מבצעים מוגבלים הינם דפוס הפעולה המרכזי של הצבא בדור האחרון. למעשה ממלחמת לבנון השנייה ועד היום (למעט אולי מבצע חומת מגן), דפוס הפעולה העיקרי של צה"ל היו מבצעים שלא נועדו להשיג הכרעה. מבצע מוגבל במטרותיו, בלוח הזמנים שלו, במשאבים שעומדים לרשותו ובהגדרות ההישגים הנדרשים על-ידי הדרג המדיני.
תפיסת ההפעלה במבצעים אלו ראויה לחקירה ולדיון, המאפשרים פיתוחה של גישה אופרטיבית ואסטרטגית אחרת מתפיסות של מבצעים ומלחמות שמיועדות לממש היגיון של הכרעה.
התכלית והמטרות של שני הצדדים, הן של החמאס והן של ישראל במבצעים המוגבלים, הינן תחת ההקשר של מלחמת התשה ארוכה. תפיסת המוקאוומה, ההתנגדות, של החמאס נובעת מתוך הכרה בעליונות הצבאית של ישראל והיא מגייסת את היסודות התרבותיים, האידיאולוגיים והערכיים בהקשר של דת והלכה, ובהקשר של שאיפות לאומיות וטריטוריאליות למאבק ארוך שנים, שמטרותיו אולי לא יתממשו בדור הנוכחי. לתפיסתם הם נדרשים לכנס את כל הכוחות, את כושר הסבל ואת יכולת ההתמדה - כדי להגיע לתוצאות המקוות ואל העתיד המובטח, מבלי לבחון בכל נקודת זמן אם מצבם השתפר.
מבחינת היריב המבצע הוא מבצע מוגבל, לרוב הוא נועד להשגת מטרות מצומצמות בלבד, בדרך כלל מטרות בהקשרים כלכליים מוגבלים או בהקשרים של חיזוק האחיזה השלטונית של החמאס. המטרות הצנועות שהוגדרו במבצעי עזה האחרונים היו קשורות ליכולת להרחיב את מרחב הדייג ברצועה (משלושה מייל לשישה מייל בים), פתיחת המעברים לרצועה, וכדומה. דוגמאות אלו משקפות את ההגדרות שאליהן מכוונים בסוג של מבצע כזה.
גם בצד הישראלי יש הבנה שמבצעים כאלה לא יחסלו את שורש הבעיה. אנחנו אומנם הצד החזק, אבל זהו צד שנמצא במלחמת התשה מתמשכת, והמבצע או סבב הלחימה הינם מרכיבים מתוחמים ומוגבלים. בהנחיות המדיניות המנוסחות (גם אם הן לא נכתבו בתחילת המבצע, אלא תוך התנהלותו או אפילו אחריו), נמצא בדרך כלל שני עקרונות. עקרון אחד הוא פגיעה משמעותית בחמאס, ובדרך זו לשקם את ההרתעה, והעיקרון השני הוא החזרת היציבות למרחב, ובשאיפה לזמן ארוך ככל שניתן. אלה הם הניסוחים המוגבלים וברור שככל שהמבצע מצומצם בהיקפו והשימוש בכלי הצבאי הוא במינונים מוחלשים יותר - אז יש מקום לשאלה מהם הכלים האחרים, שמפצים על העניין הזה והאם הם מנוהלים ומתוזמנים ביחד לכדי פעולה אסטרטגית קוהרנטית, שמפוקחת ומנוהלת על-ידי רמת הפיקוד הלאומי במטרה להשגת היעדים המוגדרים.
אפשר אומנם להסתכל על השקט בלבנון כפונקציה של המהלומה בדאחייה, אבל ברור שזאת תהיה בחינה שטחית אם לא ניקח בחשבון, שחוץ מהמהלומה הצבאית היו מרכיבים נוספים שיש לדון בהם ובמשקלם ביצירת המצב של שמונה שנות שקט. נסיבות של ביטחון אזורי, נסיבות כלכליות ונסיבות פוליטיות יצרו תנאים שהביאו את חיזבאללה למצב של איפוק. הקשר בין המעשה הצבאי, כמשתנה מסביר יחידי להשגת ההרתעה בוודאי שאיננו מספק.
יש שאלות שצריכות להישאל - האם מדינת ישראל, על-אף שהיא מהמדינות המנוסות בעולם בדור האחרון בניהול מבצעים מוגבלים, האם היא בנויה לנהל מבצעים מוגבלים ברמה אסטרטגית לאומית? לא נכון לצפות שצה"ל יסדיר את העניין לבדו. נדרשת תפיסה של "מערכה משולבת", שפועלים בה מאמצים אסטרטגים מסוגים שונים של העוצמה הלאומית, ובאופן שיאפשר לגופים השונים לעבוד במשותף ובאופן רציף בשיגרה ובחרום, לייצר למידה ופיתוח ידע, לייצר תוכניות אופרטיביות מתאימות, ובזמן המבצעים להיות מסוגלים לממש את התכנונים.
מעניין להתבונן בהבדל בין האופן בו הדרג המדיני עובד מול המערכת הצבאית, לבין האופן שבו הוא עובד מול גורמי עוצמה אסטרטגיים אחרים. בצה"ל, כאשר מכינים תוכניות אופרטיביות למצבי חרום אפשריים, התוכניות עוברות מערכת אישורים קפדנית יחסית בדרג המדיני, שם יורדים לפרטי פרטים עד לרמה של - "להיכן הולך כל גדוד". לא כך קורה עם תוכניות של המאמצים האסטרטגים האחרים. הפער הגדול הזה, שבו הצבא נשאר ערוץ הפעולה המרכזי, ולפעמים היחידי במבצעים מוגבלים שהגיונם איננו הכרעתי, הוא פער שמצריך בחינה מעמיקה בדרג הפוליטי.
המודיעין - יאיר נוה, סגן הרמטכ"ל לשעבר, ליווה מקרוב את מבצע צוק איתן. בראיון הפרישה שלו מצה"ל אמר פחות או יותר כך - ידענו איפה כל חייל של החמאס נמצא, אבל לא ידענו שזה ייקח חמישים יום". יש סימן שאלה גדול לגבי העניין של "ידענו איפה כל חייל נמצא", - בדור האחרון יש בצה"ל השקעות עתק בחיזוק יכולות המודיעין המתקדמות ביותר שיש בעולם. התפתחות עצומה בחיישנים בכל הרבדים, סיגינט, ויזינט, בפלטפורמות שנושאות אותם, ובמערכות שליטה ובקרה (השו"ב) שיודעות להפיץ את הנתונים שנאספים. אבל כשאנחנו בודקים כמה מחבלים נהרגו במבצע אנו מוצאים שמתוך מערך של כעשרים אלף איש נהרגו כמה מאות, לא בגלל מחסור במערכות וביכולות ולא בגלל חוסר פיתוח. לעתים אין מה לעשות - אי-אפשר למצוא את כולם. אי-אפשר למצוא את מי שחי בתוך מרחב בנוי, מתערבב בין האזרחים, אינו נושא סימני זיהוי ייחודיים, נכנס מתחת לאדמה ונשאר בתוך הבתים, ולא משנה באיזה סנסורים נשתמש. כך שבעניין של "מודיעין למטרות", ההשקעה העצומה הביאה אותנו ליכולות מתקדמות, אך כפי שנראה במבצעים האלה - הן עדיין לא מספקות.
לגבי המודיעין שאיננו למטרות, "מודיעין אסטרטגי", מודיעין הערכתי, שמסתכל על ה"מערכת היריבה", על הרבדים הפוליטיים, הכלכליים, התרבותיים, ההיסטוריים, והחברתיים - שמהם נובע הארגון הצבאי וכושר הפעולה שלו, ומנסה לספק תמונה מלאה לדרג הצבאי ולא רק לו - לא ברור אם אנחנו נמצאים בנקודת האיזון הנכונה. התחושה שלי היא שלא.
"מפת כאב" הוא מושג שלא זכה לפרסום רחב במבצע צוק איתן. המושג מצביע על כך שהצבא מבין שאי-אפשר לעסוק רק ב"מודיעין למטרות", ושצריך להסתכל על אופן הפעלת הכוח באופן רחב יותר. אנו מנהלים מערכות לחימה שעניינם להרתיע את היריב, ומבינים שההרתעה לא קשורה רק לכמה אבדות יהיו לאויב, ובוודאי שלא לכמה שטח אכבוש, אלא גם ברבדים נפשיים ומנטליים, בהם נוצרת ההרתעה, ויש קושי גדול מאוד למדוד זאת. איך מודדים את המצב הנפשי של אדם, של "מערכת"? בוודאי לא תוך כדי המערכה, ובמידה רבה גם לא מיד אחריה. לוקח זמן על-מנת שנוכל לחזות בתוצאות. חיפוש אחר "מפת הכאב" היה ניסיון פעול לא רק בעזרת "מודיעין למטרות", אלא לבדוק מה הם המרכיבים במערכת היריבה שיש להם תרומה להשגת ההרתעה, כדי להעלות אותם ל"
מפה" של "כאבים" בערכים ומשקלים שונים ולחפש את התמהיל והמקבץ הנכון של הכאבים, התורמים להיווצרות ה"אפקט ההרתעתי". הניסיון הזה נראה בוסרי במבט מבחוץ, אך יש מקום לבחון איך ניתן לפתח אותו, למרות הקשיים המהותיים.
ועוד נקודה בעיניין עבודת המודיעין - המודיעין של צה"ל פועל קודם כל עבור צה"ל. גם אם תגויס יכולת הערכה מרחיבה ומעשירה לתמונת המודיעין, גם אם יסופקו פרספקטיבות חיצוניות מעבר לתחום הצר של "מודיעין למטרות", בסופו של דבר ההטיה תהיה לכיוון יכולות המימוש הצבאי. יותר מכך - אנו עוסקים במערכה שצריכה להיות משולבת ומנוהלת על-ידי דרג הפיקוד הלאומי. מי ה"לקוח" של המוצר שנקרא "מודיעין אסטרטגי"? למעשה נשאלות כאן שתי שאלות: האם הצבא יודע לעשות מודיעין אסטרטגי, על-אף ההטיה הפנימית שטבועה בתוכו? והאם תמונת המודיעין האסטרטגי הזו תהיה זמינה לכל השותפים לניהול והפעלת המאמצים במערכה? השאלות הללו נשארות פתוחות.
האש - גם בנושא האש יש בעשרים השנים האחרונות התפתחויות מרשימות בתחומים הטכנולוגיים: ברמות הדיוק, ביכולת להסב את מידת הנזק היחסי המדויקת שמתכוונים להסב, ביכולת להגיב מהר למטרה ניידת, ודינמית שזמן חיותה קצר. מכיוון שאנו מנהלים מערכה שמטרתה אינה "הכרעה" אלא "הרתעה", "יצירת תנאים" ו"אכיפת תנאים" להסדרה מדינית הולמת בסוף המערכה, הגיוני שממד האש, שיש בו יכולת להשיג תוצאות טובות יחסית מבלי להיחשף לסיכונים גדולים - תהיה יכולת שהולכת ומתעצמת.
אנו מפעילים אש בעוצמה מול יריב חלש אך בעל יכולת לנטרל את העליונות של עוצמת האש בקלות יחסית על-ידי של כניסה לאזורים המיושבים, הטמעות במרחב הבנוי ובאוכלוסייה האזרחית ובנייה מסועפת של מערך המנהרות התת קרקעי. אנחנו מדברים הרבה על ה"מנהרות ההתקפיות", אבל סביר להניח שנושא המנהור בעזה, שצבר ותק של כשלושים שנה מאפשר להעריך ולקבוע שעיקר מערך ההגנה של היריב נמצא כיום מתחת לקרקע, עובדה היוצרת דרגת קושי גבוהה לאופן בו ניתן למצות באופן אפקטיבי את מאמץ האשלעניין הפעלת האש יש היבטים של מוסר וחוק. איך נוכל לזהות שהמטרה היא אכן מטרה חוקית, צבאית, אפשרית לתקיפה, ולא מעורבים בה אזרחים? ואם מעורבים בה אזרחים, ורוב המטרות הן כאלה, איך ניתן לעשות את ההבחנה בין אלה לבין אלה ולבודד את אזור הפעולה לפני התקיפה? וכמובן איך להפעיל את האש באופן מידתי כך שהנזק האגבי יהיה מתוחם?
ההיבטים הללו הינם היבטים קבועים, ויש לטפל בהם גם בהקשר של הדין הבינלאומי, שיסודותיו נובעים מאמנת האג ומאמנת ז'נבה, אמנות שלא בוצעה בהן בחינה לעידכון ולהתאמה למצבי הלחימה כיום. עם זאת, גם בהיבטים המוסריים שלנו כצבא שצריך להתמודד עם המציאות באזור, נראה שבוצעה התקדמות, בעיקר בהקשרים של דיוק האש למטרות מתאימות, וביכולת התחקור וההסברה של צה"ל.
התמרון - איך מקיימים תמרון מול אויב שהיעדים שלו לא ברורים ולא מזוהים? אנחנו נחשפים לוויכוחים סוערים במבצעים כאלה. לדוגמה, במבצע צוק איתן, כשהתהווה מצב הדשדוש במנהרות, הועלה הטיעון המבצעי ש"צריך להרחיב את התמרון". גם במבצע
עופרת יצוקה, אחרי שבוע בתוך הרצועה, הצבא מצא עצמו מדשדש ושואל מה עושים הלאה? ניתן לתמרן במהירות לכל מקום כמעט.
במוצאי שבת התחיל התמרון לתוך הרצועה, וביום ראשון בשש בבוקר כל הכוחות כבר היו ביעדים שלהם. אבל מה אז? השאלה היא אם מבחינת היריב התמרון הצה"לי הוא "מקל" מאיים, או שהוא נתפס דווקא כהזדמנות. זו שאלה חשובה בגלל היכולת המאפשרת להגיע לאזורים שאינם מוגדרים כראוי מבחינת היעדים שבתוכם, ובוודאי לא מבחינת ערכיותם של אותם יעדים. כשאין ליריב באמת מרכזי כובד בעלי משמעות גאוגרפית מדויקת פריסתו המבוזרת מביאה לכך שתמרון מאסיבי ממצה את עצמו מהר מאוד, ואז מגיעים למצב של שחיקה, עייפות, שחיקת הלגיטימציה, ולהתפתחות הדיון הפנימי בישראל בנושא: "מה אנחנו עושים פה בכלל, ומה זה משרת?"
אנחנו צריכים לפתח תפיסת "תמרון אחר", תמרון שעניינו לא לייצר משהו שניתן להשיג באמצעות חלופות אחרות (אש), ליעדים ממוקדים וערכיים, ולחסוך שהיה מתמשכת, בעלת פוטנציאל נזק גדול בשטח האויב.
אסיים בהצגה קצרה של שתי גישות אופרטיביות שונות בתכנון מערכה הרתעתית. אחת היא הגישה המוכרת ממבצע עמוד ענן וממבצע עופרת יצוקה: מהלומת פתיחה חזקה באש, שנמשכת כיומיים - שלושה, פגיעה קשה במירב היעדים שיש ב"בנק המטרות", התקווה להשיג סיום מהיר למערכה בהסדרה מתוך הרתעה. במידה וסיום המערכה לא מושג - מבוצע השלב הבא - התמרון. במבצע עמוד ענן התמרון לא יושם, אבל הכוחות המתמרנים התכנסו בשטחי הכינוס והתארגנו למהלך ההתקפי.
עשרות אלפי אנשים גויסו ואומנו בשטחי הכינוס לקראת ביצוע התמרון, אך כנראה שגם ליריב היה ברור שאין כוונה לממש את האיום. מבצע צוק איתן עשוי להוות בסיס לגישה שונה המצריכה עוד פיתוח משמעותי. לא להתחיל מ"מהלומת פתיחה" עוצמתית שממצה ומדללת את בנק המטרות, אלא להתייחס דווקא לנושא שימור האיום במבצע והלגיטימציה הבינלאומית כרכיבים המגדירים ויוצרים את גבולות חופש התמרון וגמישות הפעולה במערכה. התחלת המערכה בעוצמת אש נמוכה יחסית ועלייה במדרגות העוצמה לעבר "נקודת השיא" אשר אותה יש לדחוק קדימה בזמן ככל שניתן. בדרך זו ניתן לשמור את האיום האפקטיבי של הסלמה מבוקרת לאורך כל שלבי המערכה איום אשר ממחיש ליריב את חוסר התוחלת שבהמשך הלחימה ועשוי להביא להשגת הסדרה, התואמת את ההגדרות המצומצמות של הדרג המדיני: שיקום הרתעה והשבת היציבות לתקופה משמעותית.
