ישראלית אשת רב מקומי חוותה אירוע אנטישמי, כך לפחות היא טענה. התאורים הועברו בדוא"ל ובפייסבוק, מאחד לשני, דרך כל רשתות ה״חברים״ למיניהם, וכולם כאחד נדהמו.
הנה אישה מקסימה החוצה לתומה את הכביש במרכז בוורלי הילס, ואדם (ערבי או מוסלמי, כנראה שמן ומריח, גבוה ומאיים) נטפל אליה בלי כל סיבה, רק בגלל שהיא נראית יהודייה (או אולי בגלל ששמע אותה מדברת עברית או שזיהה את נועלת סנדליה כישראלית), התנפל עליה מילולית והתחיל לרדוף אחריה.
כל עוד נפשה בה, אותה אשת רב רצה אצה לתוך חנות סמוכה, כשהיא צועקת ״הוא רודף אחרי, הצילו, הצילו!״.
אנשים הרימו ראשיהם מהמדפים העמוסים לעייפה בפליאה. אישה זועקת לעזרה? מיד חייג מישהו 911 ואחרים התייצבו להגן בגופם על אותה אישה נזקקת, שכן בן הבליעל נכנס עם אגרופים מונפים באוויר והתקדם ישר לעברה.
המשטרה הגיעה. זמן התגובה בבוורלי הילס הוא פחות מארבע דקות, בדרך כלל מחצית זמן זה. אך הפלא ופלא, דבר לא נעשה.
האישה התרעמה - איך יכול להיות? היא הזדעקה במלוא ריאותיה: נפלתי קורבן להתקפה אנטישמית במרכז העיר בוורלי הילס, לעיני עשרות או אולי מאות אנשים, ולא ניתן לעשות כלום?
ככל שעברו השעות, כעסה הלך וגבר. היא התרפקה על חבריה וחזרה פעם אחר פעם על הסיפור, שהלך והשתפר עם הזמן. בין תלונה לפרץ זעם, בין דוא"ל ל״כתיבה על הקיר״ (פוסטינג), היא כבר תכננה להופיע במספר תוכניות טלוויזיה ושקלה אם צריך לחייב אותן על כך או לא.
כמה מאיתנו נפלו בפח. בלי להכיר אותה או להיפגש איתה, הפעלנו את קשרינו עם חברי מועצת העיר בוורלי הילס, ובהנחיה מלמעלה בלש ממשטרת בוורלי הילס הפסיק את כל מעשיו והקדיש את עצמו לפענוח התעלומה ולהביא צדק לעולם. אותה אישה נרגעה במקצת, שכן סוף כל סוף מאזינים לדבריה כראוי למאורע ולחשיבות שהיא עצמה נתנה לו: פרץ אנטישמיות, בוורלי הילס אינה בטוחה, ומי גיבורת הסרט? היא כמובן!
המזל הוא שבמשטרת בוורלי הילס המקצועיות שולטת, וכך סיפורים, אדרנלין, המצאות, בכי והתפרצויות לא עובדים. רק העובדות, ללא כל קישוטים. מסתבר שלא החקירה הראשונית, בזמן האירוע ומיד אחריו, ולא החקירה המעמיקה, זו שכולם בחנו אותה מלמעלה, העלתה דבר. אפילו לא רקיק, גם לא דגיגון.
כל אימת שאני חושב על אותה אפיזודה אני נחרד מחדש. מכמה סיבות: הקלות בה אנו נופלים בפח. אי-הרצון או אי-היכולת להבדיל בין מקרה אמיתי לבין יד הדמיון. הרצון להיות מרכז תשומת הלב. והנטייה לנפח ארועים ולהתלונן, עד כמה אנחנו מסכנים. הרשו לי ואפרט במקצת.
מי מכיר את שיחות הטלפון ״אנחנו צריכים לדעת באיזה מחשב אתה משתמש״, ואתה רץ למחשב לברר את הפרטים הנדרשים. ואת האימיילים שאנחנו כל כך מאמינים להם, שמיד אנחנו שולחים אותם לרשימת התפוצה שלנו, רק לקבל תשובות מלגלגות אחרי כמה דקות שרבים כבר נפלו בפח דומה לפנינו.
אילו רק היינו עוצרים לדקה וחושבים, או בודקים אתר כמו ״אמת או דמיון", היינו חוסכים מעצמנו עוגמת נפש וחוסר נעימות.
הנקודה השנייה קשורה להתנהגות אנושית. ישנם אנשים שיעשו הכל כדי להיות במרכז תשומת הלב. הדבר מגרה אותם, ולתאבונם (או רעבונם) אין גבול. [חשוב להדגיש שישנם גם אנשים אחרים, שהצניעות והענווה הן דרך חייהם]. הם יושבים ומספרים עד כמה הם מסכנים, או מוצלחים, עשירים או נדבנים. כל אחד ואחת מאיתנו מכיר מישהי כזו. העולם סובב סביבם. השמש, הירח והכוכבים כולם. רק להם קורים דברים. רק הילדים או הנכדים שלהם הם המוצלחים ביותר בעולם. הישועה - רק מהם. והעתיד - בידיהם.
והנקודה השלישית, ניפוח ארועים ומתן כותרות כוזבות להם.
המקרה הנוכחי הוא דוגמה קלאסית לשילוב אישה שאוהבת להיות במרכז תשומת הלב, שידברו עליה, ירחמו עליה, ישנאו מישהו שהעז לא להאמין לה או לא להשתתף בצערה/כעסה/רגשותיה באותו רגע ומספר ארועים שקרו באותו זמן. על אחד מהם נכתב בעיתונות: אב וילדיו חזרו מבית הכנסת, ומכונית עוברת האטה והנוסעים התחילו להשתלח באב שכן הוא יהודי, כשהם קוראים קריאות נאצה, עלבונות ואיומים.
תופעה ידועה היא שמאורע תקשורתי גורר אחריו חיקויים. לדוגמה, רוצח שיטתי, אירוע טרור מסוג חדש, התאבדות בקרב בני נוער או מישהו שקופץ ממקום שאסור. מסתבר שכך היה גם כאן. מישהו עבר חוויה מאוד לא נעימה, ואף כתב על כך, ועונת החיקויים החלה.
האם לא חסרה אנטישמיות אמיתית שצריך לצור כזו? רק שבחירת מקום התעלול לא הייתה אידאלית. בעיר בוורלי הילס רוב יהודי (של תושבים) ובשנתיים האחרונות רוב מוסלמי (של תיירים), ובכל זאת, החיים ממשיכים במסלולם. דו-קיום מודרני.
היו נסיבות שמערערות את הסיפור כולו: בעלה של הגיבורה שלנו עצר - כמו ישראלי טוב - באמצע הרחוב, כשהוא חוסם את מעבר החציה. האזור הומה מאדם, ואחד מהעוברים ושבים אמר משהו בתגובה. לא היה לזה כל קשר ליהדות, ישראליות או אף להיות הגברת אישה! זה קשור היה בסכנה שנגרמה לעוברים ושבים ואולי למנהג המקומי שהתנהגות פרועה מותרת. להפוך את זה לאיום, התקפה, אנטישמיות, מרדף ועוד האשמות והאדרות הוא להוסיף חטא על פשע.
לא רק שאותה גברת ובעלה היו מאוד לא בסדר, במקום להתנצל ולזוז מיד, הם התחילו להאשים ולהתקיף, לנפח את האירוע ולצור אירוע ״אנטישמי״ יש מאין. בדיעבד הייתה זו היא שסיפרה על מעבר החציה, ואפילו לא עלה על דעתה שאולי זו הייתה הסיבה.
חסרות לנו צרות, שאנחנו צריכים גם לצור אותן בימינו אלו? ואם כבר בוחרים, למה ״אנטישמיות?״ רק מי שאף פעם לא התנסה בכך יעז לעשות זאת.
לאחר כמה ימים, כשנפגשתי עם אותה גברת לארוחת צהריים ללמוד מפיה מה באמת קרה, היא דיברה על כסף. זה הדליק אצלי נורה אדומה. קורבן להתקפה - אנטישמית או אחרת - לא חושב ומפנטז על תקבולים כספיים בעוד היא יושבת בסלונים מפוארים של בתי עשירים בעיר. היא גם חשבה כבר על ספר וסיבוב הופעות. הכל היה מתוכנן בקפידה. (רק אלי סרט היא עוד לא הגיע, לפחות לא עד לנקודה שהרגשתי שמספיק, שילמתי עבור הארוחה ועזבתי).
ואולי לא היו הדברים מעולם.
ספטמבר 2016
לוס אנג'לס, אלול (אני לדודי ודודי לי), התשע"ו
