אם דונלד טראמפ ייבחר לנשיא ארה"ב, זה יהיה הכי "כל דאלים גבר" בהיסטוריה. נכון, טראמפ לא היכה איש, אבל זו פחות או יותר האלימות היחידה שבה לא נקט. האלימות המילולית – כלפי שחורים והיספנים ומוסלמים ודמוקרטים ונשים – היא סימן ההיכר שלו, והיא כבר הביאה לכמה מקרים של אלימות פיזית לאורך הופעותיו, כולל השבוע בצפון קרוליינה.

יש שיטענו, כי טראמפ אומר בדיוק מה שהוא חושב, ובכך הוא מהווה משב רוח מרענן אל מול התקינות הפוליטית המשתקת. ובכן, התקינות הפוליטית – מעצבנת ככל שתהיה – היא המקבילה החברתית לנימוס הבין-אישי. תארו לעצמכם שכולנו היינו אומרים זה לזה את כל מה שאנחנו באמת מרגישים – בתור, בכביש, בעבודה, במשפחה, בבית הספר. העולם היה חוזר לתוהו ובוהו בתוך 24 שעות.

בדיוק אותו דבר נכון ברמה החברתית-לאומית. אני לא יכול להסתובב ולהעליב אנשים וקהלים, רק בגלל שזה מה שאני חושב. גם אם יש לי חילוקי דעות איתם, צריך לנהל את הוויכוח לכל הפחות ברמה מינימלית של כבוד הדדי, הקשבה ונכונות להשתכנע. זהו יסודה של חברה אנושית מתוקנת, וזהו בסיסה של הדמוקרטיה. אם טראמפ ייבחר ויתנהג כנשיא כמו שהוא מתנהג כמועמד, הוא יעביר את כל שנותיו בבית הלבן בהצתת דליקות שיאיימו על ארה"ב ועל העולם כולו.

תמהני למה התכוון ברק אובמה, כאשר אמר שלניסוי הגרעיני החמישי של קוריאה הצפונית יהיו "השלכות חמורות". אובמה מדבר על עוד סנקציות, שזה בערך כמו לשלוח לריתוק ילד שלא יצא מהבית כבר שנתיים. ההשלכות אכן יהיו חמורות, אך במובן בו אובמה לעולם לא יודה – בזירה האירנית. בטהרן רואים ושומעים ומבינים היטב את אוזלת ידו של העולם מול המשטר המופרע של משפחת קים, וגם זוכרים היטב את הכרזותיהם של נשיאי ארה"ב לפיהן לקוריאה הצפונית לא יהיה נשק גרעיני. אני משוכנע שהאייתולות וחבר מרעיהם מתגלגלים מצחוק, ובצדק מבחינתם.

המסקנה המתבקשת היא: מי שמוכן לצפצף מספיק זמן על העולם – הוא שינצח. מי שמוכן לאיים על כל הסובבים אותו – הוא שיזכה. מי שתהיה לו נשימה מספיק ארוכה מול הסנקציות נגדו – הוא שיכופף את היד. מי שמתנהג בצורה פורעת חוק תוך התעלמות מהקהילייה הבינלאומית – הוא שייצא וידו על העליונה.

הלאה. זוכרים שפעם הצהיר נשיא ארה"ב, ששימוש בנשק כימי בידי משטרו של בשאר אסד יהיה קו אדום שיביא להתערבות צבאית אמריקנית? אסד אמור היה להתפרק מהנשק הכימי שלו, אבל כמובן הסתיר לא מעט ממנו ובחודשים האחרונים הוא עושה שימוש נרחב בגז כלור. ואובמה? מחפש הפסקת אש ופתרון מדיני, שכוללים את הישארותו של אסד בשלטון, לפחות בפרק הביניים.

גם בסוריה ניצח מי שהתפרע: ולדימיר פוטין. נותן חסותו של אסד הוא האיש שיקבע האם הפסקת האש הנוכחית תשיג משהו, או תתפוגג כמו קודמותיה. כנ"ל לגבי טאיפ ארדואן, הסולטן הדיקטטורי שעושה מה שהוא רוצה ומתי שהוא רוצה ואיפה שהוא רוצה, תוך התעלמות מוחלטת מכך שטורקיה חברה בנאטו. כאשר בראש העולם המערבי עומד ברווז צולע, אין פלא שהציידים חוגגים.

קלמן ליבסקינד הפנה את תשומת הלב, במאמר מצוין במעריב בשבוע שעבר, לכך שמרים נאור קובעת שיש להרוס בנייה בלתי חוקית יהודית, ומפגינה יד רכה כאשר מדובר בבנייה בלתי חוקית פלשתינית ובדואית. ליבסקינד לא עסק בשורשי התופעה, המאפיינת את פסיקת בג"ץ בשנים האחרונות, ולכן יורשה לי להציע הסבר – שנותן לפחות תשובה חלקית.

ההסבר פשוט ביותר: המדינה חוששת להתעסק עם עברייני בנייה ערבים ובדואים. כאשר מדובר בערבים בכלל ובפלשתינים בפרט, קיים פוטנציאל התלקחות על-רקע מדיני וביטחוני, ויש לא מעט גורמים בתוך ישראל ומחוצה לה שישפכו בשמחה רבה שמן על מדורה שכזאת. ואילו כאשר מדובר בבדואים, זוהי עבריינות בוטה (עם סממנים לאומניים); כל הריסה של בית בדואי מצריכה כוחות משטרה גדולים, ובדרך כלל הוא מוקם מחדש בתוך 24 שעות.

בתים של יהודים, לעומת זאת, הרבה יותר קל להרוס. יכול להיות שיהיו מחאות, אולי אפילו אירועים אלימים נקודתיים (ע"ע עמונה), אבל לא משהו רוחבי שלא ניתן להשתלט עליו. וכך המדינה, באוזלת יד הנובעת מפחדנות מדינית ומרפיסות אכיפתית, נותנת פרס למי שגם מפר חוק, גם מתנהג באלימות וגם מפעיל נגדה טרור.

לעומת סיפור הקרקעות, בנושא שביתות הרעב של האסירים הביטחוניים קבע השבוע בית המשפט העליון, שלא ניתן יהיה לסחוט את המדינה בדרך זו. השופטים אליקים רובינשטיין, מני מזוז ונעם סולברג אומנם קבעו, כי נקודת המוצא של חוק ההזנה בכפייה היא שמירת חייו של האסיר עצמו, במיוחד כאשר המדינה היא המופקדת עליהם. הם אומנם הדגישו, כי התכלית הביטחונית רק נלווית לתכלית העיקרית הזאת, ושבית המשפט – בבואו לדון בבקשה לאשר הזנה בכפייה – צריך לבחון קודם כל את מצבו הרפואי של האסיר, ורק לאחר מכן את ההשלכות הביטחוניות.

אבל מה שחשוב זו השורה התחתונה. אסירים ביטחוניים לא יוכלו לאיים בהתאבדות מתוקשרת ומתמשכת כדרך לקבל הטבות ואפילו כדרך עוקפת-משפט להשיג את שחרורם. במקרה הזה, האלימות לא תשיג דבר – גם כאשר היא לכאורה מופנית כלפי מי שנוקט אותה.

אייל גולן איים השבוע לתבוע את חבר מועצת עיריית ירושלים, הרב אהרון ליבוביץ, שדרש לבטל את הופעתו באירוע של העירייה בשל פרשת הקטינות. גולן משתמש רבות בנשק התביעות והאיומים כלפי מי שמזכיר את אותה פרשה, והוא לא היחיד. אמנון יצחק, למשל, הוא תובע סדרתי. התנהגות כזאת היא לעיתים אלימות משפטית, ניצול בוטה לרעה של הליכי משפט ובעיקר – נסיונות להלך אימים ולהשתיק ביקורת ודיון ציבורי.

הרעיון פשוט: רוב בני האדם לא רוצים להתמודד עם תביעות, ודאי לא עם תביעות במאות אלפי שקלים. ראשית, תמיד קיימת הסכנה של הפסד. שנית, גם ניצחון הוא עסק יקר ובתי המשפט לא פוסקים הוצאות ריאליות ואפילו לא מתקרבים לזה. לכן, טקטיקת ההפחדה נוחלת הצלחה. מי שכבר דיבר נאלץ להתנצל, ומי שעוד לא דיבר – חושב פעמיים ושלוש לפני שהוא פותח את הפה.

שיהיה ברור: אני בעד שם טוב ונגד השמצות. מי שמשקר – שישלם. מי שמכפיש – שישלם. אבל החוק נותן שורה של הגנות ברורות: הבעת דעה, אמת דיברתי, תום לב. בתי המשפט יודעים לאזן בין הדברים, אך כאמור – גם לנצח עולה הרבה. וכאן באות שתי הצעות. האחת: כמו שבתביעות קטנות צריך לציין האם הוגשו יותר מחמש כאלו בשנה האחרונה, כך צריך להיעשות גם בתביעות לשון הרע, שהשימוש בהן הפך למכת מדינה. השנייה: צריך לפסוק הוצאות ריאליות לצד הזוכה, כולל אם זהו הנתבע.

והערה לסיום לאדונים גולן ויצחק: אל תטרחו לנסות להפחיד אותנו בעקבות הדברים שנאמרו לעיל. אנחנו לא מתקפלים, אנחנו יודעים מה מותר לנו להגיד ואנחנו נלחמים על הזכות שלנו לומר זאת.

שני אירועים שהתרחשו השבוע נותנים סיבה לאופטימיות זהירה בנוגע למאבק נגד האלימות החרדית על-רקע הגיוס לצה"ל. כבר שנים שמנהיגי ציבור חרדיים מלבים אלימות מילולית ופיזית, כולל נגד אלו מבני עדתם ש"מעזים" להתגייס, ומערכות אכיפת החוק עומדות בחיבוק ידיים. זה כמובן מעודד אלימות נוספת ומקשה על גיוסם של עוד אברכים. אבל ייתכן שהשבוע נרשמה נקודת מפנה.

האירוע הראשון: אהרון קורלנדסקי הורשע בהעלבת עובד ציבור, לאחר שביזה בפהרסיה חייל חרדי בבית כנסת (!) בירושלים. מדובר בסעיף קל, שהעונש המירבי הקבוע לצידו הוא שישה חודשי מאסר, אבל התקדים הוא החשוב – ובעיקר שהוא אכן יהווה תקדים. האירוע השני: הפרקליטות הגישה כתב אישום נגד שלושה פרחחים חרדים, שתקפו את הרב הראשי של קריי גת, הרב משה הבלין, משום שהיה שותף להסדר לגיוס חסידי חב"ד לצה"ל. יש לקוות שהמשפט יהיה מהיר ושהענישה תהיה משמעותית, שכן כאן מיוחסות לנאשמים עבירות חמורות של קשירת קשר, תקיפה ואיומים. ושוב: העיקר הוא שהתגובה תהיה זהה במקרים דומים.