סמי פרץ מ"
דה מרקר" חולק על הנחת היסוד של מערכת הביטחון, ולפיה, ההסכם המרודד והדיאטטי של הסיוע הביטחוני מארצות הברית לעשור הקרוב, הוא כזה "אסון גדול". הוא כותב:
"כמה מראשי מערכת הביטחון הישראלית, מכהנים ולשעברים, מדברים על הסכם הסיוע הביטחוני שנחתם השבוע בין ארה"ב לישראל כ"אסון לתעשיות הביטחוניות". אם מנתחים את ההסכם, עולה החשד שזאת אמירה אוטומטית שנשלפת כחלק מהמסורת הביטחונית להעצים איומים וסכנות כדי לסחוט עוד תקציבים, אם לא מארה"ב, אז ממשלמי המיסים בישראל.
ההסכם קובע שישראל תקבל על פני עשור 38 מיליארד דולר, ותתחייב לא לפנות לקונגרס האמריקני בבקשות נוספות לתקציבים כפי שעשתה עד כה. הסעיף הכואב יותר לתעשיה הישראלית הוא שישראל לא תוכל להמיר רבע מהסיוע לשקלים כדי לרכוש באמצעותו מוצרים מהתעשיות הביטחוניות המקומיות, אלא שכל הסכום יופנה לרכש מחברות אמריקניות. כדי לרכך את המכה נקבע כי הדרישה הזו תיושם תוך שש שנים מכניסת ההסכם לתוקף".
סמי פרץ בוחר שלא לעשות פרצוף חמוץ נוסח משרד הביטחון (שלעיתים זועק "זאב זאב" בכדי לקבל עוד כסף, בלי איום ביטחוני אמיתי), ומשתדל לראות את חצי הכוס המלאה.
כך למשל, בעבר, התאוששו התעשיות הביטחוניות מחיסול פרויקט הלביא, ופיטורי מאות המהנדסים, עקב ביטול הפרויקט, הוביל לכך שאותם מהנדסים השתלבו בתעשיות ההייטק הישראליות, והזניקו את התחום הזה למקום הדמוי-עמק-סיליקון שבו הוא מצוי כיום;
גם התעשיות הביטחוניות תמצאנה דרך, סבור פרץ, לא רק להתאושש, אלא גם, ובעיקר, להתייעל.
לא זו אף זו, מסביר פרץ, טוב לנתק את הקשר הסימביוטי בין התעשיות הביטחוניות לבין צה"ל, קשר שגורם לניגודי עניינים אשר פוגעים, בסופו של יום, בהתייעלות הכלכלית. למה ואיך? מומלץ לקרוא בטורו של פרץ.