות להן הנשים ועושות שמח.

שלחתי מרגלים לבדוק ״האכן?״ ומסתבר שכך הוא. הן בנפרד, ואנחנו בנפרד. אסור לערב מין שאינו מינו! הפרדה מוחלטת.

הדי-ג׳יי בחור, ואני חושב על חיילים דתיים בצבא המסרבים לשמוע שירת נשים. אנחנו חיים במאה העשרים ואחת, והם עומדים על שלהם. נשים לחוד. גברים לחוד. חס וחלילה, שומו שמיים, שגבר ואישה ירקדו ביחד, או שישמעו נשים שרות.

האם לפיכך הזמר המזרחי הוא על טהרת זמרים-גברים?

מסיבה פרסית, מנגינות מזרחיות

הבת-דודה הרחוקה יושבת אתי והיא רותחת. היא ועוד כמה מהאורחות-קרובות-המשפחה רצו להתפרץ למרכז מעגל הגברים, ככה ״דוקא,״ אבל הצליחו לעצור בעצמן (איני יודע אם שכנענו אותן לנסות או שלא להתריס, היינו שמחים גם מכך וגם מכך).

אנחנו מנסים להתגבר על המוזיקה בצעקות, ובקושי שומעים זה את זו, אך הכוונה ברורה. הכל מרגיז אותה, והיא מסתכלת בתאוב ממש. איך ייתכן, לאן הדרדרנו? דיברנו כמובן על שלטון הדת בחיינו, האם ישראל היא מדינה אורטודוקסית או חילונית. מי שולט בחיינו, והאם טוב שכך הוא. מדבר לדבר גם הגענו להשתלות איברים, ולשאלות מהותיות, כמו גם לשריפת גופות (מנהג המקובל בארה"ב אך אסור ביהדות).

על שאלות הלכה ודת לא הייתה לי בהכרח תשובה, ומה שנראה לי הגיוני ונכון, לא בהכרח תקף בקרב האולטרה-דתיים. טוב שהיה רב מאוד ידוע, שאפילו נשא דברים, אך מיד כשסיים את דבריו ואני כבר מוכן להגיע אליו ולהתקילו בשאלות ברומו של עולם, הוא כבר נעלם. ודאי ידע הרב שוסטרמן את שנכון לו מידי, כה חכם ונבון ורואה את הנולד הוא, שמיד אצה דרכו וכבר לא הייתי יכול לשאול אותו.

מצורה למהות

בין הריקודים אתנחתה - מצגת תמונות, למעשה שתיים. אחת של תמונות ילדות של חתן בר המצווה. השנייה היוותה עבורי את מהות הערב. לא דיבורים בעלמא, כי אם תזכורת מוחשית, ממשית, שאצלם (הפרסים יהודים מהזן הדתי יותר) יש משהו מעבר לזלילה, ריקודים בנפרד, כשרות והשגחה ושמחה שתמשך כנראה כל הלילה.

הקב״ה לא רוצה בזבחים ובמתנות, בהאדרת שמו בחגיגות נוצצות. מיכה הנביא אומר לנו בפשטות: ומה ה׳ דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד, והצנע לכת עם אלוהיך.״ (ו׳:8)

״עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת....״

המצגת הראשונה התמקדה בשואה ותקומה, בחיילי צה״ל הניצבים על גבולות הארץ, ביבשה, באויר ובים, בהנחת תפילין במקומות שונים בארץ ובארה״ב ובתודה לקב״ה-יתברך על כל שנתן לנו - חיים, משפחה, מדינה, זהות.

איני זוכר מתי הפעם האחרונה שמישהו חשב להזכיר את השואה בבר מצווה. לתת תודה ולהעלות על נס את חיילי צה״ל. להראות שעשיית מצוות (בין אם זה הנחת תפילין או ביקור חולים, או ״סתם״ ביקור אדם מבוגר בודד או ניצול שואה) היא משמעותית עבורנו וממלאה את חיינו במהות, במשהו מעבר, בזכרון שנשאר דבוק אלינו בתודעה, ואלינו כתווית, עד בא יום, בסוף הימים, וכל אותן התוויות, המדבקות, נגלות לעינינו ואנחנו נזכרים: ״אכן, עשיתי, הייתי, היה אכפת לי, התכופפתי, הרמתי, הושטתי יד, תמכתי.״ מדבקה למדבקה הן מצטרפות, וכך במעשים קטנים, בודדים, אנחנו מאירים את עולם.

אור לגויים אנחנו, ואת זה בדיוק אוהב הקב״ה. זה מה שהוא מצפה מאתנו, ולא את לולינות אותו קרקס של סוליי. להטוטים ושפע אינם הדברים שמגדירים אותנו. מהות, מעשים טובים, התנהגות נאותה דוקא כשקשה; וכשאנחנו מתבגרים גם "עשות משפט צדק" והתנהגות הולמת כלפי הגר, היתום והאלמנה.

תפילה לשלום מדינת ישראל. תפילה לשלום חיילי צה״ל. לא במילים כי אם בתמונות שהיוו חלק מאותה מצגת. תזכורת ש"אם נעשה הרע בעיני ה׳" דברים נוראיים יקרו לנו - דברים כמו השואה. לא בגלל שרקדנו גברים עם נשים. לא בגלל שהאזנו לשירת נשים. גם לא בגלל שלחצתי, חס וחלילה, את יד האישה ואף התכופפתי לעברה לחבקה (שומו שמיים).

ראו את הדברים המופלאים והנפלאים המקיפים אותנו - בארץ הלאום היהודי בה ניתן להיות חילוני ודתי בעת ובעונה אחת. אני חילוני, אך לא פחות מקושר ומקורב לשם-יתברך מאותם לובשי שחור-ולבן. שנינו אוהבים את השם באותה מידה, והוא, שבא לבקר באותה חגיגה, ששכן לשניה-שהיא-נצח וראה במו עיניו שאכפת, וילדים בני 13 שהופכים ל״גברים״ בו ברגע, בין ריקוד לקיפוץ, בין צריחה-של-חדווה לצהלה-של-נצחון, יודעים שהייתה השואה, ושיש מדינה ושעומדים חיילינו ומגינים עלינו.

בא הקב״ה ונהנה, ידע שעשה טוב שבחר בנו מכל העמים.