באווירה המחריפה והולכת של המאבק בין השמאל לבין הימין, נוקט השמאל באמצעים לא קונבנציונליים על-מנת להביס את הימין. הבסת הימין, ויותר מכך הבסתו של נתניהו, היא בבחינת משאלת לב, המטרה העליונה. היא מקדשת את כל האמצעים.
בלוחמה זו, שבה הכלל השולט הוא, תפוס ככל יכולתך, האלימות מצד השמאל מנסה לכבוש, בכוח שליטתה בתקשורת, את המרחב הציבורי. כאן ניתנת לגיטימציה לתופעת חדשות בלתי ניצפות, כאשר היא קורעת ממנו מפעם לפעם עוד קרע ועוד קרע. גם בעיצומו של המאבק התקשורתי, שבמרחב המקודש שלו אמור להיות מיושם העיקרון הבסיסי בדבר
חופש הביטוי, גם כאן מתפרסמות מפעם לפעם תופעות החורגות מכל דמיון ו/או תקדים. אם מדובר בתחום הפוליטי, המדיני, בחו"ל, או כאן בארץ. בין האמצעים הלא קונבנציונאליים למאבק בישראל, להם ניתן הכשר שבדיעבד על-ידי התקשורת, אני מונה את הפעילות בחו"ל של אנשים דוגמת אלון ליאל, אזרח ישראלי, שרק במדינה שבה משילות רופסת כשלנו, יכול לחזר אחר הפתחים של הפרלמנטים במערב אירופה (במזרח אירופה זרקו אותו מכל המדרגות), ולדרוש/להציע הכרה במדינה פלשתינית, שעדיין לא קמה... וכמובן יש למנות את המימון הנדיב, של ממשלות זרות, המסופק לעמותות לרוב, גם כאשר הן פועלות בריש גלי, נגד המדינה, כאשר הגיבוי, הכמעט אוטומטי, ניתן למעשה זה על-ידי התקשורת.
שי גולדן עיתונאי בכיר ומוערך, שהשתתף באחד הכנסים שערך נתניהו באחרונה, אמר, אבוי, כמה מילות שבח על הופעתו של נתניהו בכנס האמור. קמה מהומה. אחד המגיבים חפר ומצא נקודה מסוימת להשוואה בין נתניהו הרהוט ל... היטלר הרהוט... כן. (התקשיתי אפילו להקליד דברי נאצה אלה).
ערוץ 10 חזר לאחר מכן על אותה השוואה אומללה, וכמובן המשיך להביט בנו, אזרחי ישראל, היישר בעיניים... לשי גולדן הספיקה ההשוואה האומללה הזו לתקוף את יוצריה מהשמאל בחריפות רבה מאד.
וידויים של אנשי שמאל לשעבר, המספרים על דרך הייסורים שעשו מאז צלחו את הרוביקון, בדרך אל האמת (לדעתם), הולכים ומתרבים. את הזרם הזה מנסים אנשי שמאל, תוך כדי הפגנת ייאוש, לעצור. איך? לא במישור ההגותי חלילה, אלא בניבולי פה, בהכפשת ה"בוגדים", בחרפות ובגידופים.
כל אלה ממחישים לנו עד כמה השמאל דהיום, מוכה בסנוורים.
ד"ר ברוך כנרי, מקיבוץ מחניים, כתב ספר בשם: "סנוורים", על הפילוג הטראומטי של התנועה הקיבוצית בראשית שנות החמישים. "אנשים הוכו בסנוורים"... הוא כותב ומסביר: "סנוורים" הוא מצב שבו יש לך יכולת ראייה. אתה מסתכל, אבל אינך רואה את המצב נכוחה". כמה מתאימה הגדרה זו למצב השמאל דהיום. וכאן אנו נאלצים לעסוק בהיסטוריה הלא רחוקה של מפלגות העבודה, עת נוצרו פילוגים על אותו רקע של סתימת פיות. בשנות ה - 50, נתפלגה התנועה הקיבוצית לשניים: הקיבוץ הארצי שנספח למפ"ם, ואיחוד הקבוצות והקיבוצים או למען הקיצור, האיחוד, שנספח למפא"י. חוסר הסובלנות והעדר היכולת להקשיב, להאזין לדעות אחרות, והיסוד הכוחני המצוי ב - די. אן. איי. של שתי הקבוצות, עתירות הזכויות הללו, גרם לפילוג ולהרס, בממדים היסטוריים. למשבר קשה ולמחזות קשים עוד יותר. אנשי המחנה היריב גורשו בתחילה מחדרי האוכל, ואח"כ בכלל מאותו קיבוץ. נראו מחזות טראגיים של משפחות שנתפרקו. ויש קיבוצים שבהם, לא להאמין, הזעם עדיין מחלחל בחדרי חדרים... שני המחנות הללו הם אלה התובעים היום בקול גדול, שקיפות וחופש ביטוי לכולם. להם ולא לו, למוקצה, לימין ולעומד בראשו, לנתניהו...
אותו שמאל השיל גם פעמיים את עורו. פעם ראשונה עת התפוררה מפ"ם, ורסיסיה נסתפחו במהלך השנים הבאות, לשינוי ולרץ ויצרו את מרץ דהיום. רווחה הסברה כי גם הקולקטיביות הרעיונית, המיתולוגית, מבית מדרשו של השומר הצעיר, לא תשוב יותר. אז סברו רבים, הפך השמאל לשעה, לדמוקרט. אלא שהנה, עכשיו, הוא משיל את עורו שוב: חוזר לסורו, אל כור מחצבתו: אל משטרת המחשבות המיוחלת דאז... כן. זו שמשאת נפשה היא איך דווקא לסכור את הפיות שנפתחו לפתע פתאום בתקשורת...
בחוג ידידים וחברים שבו אני מצוי, קל לעמוד על שאט נפש המעמיק והולך כלפי אמצעי התקשורת. זרם זה גובר מאוד גם במדיה החברתית. הפובליציסטיקה האין סופית. החזקה שנטלו לעצמם כמה מן המגישים, העושים במיקרופון כרצונם (הוגשה בשעתו הצעת חוק בכנסת לקצץ בחירות הזו שנטלו לעצמם חלק מהמגישים, אולם על-פי בקשת נתניהו היא הוסרה מסדר היום), הסלידה הגוברת מן המלל הבלתי נגמר... והתחושה המעמיקה והולכת כי את הביקורת בציבור "מצליחים", לא לשמוע בעיקר "בעלי הדבר", בעיקר ובמיוחד אלה העוסקים בתקשורת עצמה, מעמיקים את הקרע בין יוצרי התקשורת ובין צרכניה. התקפות פרועות של אנשי שמאל בציבור ובמדיה על אנשי ציבור ומדיה מימין, ועל רה"מ במיוחד, מעמיקות את הפער ומגבירות את הסלידה, הרווחת בציבור, מהשמאל ומהמדיה הנשלטת על ידו.
