כיצד הפסידה הקק"ל פטנט השווה מיליונים

גם היום, בעת טיולנו באזור גילת - אופקים או ביער בארי, או ליד תל ערד אפשר לראות על הגבעות החשופות או בשולי שדות מעובדים צמח ירוק, בשרני, עם תפרחת גבוהה הנראה לקוח מיבשות אחרת, מרכז אמריקה או אפריקה.

ואכן, לא טעיתם. אלו הם שרידים ממטעי האגבות שגודלו כניסיון חקלאי בנגב כבר עם עליית שלושת המצפים (1943) ושניטעו על שטחים רחבים החל משנת 1951. בסיפור הזה מעורבת הקק"ל ובמיוחד יוסף ויץ, ראש מחלקת הקרקעות וחבר הדירקטוריון שהתעקש להביא לנגב צמח שיאגד בתוכו שלוש תכונות חשובות - לא צורך (כמעט) מים; אינו דורש טיפול מסובך במשך 4 שנות גידולו עד להפקת תוצרת ממנו וצמח היכול לשמש תעשיה שתקום בנגב ותספק עבודה למצפים ול-11 הנקודות ואחר קום המדינה לעולים החדשים שפוזרו בערי הפיתוח. זאת ועוד, צבעו הירוק עז, צורתו הבשרנית וגובהו הפיזי העניקו לשדות בהם גדל, תחושה של אזור פורה, ירוק ומניב. "בפוסט" קודם סיפרנו על חלקו של האגרונום זאב מייטוס בגידול האגבות ואילו הפעם נרחיב על כל הפרשה כולה, כולל הציפיות הענקיות שתלו המוסדות המיישבים ושרי הממשלה בצמח זה.

על הצמח

צמח האגבה כולל 275 מינים (יש אומרים כ–300) שמוצאם ממקסיקו ומאמריקה התיכונה. הצמחים בעלי עלים בשרניים ודוקרניים והפרי – הלקט בעל זרעים רבים. ההאבקה נעשית בסיוע הציפורים ולאחר הפריחה, העלים נובלים והשורש מצמיח צמח חדש על-ידי רבייה וגטטיבית. צמח האגבה הובא לארצות אגן ים התיכון במאה ה-16 והסתגל במהרה לאזור. מהמין הנקרא "אגבה אמריקנית" נהגו ילידי מקסיקו להכין את המשקה הלאומי "פולקה" ומאגבת הסיסל, שסיבי עליה חזקים למדי, הפיקו סיבים שנקראו סיסל. העלים לאחר יבוש, נוקו והפיקו מהם חבלים ומברשות. כיום עיקר הגידול מתרכז בהודו, אינדונזיה, ובאפריקה שמדרום לסהרה.

ניסיונות ראשונים

ניסיונות גידול האגבה בנגב אותם יזם יוסף ויץ בשנת 1943, החלו עוד במצפים, בגבולות ובבית אשל. ויץ קיבל הבטחה ממשתלה ביריחו ל – 150 שתילים והנחה את האגרונום זאב מייטס לנטוע בכל מצפה 50 שתילים. במיוחד ביקש ויץ לבחון קליטתם בבית אשל, שם כמות המשקעים שמעל 200 מ"מ אמורה להספיק. שתילים נוספים הובאו ממשתלת עין-חרוד ומשתלת פיק"א בכברה. במהלך שנת 1944–1947 נערכו ניסיונות בקליטת האגבה בקרקעות הנגב. הכוונה הייתה ליצר סיבים שיופקו מהצמח, מהם יטוו חוטים זולים לתפירת שקי יוטה ולקשירת חבילות חציר שעד אז יובאו בכסף זר מחו"ל. בשנת 1947 נערך ניסוי פרימיטיבי ראשון להפקת סיבים מעלי האגבה והוא נסתיים בהצלחה. התקבלו סיבים חזקים, ארוכים ומתאימים בהחלט למטרות שהוצבו בפניהם. הקרבות שפרצו לאחר הכרזת החלוקה באו"ם ומלחמת העצמאות הפסיקו לזמן מה את המשך הניסיונות.

הגדלת המטעים – לאחר מלחמת העצמאות

בספטמבר 1949 נמשכו הניסיונות להביא שתילי אגבות מטנגניקה. ביוני 1951 הובאו באונייה 40,000 שתילים תוך הבטחה שניתנה לבריטניה ולחברה המסחרית המקומית כי השתילים יינטעו רק לאורך גדר הביטחון שנמתחה לאורך הגבולות החדשים עם ירדן ומצרים. השתילים הגיעו במסווה של מטען ספרי תורה ותשמישי קדושה של עולי תימן. הקק"ל, ללא ידיעת הממשלה, החליטה להעביר את הנטיעה למשתלת גילת. השתילים ניטעו על חלקה של 300 דונם בסמוך למשתלה ומטע אחר, ניטע בסמוך לקיבוץ נירים במגמה לגדל את האגבה ללא מים. הניסיון עלה יפה והאגבה נקלטה גם בנגב המערבי. בלא לשים לב, פרסמה הקק"ל בעיתונות את המבצע, דבר שגרם למשבר דיפלומטי קטן וקניה ספגה (בשל ההיתר שנתנה לקק"ל) הערה מבריטניה על חריגה בנוהל יצוא שתילי האגבות. כמה חודשים לאחר מכן נערכה שתילה על מאות דונמים סביב משתלת גילת. בשנת 1952 ערך ויץ סיור לארגנטינה, אורגוואי וברזיל מטעם הקק"ל והוא ניצל הזדמנות זו ללמוד על דרכי גידול האגבה ותפוקותיה. ובעקבות הביקור הגיעו ארצה מברזיל כמיליון שתילים במסווה של "רהיטי עולים". תוך כדי השתילה התנהל ויכוח בין האגרונום מייטוס לויץ – מייטס ביקש לשתול את האגבות בין שורות הפרדסים בשרון. ויץ התנגד ולא ראה בכך "אקלום". מול הצעת מייטס, בחן ויץ אפשרות של גידול ירקות בין שורות האגבות. בסופו של דבר, אף אחד מרעיונות אלה לא יושם בשל קשיים תקציביים וטכניים. עם זאת, מייטס שהיה נלהב כולו לרעיון, כתב על כך לעיתונות המקצועית והכריז: "הסיזל (האגבות) יהיה לנגב מה שההדרים היו לשרון".

גידול אגבות ללא מים

מלבד הקשיים בגידול הציקה לכולם השאלה החשובה – האם ניתן לגדל את האגבות ללא תוספת מים, כלומר על מי המשקעים בלבד. יתר על כן, האם האגבה תצמח להיות גידול מסחרי-רווחי גם בתנאים של חוסר מים. בחורף 1953 הוחל בהכנת חלקה של 6 דונם במשתלת גילת (משתילי ברזיל) בה ישתלו אגבות בגובה של 35 ס"מ לשתיל. ששת הדונמים חלקו לריבועים בהן הונהג משטר השקיה שונה כולל חלקת ביקורת. הוכח כי מנת מים של 100 מטרים מעוקבים לעונה הוא "קו הרנטביליות". פחות מכך, אין לאגבה אפשרות לפתח עלי סיבים תקינים. עוד נבדק האם הצמח מסוגל, לספק בימי חייו את מספר העלים המינימאלי לרווחיות (3000) וזאת ללא השקיה. ויץ סיכם את תוצאות הניסוי באופטימיות בהנחה שבאזור גילת כמות המשקעים השנתית הממוצעת היא 170 מ"מ לעונה אבל לא ברור היה מה יהיה כוחה של האגבה אם תגודל דרומה מנירים ומרביבים. עתה עמדה בפני הקק"ל שאלה עקרונית – על מי יוטל התפקיד להפוך את האגבה לגידול תעשייתי-מסחרי? הקק"ל סברה שתפקידה הסתיים בהבאת הצמח, הניסיונות בו ואקלומו. מכאן והלאה על הממשלה, קרי משרד החקלאות ומשרד המסחר והתעשיה לחפש משקיעים ולבנות בית חרושת להפקת הסיבים באזור.

הקמת המפעל וחיפוש תעשיינים

בקיץ 1953 החל המסע לחיפוש בעלי הון, תעשיינים ומומחי גידול לאגבות. המסע החל לאחר פגישה אותה יזם ויץ בגילת, בה השתתפו שר האוצר וראש המחלקה להתיישבות לוי אשכול, שר החקלאות פרץ לביא, ופינחס ספיר מנהל משרד המסחר והתעשיה (שנעדר אך היה מדווח לגבי הצעדים שננקטו). בתום הפגישה הוחלט כי - א. יש לגשת לנטיעה מיידית של יחידה תעשייתית בת 10,000 דונם. ב. הקק"ל תמשיך בפיתוח הצמח מתקציבי הייעור שלה. ג. חובה לעניין בפרויקט משקיעי הון פרטי מהארץ ומחו"ל. בתחילה פנו למשה מכנס בעל נכסים גדול ואוהד הקק"ל והוא זימן את זלמן ירושלמי להצטרף עמו כשותף בפרויקט ונרשמה חברה בשם "אגבה בע"מ". בנו של מכנס ובנו של ויץ יצאו בשנת 1954 לקניה על-מנת ללמוד איך להקים את בית החרושת לסיבים. ההתלהבות אחזה בכל השותפים, תקציבים נמצאו והתחושה הייתה כי עומדים בפני פריצת דרך. השותפים החדשים לא היו ערים למתרחש בשוק העולמי והסתבר כי מכשולים רבים עמדו עדיין בדרך.

קשיים בהשגת משקיעים ובהקמת המפעל

הקשיים היו גם מבית. לדעת ויץ, מר מכנס שקע במאמץ לגדל ירקות בין שורות האגבות ולא היה פנוי מספיק לטיפוח המטע. בנוסף, מחיר הירקות ירד והבצורת הכתה בזורעי החיטה. מכנס סבל הפסדים והשותפות התפרקה בשנת 1956. "המשביר המרכזי" שהתבקש לקחת חלק בשותפות מאן וגורל המשך הנטיעות לא היה ברור. בשנת 1957 טס ויץ למקסיקו וגייס משקיעים יהודים חדשים. הוקמה חברה בשם "איפקו" והיא הזמינה בגרמניה מכונות ניפוץ להפרדת הסיבים.

ויץ דיווח כי בספטמבר שנת 1958, בנוכחות מוזמנים וקהל רב, הודגמה לראשונה פעולת הפרדת הסיבים. המפעל הוסיף להבנות כשהוא פרוש על שטח של 50 דונם. פעולת המכונה החדשה תוארה על-ידי ויץ: "עלים ירוקים בשרניים מועברים בסרט אל בין שני גלגלים מעבר מזה, וסיבים רכים לבנים יוצאים מעבר לזה". הייצור המעשי של סיבי האגבות החל רק במרס 1961. בשנת 1963 אחר הפסדים חוזרים ונשנים, הועברה החברה לבעלות מלאה של הקק"ל ושוב החל מסע לחיפוש משקיעים או תעשיינים שיובילו את הניסוי הלאה. בשנת 1964, למרות אי-הבהירות הכלכלית, עבדו במפעל 200 פועלים. בשלהי תהליך הנטיעה, היו כ-13,500 דונם אגבה בעיקר באזור גילת-אופקים וקצת באזור ערד. בשנת 1964 היו כבר נטועים 15,000 דונם. בשנת 1966 ירד מחיר הסיזל עקב כניסת חוטי הניילון לשוק. מחירו של טון סיבי האגבה עמד באותה שנה על 700 ל"י ולא ניתן היה להחזיר את ההוצאות התפעוליות של בית החרושת. באותה שנה הוחל בפיטורי 100 עובדים פעולה שציערה מאוד את ויץ והתקבלה בביקורת במשרד החקלאות ובמחלקת ההתיישבות של הסוכנות.

הפקת מוצרי לוואי

במכון הסיבים הלאומי נערכו במקביל, ניסיונות במשך עשור והתברר כי ניתן להפיק מהאגבה סיבים בעלי איכות טובה. בשנת 1961 סיכם מחקר מטעם המכון כי ניתן לנצל את פסולת העלים (90 אחוז מהצמח) כדי להפיק: תאית לתעשיית הנייר; דונג; חומרים למזון העופות; יצור חומר גלם לתרופת קורטיזון בשם – היקוגנין; יצור תרופות סטרואידיות והורמונים לשיווק מקומי ולייצוא. המחקר הדגיש כי פטנטים על ייצור פריטים אלה הוצאו כבר בשבע מדינות ולכן יש למהר ולהתחיל בייצור מקומי. בצד מוצרים אלה נוספו רעיונות לייצור מוצרי לוואי נוספים: מפעל לון בדק את מיץ פסולת העלים כתוסף לתוצרת התמרוקים; פסולת העלים בשם "בגאסו" סופקה לחסידות באבוב שהכינה מזרונים ללא חשש שעטנז עבור הציבור החרדי. נבדקה אפשרות ייצור קומפוסט מהפסולת, הקמת מפעל למוגבלים בבאר שבע שייצר ליפות (ספוגים) וניצול תפרחת האגבה לצורך הקמת גדרות נאות בחניוני הקק"ל. התחושה שנוצרה אצל ויץ ומובילי הרעיון הייתה כי יישום רעיונות אלה יגרמו לניצול האגבה מבחינה תעשייתית עד תומה.

הפספוס הגדול של הקק"ל

הביטחון העצמי בקק"ל לגבי הצלחת הגידול ירד. חיים גבתי, שר החקלאות הספיד את הניסיון והגידול.הוא סירב שמשרדו ימשיך להשקיע בפיתוח וכלשונו: "אמנם ויץ השקיע הרבה כסף בנושא, אבל מה לעשות? כשמקימים מדינה יש הפסדים וכאן מדובר בעוד הפסד אחד". בשלהי 1964 סירבה הקק"ל להצעת מהנדס המיים שמחה בלאס לנסות ולהשקות את האגבות בשיטת הטפטוף. ייתכן שהייתה זו השגיאה הגדולה ביותר של ויץ והקברניטים שכבר היו מותשים מההפסדים שהגידול נשא וממחסור במשקיעים ותעשיינים שייקחו על עצמם את המשך פיתוח הגידול. בלאס לא השתהה והציע את רעיון ההשקיה בטפטוף לקיבוץ חצרים שידע לנצל היטב הזדמנות חקלאית-מסחרית זו והקים את בית החרושת הגדול והייחודי בעולם בתחום זה. או כפי שנהוג לומר – וכל השאר, היסטוריה.

סוף דבר

ניתן לבחון את "פרשת האגבות" מכמה זוויות. הראשונה, כחלק מהניסיונות החקלאיים הנועזים ובדיקת אקלום עצים וצמחים למטרת ייעור הנגב – נוסה גם צמח האגבה כבר מימי המצפים בשנת 1943. השנייה, המאמץ הבלתי פוסק של הקק"ל לאקלם בנגב צמח היכול לגדול ללא מים (רק משקעים) שתכונה זו נחשבה כחשובה ביותר לגבי צמח מדברי - ולספק חמרי גלם לתעשיה מקומית (חבלים, שקי יוטה ומוצרי לוואי) ואף ולייצוא. השלישית, רצון הקק"ל והמחלקה להתיישבות שתמכה בה בשלהי שנות הארבעים לאקלם צמח ולעבדו תעשייתי תוך מתן עבודה למאות פועלים בעיירות החדשות בנגב (דימונה, אופקים, נתיבות). עוד נוסיף כי ויץ ואנשיו התרשמו מצורתו הירוקה והבשרנית של צמח האגבה וחלמו על אלפי דונם כאלה בנגב היבש והצהוב שיהפך ממדבר לאזור "ירוק ושופע". למרות המאמץ שהושקע והכספים הרבים שהופנו לפרויקט נכשלה הקק"ל בניהול העסקי וחלום האגבות נגוז.