הסכם הסיוע האמריקני לישראל נתן את האות לפתיחת הפסטיבל התקשורתי. כולם נוטלים בו חלק, כשאמיתות מתערבבות בשקרים, העיקר בטפל, הציניות בראיה מפוכחת של המציאות. פוליטיקה רדודה, יחסי ציבור ולא מהות, הישרדות אישית ולעזאזל ביטחון אזרחי ישראל. המפיק המרכזי, ראש הממשלה, בעזרת הפודלים שסביבו, הודפים כל ביקורת. אני הטוב ביותר, אני הנשגב, אני הביטחוניסט האולטימטיבי, אני ניצחתי את אובמה המוסלמי האנטי-יהודי, אני ועוד פעם אני. לדאבון הלב, התקשורת הישראלית מתגלה במלוא מערומיה, המלוא הדילטנטיות שלה, בעיסוקה האובססיבי בסקנדל במקום במהות והמשמעות של ההסכם שנחתם. חמור מכך, העיסוק הציבורי אינו מתייחס למקרו: מה יקרה כאן, בארץ האבות, בעוד עשור או יותר? גם אם ראש הממשלה צודק וההסכם שנחתם מעולה, חסר תקדים, נשאלת השאלה מה תהיה תרומתו לעתידה של ישראל באזור? מה על ישראל ללמוד משמונה שנות יחסים עכורים עם הממשל האמריקני, אותו ממשל שנתניהו מתעב ובו בזמן הוא מתהדר בהשגת ההסכם הטוב ביותר והנדיב ביותר שהושג אי-פעם עם ארה"ב. איך מיישבים את הסתירה הזו? אף אחד אינו שואל, ונתניהו וממשלתו שוב מכים מכה ניצחת במבקרים.
לא ניתן להתכחש לעובדה שההסכם, כפי שנחתם, יסייע לישראל. ממשל אובמה שכה אוהבים בישראל לשנוא אותו, הוכיח שהוא מסוגל להתגבר על סלידתו מראש הממשלה ולהתחשב באינטרס הישראלי. הוויכוח על המחיר שישראל שילמה בגלל המדיניות הבלתי אחראית של ראש הממשלה כלפי ממשל אובמה, הוא במידה רבה, וויכוח פוסט-מורטם. "הגופה" מוטלת לפנינו וכל שנותר הוא להתגושש בוויכוחים פוליטיים או אקדמיים. זהו מהלך שאין להחזירו. ובכל זאת, התייחסות קצרה על הוויכוח.
אהוד ברק צודק לחלוטין בביקורתו כלפי נתניהו וממשלתו. לא יעזרו כל הגידופים האישיים כלפי ברק, לא ניסיונות הכפשתו, לא הפיכתו לעוכר ישראל על-ידי גורמים פוליטיים כאלה ואחרים, ואפילו חלק מהציבור. מרבית אלה המבקרים מדקלמים סיסמאות נבובות, ומתייחסים לאהוד ברק האיש הפרטי, ולא למהות אמירותיו, לא להבנתו המצוינת בביטחון ויחסים בינלאומיים. מבחינה זו, ברק הוא חלק ממיליה רחב למדי של אנשי ביטחון מעולים, בעבר ובהווה, שכל עניינם ומניינם הוא ביטחון ישראל וביצורו, רואה במדיניות ממשלת ישראל הנוכחית אסון. הנה דברים שאמר אלוף המיל ידלין, מי שהיה ראש אמ"ן ומבין דבר או שניים בביטחון והיחסים עם ארה"ב: "היינו יכולים לקבל הסכם סיוע טוב יותר - רה"מ נתן נאום מיותר בקונגרס ועל כך אנחנו משלמים...נאסר על רה"מ לבקש תוספת תקציב מהקונגרס. בהסכם, הממשל האמריקני עקץ את רה"מ, הקונגרס ו-AIPAC - שלוש מטרות בכדור אחד". אז יבוא אנשי ראש הממשלה ויתקפו את ידלין כפי שעשו כלפי ברק. האם המציאות תשתנה? לא. המחיר עלינו, על ישראל. על כן, אמר ברק: "התנהלותו הפזיזה סיכנה את ביטחון ישראל. הנזק שנגרם ליחסים עם הבית הלבן בשל התנהלותו חסרת האחריות נגלה מעל לכל ספק". והוא צודק מאוד. גם יועצו לביטחון לאומי של נתניהו בעבר, פרופ'
עוזי ארד, התייחס להסכם שהושג, וכך אמר: "אני התנבאתי כבר לפני חצי שנה שהוא טועה וכעת הוכח שצדקתי. הביצה התנפצה על פרצופו.
המציאות טפחה על הפנים. ביבי שגה בשיפוט וכתוצאה מכך פעל בצורה שגויה, וכרגיל אצלו התוצאה היא הפסד לעומת מה שניתן וצריך היה לקבל. מדינת ישראל הפסידה לא רק בכך שקיבלה פחות פריטי אמל"ח ומימון - אלא בעיקר שהחמיצה הזדמנות להשיג תמורות מדיניות משמעותיות...לו נעניינו להפצרות הממשל שלא נשבש את השגת ההסכם עם אירן, הם היו מוכנים לתת לנו תמורות במישורים שונים, לא רק כפיצוי אלא כסוג של מיצוי שעת רצון". וההסכם עם אירן הושג מעל ראשה של ישראל, בניגוד גמור לעמדת ראש הממשלה, ונותרנו עם הצהרות בומבסטיות, והיסטריות, ריב גלוי עם ממשל אובמה, והסכם גרעין חתום עם אירן, מבחינת גם אכלנו את הגד, גם קיבלנו מלקות וגם גורשנו מהעיר.
הסכם טוב או הסכם לא טוב, אין זו השאלה. השאלה היא, לאן מובילה ממשלת ישראל הנוכחית? לעניות דעתי, נתניהו וממשלתו מקרבים אותנו אל נקודת האל-חזור של מדינה דו-לאומית שתמיט אסון על היותה של ישראל מדינת הלאום היהודי. ההסכם האסטרטגי עם ארה"ב לא ישנה את מסלול ההתנגשות במציאות הדו-לאומית.
ממשלת ישראל חותרת למיטוט בפועל של הרשות הפלשתינית מתוך רצון לחזור אל המציאות שלפני אוסלו, היינו שליטה ישראלית בכל יהודה ושומרון. פתרון שתי המדינות לא יושם על-ידי ממשלת נתניהו, ולמען ההגינות יש לומר שגם ממשלות אחרות, פחות קיצוניות, לא הצליחו וגם לא יצליחו. אלא שבמקום לנסות ולבצע מהלכים להיפרדות, אפילו חד-צדדית, מן הפלשתינים, ממשלת ישראל מרחיבה את המעורבות. המדינה הדו-לאומית תתפוס את מקום הפתרון של שתי המדינות שנתניהו עצמו הצהיר עליו בבר-אילן.
בכל הכבוד הראוי לוויכוח לגבי ההסכם האסטרטגי בין ישראל לבין ארה"ב, נדמה לי שהסכנה להיווצרות מדינה דו-לאומית, אובדן הזהות היהודית של ישראל, תוהו ביטחוני ובידוד בינלאומי אפשרי, כל אלה חשובים יותר מכל הסכם. ההסכם אינו מהווה סכנה קיומית. מדינות ממשלת ישראל הנוכחית כן מסכנת את ביטחון אזרחי ישראל ואת קיומה של ישראל כמדינת הלאום היהודי היחידה בעולם.
