|   15:07:40
דלג
אודי לבל מרצה לפסיכולוגיה פוליטית   |   תגובות
  |    |  
מועדון VIP
להצטרפות הקלק כאן
בימה חופשית ב-News1
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
כתבות מקודמות
קבוצת ירדן
כיצד להכין בבית שייקים מיין
קבוצת ירדן
אתם מתכננים מסיבת רווקים לחבר הכי טוב שלכם? כך תעשו את זה נכון!

ניהול הדמוגרפיה הצבאית: האם אתגר למעורבות?

צבא לא אמור לשאוף לניצחונו של מחנה מסוים בבחירות. ויותר מזה, הוא אינו אמור להיפרד מתלות בקהילה אחת לטובת תלות בקהילה אחרת. על כן אחד מאתגרי צה"ל הוא להמשיך בניסיונותיו להכיל לוחמים ומפקדים מקהילות "חדשות" (כמו החרדים, או הערבים) אך גם להשיב לתוכו לוחמים ומפקדים מקהילות "ותיקות" שפרשו ממנו. וכל זאת, כחלק מאתגר משמעותי יותר - אתגר שימור מודל צבא העם הישראלי
14/09/2016  |     |   כתבות   |   תגובות
הנח"ל החרדי [צילום: פלאש 90]


צבא וקהילות משרתיו

נשאלת השאלה האם צבא, ובמיוחד צבא עם, אמור ליזום מהלכים על-מנת להשפיע על הרכבו החברתי, על הקהילות שהוא שזור בהן. האם עליו להיות מודאג מכך שקבוצות חברתיות מסוימות חסרות ייצוג בו וכמעט ואינן מצויות בו, בעיקר בדרגי הפיקוד הבינוני והבכיר?. על-פי רוב, התשובה לשאלה היא חיובית. רק שזו ניתנת כחלק משיח שעסק בשאלת השוויון בנטל. שיח שגרס שהצבא בהחלט מוטרד מאי-שירות של חרדים למשל, משום שהדבר מוביל לתחושת מרמור בקרב האוכלוסיות המשרתות, מה שיוביל בסופו של דבר לירידה בתחושת השליחות והמוטיבציה של בניהן.

ברוב מדינות העולם תהליך המעבר לצבא מקצועי האיץ את היווצרותו של מה שמכונה Civil-Military Gap בין הקבוצות שאינן משרתות, או פחות משרתות לבין הצבא. בארצות הברית לדוגמה הכוונה לקבוצות מהמעמד הסוציו-אקונומי הבינוני-גבוה, שקרובות לשיח הנאו-ליבראלי. הפער בינן לבין הצבא מתבטא לא רק בתמיכה ההולכת ויורדת מצדן בתקצובו ומהסתייגות הולכת וגוברת מהפעלתו, אלא אף בירידה הולכת וגוברת בהתעניינות בצבא ובסוגיות ביטחון לאומי. מעבר לזה: במסגרת אותו פער (Gap), הקבוצות התומכות במפלגה הדמוקרטית ממסגרות את הצבא לא כמוסד ממלכתי אלא כמוסד המזוהה פוליטית כשמרני, ואם להמשיך את הדוגמה האמריקנית - הצבא נתפס על ידן כמוסד "רפובליקני" מובהק.

בהקשר הישראלי, אציג את ההתרחקות, התרבותית והאידיאולוגית מצה"ל, של קבוצות בשמאל-הציוני הישראלי, בכל הקשור לייצוגן בו באופן מאורגן. מאז הקמתו הצבא נתפס והיה צה"ל צבא שמפקדיו, בינוניים כבכירים, היו בעיקר נציגי אחת מתנועות ההתיישבות הסוציאליסטיות. הדבר אפשר לקהילות אזרחיות אלו להשפיע על התנהלותו ועל תרבותו כמו גם על המדיניות שהוא יישם. במצב הנוכחי, לאחר שמשקלן של קבוצות אלו בצבא, בעיקר בכל הקשור לעמוד השדרה הפיקודי-קרבי שלו, הלכה ופחתה, וזאת במקביל לכניסה הולכת ומתעצמת של קבוצות חדשות, "השתחרר" הצבא מתביעות שונות מצד קבוצות השמאל שבעבר הגבילו את פעילותו. אך לצד "שחרור" זה, עשוי להיווצר ניכור שילך ויתעצם כלפי הצבא, מצד קבוצות בשמאל הישראלי, מה שעלול להפוך את הצבא בקרבן לבעל תווית שיוך אידיאולוגית. אחד מאתגרי צה"ל יהיה לנסות לשקול אם הרווח גדול מההפסד. במידה והתשובה תהא שלילית - יהיה עליו לחשוב כיצד לנסות ולהוביל חלק גדול מאותן קבוצות חזרה לתוכו.

מנוכחות במגרש הצבאי להשפעה עליו

הנעשה בצה"ל ועל-ידי צה"ל - התרבות הצבאית והדוקטרינה הצבאית - היו מאז ומתמיד עניין לשיח ציבורי ולפולמוס פוליטי. סדר יומן של קבוצות, סקטורים, תנועות חברתיות ובוודאי מפלגות - מוקדש לעיצוב מדיניות הביטחון מרמת המקרו ועד רמת המיקרו. סוגיות רבות - החל מהלגיטימציה להפצצת הכור הגרעיני באירן וכלה בעיצוב הוראות הפתיחה באש - הופכות לחלק מהשיח הציבורי. בעבר הוכח כי אין מדובר רק בשיח "תגובתי" לסוגיות שעל סדר היום, אלא בניסיון קונקרטי מצד סוכנים אזרחיים להוביל לעיצוב וליישום ההתנהגות הצה"לית.

אסמן ארבע רמות של השפעה על התנהלותו, התנהגותו ומדיניותו של הצבא, המתקיימות על-ידי סוכנים אזרחיים המצויים מחוצה לו:

  • השפעה פרלמנטארית, קרי - השפעה נורמטיבית (מבחינת תפיסת הפרדת הרשויות) המתקיימת על-ידי מפלגות הפועלות פרלמנטארית לפיקוח על הצבא ולהשפעה על מדיניותו ותרבותו.

  • השפעה מתוך החברה האזרחית, קרי - על-ידי תנועות חברתיות, תנועות מחאה או ארגונים בלתי ממשלתיים המקדישים את משאביהם להשפעה על מדיניות הביטחון. זאת באמצעות עיצוב דעת קהל ובאמצעותה השפעה על מדיניות הממשלה בהקשר הצבאי. האפקטיביות של רבים מאותם גופי חברה אזרחית היא הודות לכך שהם מונהגים על-ידי בכירים לשעבר בזירה הצבאית וזוכים לאמינות ציבורית הודות למעמדם זה.

  • השפעה ישירה על הצבא על-ידי ארגונים שחלקם חוץ-צבאיים וחלקם פנים-צבאיים. אלו הארגונים הממחישים באופן מובהק את התלות של הארגון הצבאי בקהילות חברתיות-אזרחיות, שכן ראשיהם הנם מעצבי דעת קהל אזרחיים אך בין חבריהם חיילים בשירות חובה או מילואים העשויים להעדיף את נאמנותם האזרחית, לסמכות חוץ צבאית, על פני נאמנותם הצבאית לסמכות המפקד ולהיררכית הפיקוד. בהקשר הישראלי - עיקר היישום של דפוס זה ננקט על-ידי תנועות שהטיפו לסרבנות סלקטיבית לשירות ביהודה ושומרון: ביחס לסוגיה זו הם העדיפו ליישם את נאמנותם לזהות חוץ-צבאית אידיאולוגית מאשר לזהות צבאית-פיקודית.

  • השפעה על ההתנהלות וקבלת ההחלטות הפנים צבאית: להטמעת קודים התנהגותיים, אילוצים, ערכים וסדרי עדיפויות המתקיימים על-ידי מה שמכונה 'הלא מודע הצבאי' (Military unconscious). הכוונה הטמעת נטיות שהופכות, מבחינת המפקדים הצבאיים, לחלק בלתי נפרד משיקוליהם.

אמחיש את דבריי באמצעות דוגמאות שתתארנה את העידן שבו צה"ל, ובעיקר הפיקוד הבינוני-גבוה של יחידותיו הלוחמות, נתפס כארגון השזור בקהילות השמאל הציוני הישראלי. תופעה שנשתמרה בערך עד לאמצע שנות התשעים של האלף הקודם.

ברמה המפלגתית - רבים מראשיה של מפלגת העבודה שהיוותה עבור השמאל הישראלי את המפלגה המועמדת לשמש כמפלגת שלטון, היו בכירי צבא בדימוס, אלופים שאך השתחררו משירותם הצבאי והעדיפו להצטרף להנהגתה. בשל כך הייתה לשמאל הציוני, דרך קבע, נחלה מרכזית בשיח הביטחון בהקשרו הפרלמנטארי, ועתודה פוליטית להנהגת המדינה שנתפסה כלגיטימית בשל מעמדה הצבאי הבכיר.

ברמה החברה האזרחית - די אם אזכיר ארגון כמו "המועצה לשלום ולביטחון" - עמותה של בכירי מערכת הביטחון ובעיקר אלופים ותתי אלופים במילואים, המזוהה עם השמאל הישראלי, ששימשה מאז הקמתה, בשנת 1988, גוף שנועד להשפיע על דעת הקהל (ובאמצעותו על מקבלי ההחלטות) לאמץ המלצות מדיניות, רובן ככולן מזוהות עם אלו שגובשו או אומצו בשלב זה או אחר במפלגת העבודה ובשמאל הישראלי. בין הקמפיינים השונים שהמועצה קידמה היה התמיכה בהסכמי אוסלו, התמיכה בנסיגה מדרום לבנון, תמיכה בתוכנית ההינתקות מעזה, קידום בניית גדר ההפרדה, הוצאתן לפועל של עסקות השבויים, ובמיוחד זו להשבת גלעד שליט, למרות מה שנתפס ציבורית, כמחיר יקר של שחרור מחבלים. התנועה אף הביעה עמדה "ביטחונית-מקצועית" כאשר בבחירות 1999 פרסמה מודעות שקראו למצביעים שלא לבחור בבנימין נתניהו לראשות הממשלה.

כאמור - עצמתה של העמותה הייתה הודות למעמד מנהיגיה שנתפסו סמכויות בתחום הביטחון, מי שאך לפני שנים היו חלק מההנהגה הביטחונית בישראל, ועל כן סומנו כמקצועיים וכא-פוליטיים.

השפעת הארגונים החוץ\פנים צבאיים – כבר הזכרתי את הארגונים שתמכו בסרבנות סלקטיבית, הן זו שננקטה ביחס לשירות בלבנון במהלך מבצע שלום הגליל או בעת השירות בדרום לבנון, אך בעיקר זו שננקטה ביחס לשירות ביהודה ושומרון. תנועות התמיכה בסרבנות, חלק מקהילת "שיח זכויות האזרח", עודדו בפועל והעניקו רוח גבית לתהליכי אי-גיוס לצבא משיקולים אידיאולוגיים, או ליישומה של סרבנות סלקטיבית על-ידי משרתים. ציבורית - קבוצות אלו העבירו מסר לראשי הצבא כי ביכולתן להניע חיילים (בחובה ובמילואים) מלציית ולכבד את הוראותיו. זאת באמצעות שלל "פאניקות מוסריות" שיזמו בדמות "מכתבי סרבנות" שבהן הובעה הסתייגות ממדיניות קונקרטית (מדיניות הסיכולים הממוקדים למשל) או הסתייגות ממצב פוליטי (פתרון העימות הישראלי-פלשתיני באמצעים צבאיים ולא מדיניים). עצומות הבהירו כי הסתייגויות אלו עשויות להפוך מתורגמות לסרבנות ציבורית של רבים ולשלילת לגיטימציה ממדיניות הצבא. קרי, פעולה רציונאלית-פוליטית להשפעה על המדיניות הצבאית באמצעות מה שכיניתי "סחיטת הצבא" ("Blackmailing the Army") . קבוצות אלו, באמצעות שלל פרקטיקות תרבותיות, סימנו את אופציית הסרבנות או "השתמטות" כחלק לגיטימי מארגז הכלים של השמאל הישראלי בבקשו להשפיע על מדיניות הביטחון מחוץ לפרלמנט. במקביל ניתן להזכיר בהקשר זה התארגנויות של הורים לחיילים ולחללים, שבניסיונם למזער שכול עתידי של חיילים הקימו תנועות חברתיות שביקשו לקחת חלק בעיצוב מדיניות הביטחון. החל ממה שזכור מתקופת מבצע של"ג כ-"משפחת הבופור" שפעלה להפסקת הלחימה בלבנון, ועד תנועת "ארבע אימהות" שפעלה להסגת צה"ל מרצועת הביטחון בלבנון (2000).

תנועות אלו זכו לאפקטיביות רבה (קרי - להיענות הצבא לתביעתן) בשל הצלחתן לשדר למקבלי ההחלטות כי הן מייצגות רבים מן המשרתים בצבא, ובכוחן לשלול את הלגיטימציה לפעילות המבצעית השוטפת. נסיגות, שינוי מדיניות הוראות הפתיחה באש, והפיכתה של הדוקטרינה הצבאית קרובה יותר למה שמכונה "פוסט-הרואיות" – כל אלו בוצעו, בין השאר, על-מנת "להתיידד" עם הקהילות שתנועות אלו השתייכו אליהן ולשכנע את ראשיהן לעודד את בניהם להמשיך ולהשתייך למגרש הצבאי.

הרמה הרביעית מתמקדת בעיקר בכך שהכרעות מפקדים הולמות שיח חברתי-ציבורי, ובמיוחד את מה שמסומן בו כגבולות הלגיטימציה של הפעילות המבצעית. עדות חלוצית לתופעות אלו עלתה במחקרי עם רוני מש בדבר הימנעותם של מפקדי גדודים במילואים לגלות אקטיביזם בכל הקשור למעורבותם באזורי עימות, בשל החשש מפגיעה ב"בלתי מעורבים", מה שעלול להוביל מבחינתם ל-"הסתבכות" משפטית. באופן דומה נמצא כי הרגישות מחללים נהפכה, במלחמת לבנון השנייה, לאילוץ, שלא לומר לערך, שעיצב אף את התנהגותם של המפקדים בכל הדרגות, ובדומה - החשש מחטיפת חיילים ומקומו בהחלטות מפקדי השדה במבצע צוק-איתן. כל זאת כמובן בהשפעה, ספק מודעת, של שיח ציבורי-אזרחי שהפך לשיח פנים צבאי.

יש לציין כי הפעילות בכל רמה ורמה אינה עומדת לכשעצמה. עוצמתם של סוכנים, חוץ או פנים צבאיים, היא הודות לפעילות משולבת בכלל הרמות. כך מורכבת "קהילת ביטחון" הפועלת לעיצוב דעת קהל, מדיניות ביטחון ודוקטרינה צבאית, ובמקביל מתפקדת כקהילה שעמיתיה לוקחים חלק בפעיל בשיח הציבורי ביחס לצבא בכל הקשור לעיצוב אתיקה צבאית, תרבות ארגונית, מגדרית ועוד.

התקופה בה שלל הקבוצות הללו, ומדובר ברשימה חלקית של סוכנים ושל הישגים, הייתה אפקטיבית, בכל הקשור למסוגלותם של סוכנים המזוהים עם השמאל הישראלי להשפיע על הנעשה בתוך הזירה הצבאית, הייתה התקופה בה הצבא סומן ככזה ששזור ברשתות חברתיות של השמאל הישראלי. באותה עת המדינה לא הונהגה, ברוב הזמן, על-ידי ממשלות שמאל, אך שחקנים אלו ניצלו את העובדה כי הצבא מתבסס על מפקדים\לוחמים המשתייכים לקהילותיהן, על-מנת לקדם יעדים ומדיניות - עיצוב מדיניות שלא באמצעות פתק הבוחר.

הפער (Gap) בין השמאל הישראלי לבין הצבא, או: השמאל מבצע Exit (יציאה)

קבוצות השמאל הציוני נקלעו למשבר בכל הקשור ליכולת ההשפעה על הזירה הצבאית עם התגברות התרחקות המועמדים לגיוס, בברכת הוריהם וקהילתם, משיח התרומה והקולקטיביזם אל עבר שיח הישגיות אזרחית ואינדיבידואליזם. שיח זה האיץ את הלגיטימציה שלא לתפוס את השירות הצבאי, ובוודאי שלא את השירות הקרבי ואת המסלול הפיקודי, כמסלול מוביל או מחייב. במקביל לתהליך זה, ניתנה גם לגיטימציה להימנעות על-רקע אידיאולוגי.

תהליכים אלו הובילו ליציאה הולכת וגוברת של קבוצות המזוהות סוציו-פוליטית עם השמאל הציוני הישראלי משורות הצבא. תהליך שאף הוביל לבהלה מוסרית בדמות מה שכונה בשעתו כ"משבר המוטיבציה". לא בכדי בעת הבהלה מפני אפשרות זו עלה כוח הסחטנות של קבוצות וסוכנים מהשמאל הציוני, והצבא אימץ שלל רכיבי מדיניות שנועדו "להתיידד" עד כמה שניתן עם קהלים אלו: תמיכה בנסיגות טריטוריאליות, הטמעת קוד אתי ועיצוב מחודש של הוראות הפתיחה באש, שינויים בדוקטרינה הצבאית כך שתאפשר מזעור של חללים צבאיים ושל הרג בלתי מעורבים ועוד.

היה זה תהליך של "יציאה" מצד אותן קהילות מן הצבא. במקביל לתהליך זה שהתרחש "מלמטה למעלה", חל תהליך מקביל, בעיקר הודות למכינות קדם צבאיות שצמחו במגזר הציוני-דתי-מתנחלי: עידוד והסללה ממוסדת של קהלים "חדשים" אלו, שעל-פי רוב המזוהים עם תפיסות שמרניות, "ימניות" "ניציות", לתוך הזירה הצבאית, ובמיוחד לקריירות פיקוד קרביות. כשהמדינה זיהתה את התהליך היא הושיטה לו יד והפכה אותו לממלכתי, ממוסד ומתוקצב.

לא זה הזמן להמחיש עד כמה "הכניסה פנימה" של קבוצות חדשות אלו, שמן הסתם הביאה עמה גם השפעות תרבותיות ותורתיות, נתפסה כאיום עבור קהילות נאו-ליבראליות חילוניות. השפעות שבשנים האחרונות מסומנות על-ידי סוכנים תרבותיים בקרבן כשיבוש מאיים על דמות הצבא "של פעם". אזכיר בהקשר זה את הבהלה המוסרית המכונה "הדתה" אך זו לא היחידה.

רק שהיוזמות להפצת תלונות אלו על דמותו החדשה של הצבא, שמקורן מן השמאל הציוני, הפכו בשנים האחרונות לבלתי אפקטיביות, ולא תורגמו למה שמכונה "בעיית מדיניות", כזו שיש להתייחס אליה ולהיענות לה. הן משום שהצבא פחות "תלוי" בעמדת קהילות שבניהן לא משרתים בו בהיקפים משמעותיים והן משום שחלק גדל והולך ממנהיגי השיח הביטחוני, מפקדי צבא בדימוס, כבר אינו משויך לשמאל. ועל כן מסוגלותו לעצב, ביטחונית, את דעת הקהל הולכת ופוחתת.

תהליכים אלו העצימו את התסכול והעמיקו ככל הנראה את הפער בין חלקם רחבים בשמאל הישראלי לבין צה"ל. אך כאמור – תסכול זה נוצר משום שקבוצות אלו צעדו "צעד אחד רחוק מידי" בכל הקשור לתהליכי "היציאה" של בניהן מהצבא. לטווח הקצר הדבר השיג יכולת מיקוח מול הצבא אך לטווח הארוך הדבר שמט את עצמתן.

להיות בפנים על-מנת להשפיע

אוכל לטעון כי קבוצות המעוניינות ביכולת השפעה אמיתית על התנהלותו של הצבא - תהינה אפקטיביות הודות לכך שתהיה להן נוכחות בו. אם לבצע שינוי בביטוי בשגור – אטען כי מה שצריך שחקן לעשות זה: Join Them (להצטרף אליהם) to Beat Them (על-מנת לנצח אותם). כדי להשפיע צריך להיות במערכת. קבוצות שהצבא לא תלוי בלגיטימציה מצדן, שאין בקרבן בכירים בדימוס בצבא - חסרות את ההון המנהיגותי הרלוונטי לפולמוסי ביטחון ותיתפסנה כשוליות בעת הידרשותן לסוגיות צבאיות. כהמחשה - היעדרם של "ביטחוניסטים" במפלגת העבודה הפכה אותה לשולית בשיח הביטחוני, ומכאן, לשולית בשיח הלאומי. לא בכדי נעשה, בעיצומה של מערכת הבחירות האחרונה, ניסיון מאולץ מצד מנהלי הקמפיין של מפלגת העבודה לבצע "הרואיזציה" לשירותו הצבאי של בוז'י הרצוג, ולצבוע את פעילותו ביחידת מודיעין עורפית, שאמנם אין לזלזל בחשיבותה, כשירות קרבי.

אין להתעלם מהתסכול של קבוצות בשמאל הישראלי מכך שלנגד עיניהם מתעצב לו לכאורה "צבא אחר" שאינו פועל עוד על-פי הקודים שבעבר הם בעצמן עיצבו. כך למשל, לאחר מבצע צוק איתן, בכנס באוניברסיטת תל אביב שכותרתו הייתה "איך לחשוב על המלחמה?" נאמה ד"ר דנה אולמרט, מרצה באותה אוניברסיטה במחלקה לספרות. אולמרט, בתו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, משתייכת לשמאל הנאו-ליבראלי ובעצמה פעילת וחברת הקהילה הלהט"בית. להרצאתה ניתנה הכותרת "איפה האימהות" והיא פורסמה כטור פובליציסטי בעיתון הארץ. דבריה כוונו לאימהות החיילים הלוחמים והייתה בהם הלנה על השינוי שבהתנהגותן ובהתבטאויותיהן. בעוד שבמלחמות קודמות, כך פירטה, אימהות החיילים והחללים הפכו לראשי התארגנויות שפעלו לעצירת הלחימה, הרי שבמבצע צוק איתן, שיח האימהות שזכה לפומביות היה שיח של אימהות שתמכו בבניהן הלוחמים וחיזקו את רוח העם ורוח הלוחמים. אולמרט הביעה נוסטלגיה לאימהות "של פעם", אלו שהיו שייכות לשמאל הפוליטי, והביע כמיהה כי אלו קיימות ועשויות להתארגן כבעבר: "האִם קיימת מסה קריטית של אימהות שעשויות ... לחבור לאימהות פלשתיניות ולשנות מן היסוד את האיזונים והכללים שמאפשרים למצב הנוכחי להמשיך ולהידרדר?" שאלה תוך שהזכירה את "ארבע אימהות" שאינן עוד. תסכול דומה הובע בעבר על-ידי סגן ראש השב"כ בדימוס, שמואל טולדנו. היה זה כאשר "התנועה לשלום ולביטחון" שהוא חבר בה אירחה את משה יעלון בעת שהיה רמטכ"ל. טולדנו קרא לעבר יעלון: "להחזיר לנו את צה"ל שלנו, ולא את צה"ל שלך", משום שהסתייג ממדיניות הסיכולים הממוקדים ומהמדיניות הצבאית ביחס למלחמתה בטרור הפלשתיני.

אזכיר גם כי אם כבר נעשה ניסיון משמאל לייצר איום בסרבנות סלקטיבית, הרי שהייתה זו עצומה של אנשי מילואים המשרתים ביחידת 8200, שהביעו אי-יכולת להתמיד בהגעתם למילואים כל עוד הם נדרשים לסייע לשיטתם לכיבוש. זו אומנם יחידת מודיעין מובחרת אך לא יחידה קרבית וחייליה הם מה שמכונה בעגה הישראלית "ג'ובניקים". הדבר הוביל ללגלוג על חוסר מסוגלותו של השמאל לייצר עוד עצומות סרבנות שירות בשטחים של לוחמים.

לאן מתקדמים מכאן?

בקיץ 2016 החלו קריאות מפתיעות מצד אנשי שמאל מובהקים המזוהים עם סדר יום אזרחי, כמו חברת הכנסת סתיו שפיר, או אורי סביר - נשיא מרכז פרס לשלום, שעל מפלגת העבודה לשלב בהנהגתה גנרלים בדימוס על-מנת לשוב באמצעותם להנהגה. מדובר על עדות להבנתם של מי שבוודאי אינם משתייכים למחנה הרפובליקני הישראלי כי בלעדי "ההון הצבאי" לא תרכוש מפלגתם "הון מנהיגותי", לא תוכל להשפיע על מדיניות החוץ והביטחון ובוודאי שלא להגיע להנהגה. לעומת זאת, אנשי שמאל רבים שככל הנראה התאכזבו מ היכולת להחזיר "עטרה ליושנה" החלו מקדמים לאחרונה את הרעיון של "צבא מקצועי". מודל שיוביל לכך כי בהגדרה יוקרתו של הצבא, וגם של בכיריו, תפחת משמעותית והוא לא ישמש עוד כארגון המייצר את עתודת המנהיגות הלאומית. מה שישחרר את השמאל הציוני מנחיתות בתחום זה.

אך אין עניינינו כאן הזירה הפוליטית אלא הצבאית. האם זה אינטרס של הצבא לעסוק בניהול וניהוג כוח אדם לתוכו? לעמול על-מנת להשיב לתוכו יותר ויותר קבוצות מן הציבור הישראלי? וזאת למרות שלכאורה הדבר יאלץ אותו למשא-ומתן מתמשך עם מנהיגים אזרחיים ביחס לשלל סוגיות (תנאי שירות, תרבות צבאית, אתיקה ותורת לחימה ועוד)?

לדעתי התשובה חיובית. כיום הצבא אומנם "נהנה" מכך שהוא שזור בקהילה שמרנית, הנתפסת בעיניו כמועדפת, ומעניקה לו יותר לגיטימציה ופחות פיקוח. אך לטווח הרחוק, ולאו-דווקא בשל המשימות השונות שעוד יוטלו עליו, הדבר עשוי להוביל לניכור הולך וגובר של קבוצות פוליטיות מן הצבא, ומסגורו כסניף של תנועות אידיאולוגיות מובהקות. כסוכן חברתי של סדרי יום מוגבלים. כאשר ברקע ממילא מתנהלים תהליכים המזרזים את הפער האזרחי-צבאי, כמו ריכוז בסיסים רבים במרחב תחום (בדרום הארץ), הרי שיהיה זה אינטרס של צבא המעוניין לשמר את מעמדו כמוסד ממלכתי, קונצנזואלי, שלא לתגבר עוד יותר את הפער החברתי-צבאי בהקשרים אחרים.

צבא לא אמור לשאוף לניצחונו של מחנה מסוים בבחירות. ויותר מזה, הוא אינו אמור להיפרד מתלות בקהילה אחת לטובת תלות בקהילה אחרת. על כן אחד מאתגרי צה"ל הוא להמשיך בניסיונותיו להכיל לוחמים ומפקדים מקהילות "חדשות" (כמו החרדים, או הערבים) אך גם להשיב לתוכו לוחמים ומפקדים מקהילות "ותיקות" שפרשו ממנו. וכל זאת, כחלק מאתגר משמעותי יותר - אתגר שימור מודל צבא העם הישראלי.

מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים
הכותב הוא הוא חוקר בכיר במרכז בס"א, ומלמד במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אונ' אריאל.
תאריך:  14/09/2016   |   עודכן:  14/09/2016
אודי לבל
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1  /  תגובות
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט סדום ועמורה עיתונות
ניהול הדמוגרפיה הצבאית: האם אתגר למעורבות?
תגובות  [ 2 ] מוצגות   [ 2 ]  לכל התגובות        תפוס כינוי יחודי            
כותרת התגובה שם הכותב שעה    תאריך
1
סניל
14/09/16 11:10
2
navnuhav
14/09/16 19:59
תגובות בפייסבוק
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
בניו-יורק טיימס הופיעה ב-9 ביולי 2013 כתבה תחת הכותרת:
13/09/2016  |  רבקה שפק ליסק   |   כתבות
לכל אחד ואחת מאתנו יש בבית פינה אחת שמוקדשת לאיבוק, מן שמורת טבע של גרוטאות ואביזרים שאף אחד מאתנו לא יודע למה הם עדיין לא מצאו את מקומם בפח השכונתי. מדי פעם אנחנו נהנים לנבור בערימות, להעלות זיכרונות ולהתרפק על מה שהיה ואינו. הבעיה מתחילה כאשר פתאום אנו מוצאים שם את הזוגיות שלנו, יושבת מכווצת בפינה עם קמטים, מכוסה באבק.
13/09/2016  |  הראלה ישי  |   כתבות
"היינו פה לפני יומיים ודחינו כדי שהנאשם יתייצב לשירות מבחן", מזכיר הסניגור לשופטת מגי כהן כאשר אני נכנס לאולמה. כהן שואלת: "אדוני הסביר לו היטב מה המשמעות? כי אומרים: אין לי זמן ללכת לסדנאות, זה 16 מפגשים - ואז מגיע תסקיר לא טוב". הסניגור משיב בחיוב וכהן פונה לנאשם: "רק הכתובת שלך והטלפון שלך, כדי שיזמנו אות. אני קובעת לחודש דצמבר, ועד אז - מקווה שכבר יהיה תסקיר".
13/09/2016  |  איתמר לוין  |   כתבות
מחנהו של דונלד טראמפ זכה (יום ב', 12.9.16) לתגבורת משמעותית: ג'יימס ווסלי ישמש כיועצו של המועמד לענייני ביטחון לאומי, הגנה ומודיעין. וזה משמעותי משתי סיבות. האחת: ווסלי היה ראש ה-CIA. השנייה: הוא מילא תפקיד זה תחת הנשיא ביל קלינטון.
13/09/2016  |  איתמר לוין  |   כתבות
בני קצובר עמד על פסגת אלון מורה והביט על הנוף הנהדר מסביב - מן הים התיכון במערב ועד החרמון בצפון והרי הגלעד בירדן במזרח ובקעת הירדן מתחתיו וגם שכם הצפופה נמצאת בעמק. הוא עמד בצל עץ עבות ליד קבר שיח' וקבוצת עתונאים ישבה על ספסל העץ הישן. את תורתו של בני קצובר, ממייסדי גוש אמונים וההתיישבות בשומרון, אין צורך לשחזר כאן. האיש דק הגזרה תיקן בכל רגע את הכיפה על ראשו, שהתעופפה כמעט ברוח, וסיפר בלהט משכנע את תולדות האזור והציונות. כשהבטתי אל מאחוריו, ראיתי היטב זה מול זה את הר גריזים והר עיבל. שם, אפשר לומר, נוצר עם ישראל. הארכיאולוג אדם זרטל, ידיד קרוב של בני קצובר, גילה כאן את המזבח הראשון של ישראל. תגלית ארכיאולוגית אדירה (או נתונה לביקורת קשה...), שמשמשת בסיס לתורת הקיום של עם ישראל בארצו - בשומרון.
12/09/2016  |  יאיר דקל  |   כתבות
בלוגרים
דעות  |  כתבות  |  תחקירים  |  לרשימת הכותבים
אלי אלון
אלי אלון
בעוברי ברחוב צד את עיני נוסחו המוזר של שלט הרחוב שמופיע עליו הכיתוב הבא בלבד: "דוד סמילנסקי פקיד ועסקן, מנהל מחלקת המים בעיריית תל אביב"    משום אין אזכור בשלט ולו ברמז לעובדת היותו...
דן מרגלית
דן מרגלית
ביבי הוא הסוכן המדיני היעיל ביותר של אירן אף שאינו עושה זאת במודע ובמתכוון חלילה    הוא הסוכן הפוליטי של טראמפ נגד המפלגה הדמוקרטית במודע
איתמר לוין
איתמר לוין
הממשלה של בנימין נתניהו, שכבר 14 חודשים יורקת בפרצוף של כל מי שאיננו שייך למחנה שלה, עושה זאת כעת ביתר שאת בכל כיוון אפשרי - ומעמידה את המדינה בסכנה קיומית
לרשימות נוספות  |  לבימה חופשית  |  לרשימת הכותבים
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת / פרסומת
ברחבי הרשת / פרסומת
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1  |   |  עריסת תינוק ניידת  |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר  |  NEWS1  |  חדשות  |  אקטואליה  |  תחקירים  |  משפט  |  כלכלה  |  בריאות  |  פנאי  |  ספורט  |  הייטק  |  תיירות  |  אנשים  |  נדל"ן  |  ביטוח  |  פרסום  |  רכב  |  דת  |  מסורת  |  תרבות  |  צרכנות  |  אוכל  |  אינטרנט  |  מחשבים  |  חינוך  |  מגזין  |  הודעות לעיתונות  |  חדשות ברשת  |  בלוגרים ברשת  |  הודעות ברשת  |  מועדון +  |  אישים  |  פירמות  |  מגשרים  |  מוסדות  |  אתרים  |  עורכי דין  |  רואי חשבון  |  כסף  |  יועצים  |  אדריכלים  |  שמאים  |  רופאים  |  שופטים  |  זירת המומחים  | 
מו"ל ועורך: יואב יצחק © כל הזכויות שמורות     |    שיווק ופרסום ב News1     |     RSS
כתובת: רח' חיים זכאי 3 פתח תקוה 4977682 טל: 03-9345666 פקס מערכת: 03-9345660 דואל: New@News1.co.il