סיפרה של אירשד מנג'י "הצרה עם האיסלאם" תורגם לעברית. הנחת היסוד של אירשאד בנוגע ליחסו של העולם הערבי לציונות ולמדינת ישראל היא שהיחס הוא פונקציה של יחסו של האיסלאם ללא מוסלמים, ולנורמות מדבריות: הלא-מוסלמים נחשבים באיסלאם לנתינים שאינם שווי זכויות אלא "בני חסות" ומדורגים כנחותים. הנורמות המדבריות של האיסלאם,קובעות שכל מי שאינו שייך לשבט הוא אויב.
אירשאד מתייחסת בסיפרה למספר נושאים:
האם ישראל צריכה להיות מדינה יהודית או חילונית. חילונית, משמע, ביטול חוק השבות והפיכת ישראל ל"מדינת כל אזרחיה" אירשאד דוחה את התביעה של ערבים ישראלים מסוימים להפיכת ישראל ל"מדינת כל אזרחיה". הבעיה שלהם, לדעתה, היא שהם אינם מכירים בקשר ההיסטורי של היהודים לפלשתין, ולכן שוללים זכאותם לחלק ממנה. אירשאד מכירה בשורשים ההיסטוריים של היהודים בא"י, ומכירה בזכותם למדינה יהודית. היא מגלה בקיאות בהיסטוריה של עם ישראל ומציינת, שכאשר החלו יהודי אירופה לחזור לפלשתינה הם מצאו בה ריכוזים קטנים של יהודים, שהיו שם תמיד. הטענה הפלשתינית, שהיהודים הם פולשים זרים, מופרכת, לדעתה, לחלוטין.
בעיית הפליטים הפלשתינים הם שיזמו, לדעתה, את פלישת מדינות ערב, יום אחד לאחר הקמת ישראל ב-1948. אירשאד איננה מסתמכת על הגירסה הציונית לגבי השאלה אם הפלשתינים גורשו או ברחו, אלא מצטטת ראיון שנערך ב-1948, עם אמיל חורי, מזכ"ל המפלגה הפלשתינית, לעיתון "ביירות טלגרף": "העובדה שהפליטים האלה קיימים היא תוצאה ישירה של התנגדות מדינות ערב להחלטת החלוקה של האו"מ ולמדינה יהודית. מדינות ערב הסכימו עם המדיניות הזאת פה אחד והן חייבות להיות שותפות לפתרון הבעיה".
אירשאד בדעה, שחלק מהפלשתינים גורשו, אבל רובם עזבו מרצונם החופשי בציפייה מלאה לחזור אחרי שיזרקו את כל היהודים לים. אירשאד גם טוענת כלפי התנהגות האו"מ ביחס לבעיית הפליטים הפלשתינים. היא כותבת שבסך-הכל ברחו כ-700,000, אבל האו"מ הרחיב את המונח פליטים על 3,500,000 פלשתינים, כלומר על הילדים והנכדים של הפליטים, שרק 1/3 מהם חיים במחנות פליטים. היא קובעת שהגדרה כה רחבה של פליטים איננה קיימת לגבי אף עם עקור אחר.
היא גם תוקפת את הצביעות הערבית ביחס לפליטים. מדינות ערב העשירות תרמו לאורך השנים פחות מישראל, לסוכנות האו"ם המטפלת בפליטים. כמו-כן, כל מדינות ערב, מלבד ירדן, מסרבות להעניק לפלשתינים החיים בארצותיהם, אזרחות. בלבנון, למשל, נאסר עליהם לעבוד במשרה מלאה, לקנות אדמה, או לרכוש מקצוע מכובד, והם נאלצים לחיות מעבודות מזדמנות. המוסלמים אשמים, לדעתה, יותר מהישראלים במצוקת הפליטים, ותקעו סכינים במשך עשרות שנים בכל ניסיון לפתור את הבעיה. יתר על כן, סעודיה מממנת פיגועי התאבדות ומעניקה נסיעה חינם למכה, למשפחות המתאבדים ו
סדאם חוסיין מימן את משפחות המתאבדים.
האם הציונים נישלו את הערבים מאדמתם בראשית המאה ה-20, בתקופת השלטון העות'מאני? אירשאד דוחה את הטענה הזאת של הפלשתינים. היא כותבת שהעות'מאנים והמוסלמים המקומיים מכרו אדמות לציונים, בניגוד לאינטרסים של האריסים הערבים. ב-1911 שלחו 150 ערבים מברק לפרלמנט הטורקי ומחו על מכירת אדמות ליהודים, אבל הטורקים התעלמו מהמברק.
המופתי חאג' אמין אל חוסייני, מנהיגם של הפלשתינים שיתף פעולה עם הנאצים -
הוא השתתף בברלין, בדצמבר 1942 כיו"ר הטכס להסרת הלוט מעל "המכון האיסלאמי המרכזי". הוא גייס מתנדבים מוסלמים בוסניים לאס.אס, ואימאמים בוסניים שרתו שם. הוא שידר תעמולה נאצית ברדיו לעולם הערבי וקרא, למשל, במרס 1944, לערבים להרוג ביהודים משום שזהו רצון אללה.
הערבים אשמים שלא קמה ב-1948 מדינה פלשתינית על-פי החלטת האו"ם מ-1947 הוקצו 45% משטח המנדט למדינה ערבית ו-55% למדינה יהודית, ונקבע בינאום ירושלים. היהודים הסכימו, אבל הערבים דחו את ההחלטה, הכריזו מלחמה וכתוצאה מכך איבדו שטחים נוספים שסופחו לישראל. הגדה ועזה היו תחת שלטון ערבי מ-1948 עד 1967, אבל לא הוקמה שם מדינה פלשתינית. מדוע? כי הערבים חלמו כל הזמן על נקמה וחיסול מדינת ישראל. ב-1967 הם שוב נוצחו. המפלה חיזקה את הקנאות הדתית משום שהערבים הסיקו ממפלתם שהיא נגרמה בשל התרחקות מהדת.
ביקורת על ערפאת אירשאד האשימה את ערפאת בכישלון ועידת קמפ דויד ב-2000. לדעתה, ההצעה שהוצעה על-ידי קלינטון- ברק הייתה טובה. ערפאת דחה את ההצעה מבלי להביא הצעה אלטרנטיבית, ומיד אח"כ החלה האינתיפאדה. היא טוענת שערפאת תיכנן את האינתיפאדה חודשיים לפני כן, והיה זקוק לפרובוקציה כדי להפעילה, ושרון סיפק לו את התואנה. היא ציטטה מאמר של נביל עמר בעיתון אל ג'דידה מספטמבר 2000, בו האשים את ערפאת בדחיית ההצעה ובבזבוז הסיוע והרצון הטוב של העולם. אירשאד גם הוקיעה את החינוך הפלשתיני, אשר מנצל את האיסלאם למטרות פוליטיות. כוונתה לעידוד תופעת השאהידים. טענה נוספת שלה נגד ערפאת נוגעת למיליוני הדולרים שהוא קיבל מהמערב ולא השקיע אותם בשיפור מצבם של הפלשתינים.
B>החלטת האו"ם שהציונות היא גזענית
אירשאד תקפה בספרה את החלטת האו"ם שהציונות היא תנועה גזענית, שיזם העולם הערבי, וגם את החלטות ועידת האו"ם בדורבן, דרום אפריקה, שכללה השוואת ישראל לנאצים.
לסיכום, אירשאד כתבה ש"הציונות מייצגת חזרה של עם שנירדף במהלך ההיסטוריה ודולדל מבחינה דמוגרפית, אל מולדתו העתיקה". היא דחתה את הטענה שחוק השבות הוא גזעני ומפלה לרעה מי שאינו יהודי. לדעתה, חוק השבות מהווה אפליה מתקנת לעם שנעשה לו עוול במהלך ההיסטוריה. במדינה היהודית יש, אומנם, אפליה כלפי ערבים, אבל מצבם יותר טוב מאשר במדינות ערב.
לדעתה, יש עוד אינטלקטואלים ערבים החושבים כמוה.
