הסמל אלאור אזריה עומד לדין באשמת הריגתו לכאורה של עבד אל פתח א - שריף. המשפט המתנהל עכשיו בביה"ד הצבאי ביפו, מושך אליו תשומת לב רבה מאד, מרתק אליו את כל גווני הקשת הפוליטית, מסמן היום את קו ההפרדה בין חלקי האוכלוסייה השונים. על-פי חזות החברה הישראלית - יהודית דהיום, כל חלק באוכלוסייה, אם לימין ואם לשמאל, מגדיר את עצמו על-פי יחסו אל החייל ואל משפטו.
מיד עם פתיחתו התברר כי הבמאים של משפט הראווה הזה חטאו בכך שפגעו באחד מכללי היסוד של ההליך המשפטי: אל תזהמו אותו! שימרו על כללי ה"סוב יודיצה". אלא שהם, הבמאים והמתכננים, לא משפט הם רצו, אלא הרשעה מראש. ואם משפט, סברו כנראה שם למעלה, אזי כזה שיהא משפט ראווה מבוים היטב. כך נגררה חלק מהקצונה בצה"ל ליצירת פגימות קשות בעצם התהליך המשפטי, שאמור כידוע להיות נקי וצח כשלג. כך כשלו במאי המשפט כאשר "גייסו" למילואים, וזימנו לעמדת התביעה, תמורת 700.000 שקל, פרקליט בכיר, סא"ל
נדב ויסמן, בעוד שלהגנת החייל היורה לא הוקצב מאומה. הוריו בסיועו של ח"כ לשעבר
שרון גל, נרתמו למבצע התרמה (שהצליח), לגביית כסף מהציבור, למימון הגנתו.
עוד בטרם נפתח המשפט כבר קבע שר הביטחון כי ה"חייל סרח". אם אכן הוא סרח, הפכה אפשרות זיכויו של החייל לבלתי אפשרית, משום שפס"ד מזכה, מיד יטיל אשמה כבדה בדרגי הצבא הבכירים וקודם לכל בשר הביטחון לשעבר...
בלתי נסבלת
למעשה מתמודדים בסצינה המורכבת והמיותרת הזו, שני כוחות מרכזיים: ההתייפייפות של כל השרויים עד לצווארם בפוליטיקלי קורקט. הנושאים עיניהם למסלול הפוליטי, אלה שאינם מסוגלים להעמיק בחקר צפונות נפשם של הנלחמים למענם בשטח הבוער, ואלה המחזיקים עדיין (עדיין?) בשולי גלימתה המרוטה של התנועה הציונית, וממאנים להיפרד ממנה, למרות הכוחות הרבים המנסים לקרוע אותה מידיהם, כדי להשליכה לאשפתות.
משפט אלאור לא אמור היה להוולד מלכתחילה. ומשנולד, על-פי רוח העיוועים של אותה התייפייפות האוחזת בצה"ל ובעוסקים בביטחון, הוא לא אמור היה להתנהל במתווה הנוכחי שהתוו לו מפיקיו, קרי התביעה הצבאית, ושר הביטחון היוצא, משה בוגי יעלון. יעלון, שאבדו עשתונותיו וגבר כעסו, לנוכח הקלות הבלתי נסבלת של הוויתור עליו מצד רה"מ, סבר כי המשפט בא לו כמתת שמיים לאישור צדקנותו החדשה. אישור הברית שביקש לכרות עם כוחות השמאל בחברה ובפוליטיקה, ונטישת הימין, נראו לו כהזדמנות פוליטית שבהישג יד. כפי שאכן קרה.
לפני כשנה ירה מפקד החטיבה המרחבית בנימין, אל"ם ישראל שומר, בנער ערבי, מוחמד אל-כסבה, בן 17 סמוך למעבר קלנדיה. הנער יידה אבנים לעבר מכוניתו. הירי בוצע כאשר הנ"ל כבר היה במנוסה (ועל כן הוא נפגע בגבו). והרגו. המח"ט לא פעל על-פי הוראות הפתיחה באש, אולם גורמים שונים בפיקוד הצבא שיבחו את תגובתו של המח"ט ואף ציינו כי הוא נהג כראוי.
חגורת נפץ
כאשר ירה שומר במיידה האבנים, לא היה חשש כי הוא יחזור ויתקוף את המח"ט. לעומת זאת מצבו של אלאור היה שונה בתכלית. הוא טוען כי היה חשש סביר שהמחבל, השרוע על הכביש, יפעיל חגורת נפץ. הדבר כבר קרה לא אחת בעבר. העובדה כי המחבל היה לבוש במעיל, העצימה את החשש. ברקע הזירה נשמעו גם קריאות שהזהירו את הנוכחים מפני חגורת נפץ. אנשי מד"א שהגיעו למקום, אכן הורתעו מקריאות אלה ותבעו להביא חבלן לזירה. כל הנתונים הללו מחזקים אל טענתו של אלאור כי סבר שקיימת סכנה פוטנציאלית. מידת החשש מפני סכנה כזו איננה ניתנת למדידה מדויקת, גם לא ניתן לשחזרה. התביעה "לנטרל" את המחבל, מובנת על-פי אירועים שאירעו בעבר, בין היתר גם כאלה שגרמו לנפגעים רבים...
בראיון ב ynet, עם ברק פלד, חבלן מנוסה במשטרת ישראל, מספר פלד, כי באחד המקרים נשלח "לנטרל" (עוד מילה מכובסת), גופת מחבל מתאבד, שהייתה עליה חגורת נפץ. "אני מדבר לעצמי בנטרולים", הוא מספר. "'טוב, מה אני רואה פה? הנה שני נפצים, הופה, הנה צמה של חוטים ומפה אני נותן את הבום'. אומר לגופה: 'תעזרי לי, תרימי את היד', ו'מה יש לנו פה?', פשוט לומד את המטען"...מדברים אלה ומאחרים ניתן ללמוד שאלאור פשוט לא שגה באשליות. אשליות שבמקרים רבים היו הרות אסון.
המשפט טרם הסתיים. עדיין אמורים תותחים כבדים להעיד בו מטעם ההגנה. הצעה לגישור מטעם השופטת מאיה הלר, נדחתה על-ידי התביעה, צעד זה מחזק את התחושה שמדובר אכן במשפט ראווה ולא בעשיית דין כשלעצמה.
הציבור הרחב, הסולד מעצם העמדתו לדין של אלאור, מייחל להפסקת ההליך המשפטי הפוגע בעליל בצבא. פוגע אנושות במוראל של המשרתים שירות קשה בשטחים ומול האוכלוסייה הפלשתינית. לפיקוד בצבא, ובמיוחד לרמטכ"ל יש להזכיר את הכלל החשוב: אל תהיה צודק הייה חכם. האם יקשיבו להלכה זו? אם כך יקרה, ימנע קרע מיותר, המסתמן כבר עתה בין הקצונה הבכירה לחיילים בשטח. קרע שאת סופו מי ישורנו.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
