הגימיקאי לפיד מנסה בפעם המי-יודע-כמה להמציא את עצמו מחדש. לשם כך הוא מנסח "תוכנית" שכולה לקט רעיונות ישנים, שרובם נדחו כבר על-ידי הציבור. איסופם תחת אריזה אטרקטיבית ושילוחם לחלל הציבורי, אינה הופכת את התוכנית לחדשה או אחרת.
התוכנית מכונה אומנם "תוכנית 7 הנקודות", אולם למעשה היא ניסיון להגניב בדלת האחורית את שאלת השאלות: עיצוב גבולות הקבע של מדינת ישראל כגבולות ביטחון, תוך שימור הזיקה הלאומית לארץ-ישראל ותוך הבטחת שליטה על המקומות הקדושים וההיסטוריים המרכזיים שבה. כל שאר התוספות שייכות לפַסַדה.
שתי סיבות עשויות להנחות את מעשהו של לפיד דווקא לעת הזאת: א. ההתעוררות המלאכותית של ברק ועדת הגנרלים המובטלים המסתובבים מתוסכלים במקומותינו ומחפשים תעסוקה עם כבוד והשפעה; כאן המוטיב המוביל הוא שאסור ללפיד להשאיר להם את הבמה באופן בלעדי. ב. האפשרות שסיום הקדנציה של אובמה בבית הלבן, יוליד אירועים פוליטיים מקומיים או בינלאומיים, שאסור ללפיד כטוען לכתר המנהיגות הלאומית, להישאר שקט מולם, מפני ששָקט משול למת.
נתניהו כראש
ממשלה, נמצא מטבע הדברים במוקד ההתרחשויות.
מבקריו מחרחרים במכוון אי-שקט, במטרה לגרום לו לבצע שגיאות, שיטרפדו את הקואליציה בראשה הוא עומד ויביאו אולי לבחירות חדשות. בבחירות חדשות יש אולי סיכוי למערך פוליטי חלופי, שיפתח בפניהם אופציות להשתלבות בעתיד הקרוב. שני הדברים אינם נראים בעיני ריאליים, אבל בפוליטיקה הישראלית ריאליזם הוא מצרך נדיר ושם המשחק הוא "הפסדה", "הכאילו" ו "הפול גז בניוטרל".
בתוכנית 7 הנקודות שלו, מדבר לפיד על מדינה פלשתינית מפורזת, אעל-פי שהוא יודע היטב שאבו-מאזן אינו מוכן לכך, החמאס בוודאי אינו מוכן לכך, ובסה"כ, מאחר שלא התקיימו בחירות חדשות ברשות, הלגיטימציה של מהלך כזה, גם אם יתקדם להסדר תהייה מפוקפקת, בלשון המעטה. אולם מה שמדריך את לפיד הוא הדחף האובססיבי לברוח מיהודה ושומרון, כפי שעשו ברק בלבנון, שרון בעזה ורבין ופרס בהסכמי אוסלו. אף אחד מהמהלכים הללו לא היה רציונלי, אך היה "בומבסטי" וניתן היה להציגו "כמדינאות במיטבה", עד שהתבררה מלוא משמעותו. לפיד גם מתעלם מתוצאות הסקרים בארץ של השנתיים האחרונות, מהן עולה התנגדות גוברת של הציבור למדינה פלשתינית באיו"ש.
הווה אומר, שהנושא המרכזי בתוכנית 7 הנקודות איננו ריאלי, ולדעתי לא יתקבל אפילו על דעתם של כל חברי מפלגתו. כל עוד לא התברר שלפחות מדינות הליגה הערבית המתונות מוכנות לראות בפתרון כזה את סיום הסכסוך והתביעות הערביות ואת הבסיס להכרה בישראל כמדינת הלאום היהודי שהם תנאי הכרחי להסדר, הסעיף המרכזי בתוכנית לפיד אפשרי רק אם ינסה הוא לכפות על הציבור בישראל תוכנית חד-צדדית ללא הסדר שהציבור אינו חפץ בה. מאחר שלא יוכל לעשות זאת בגפו, יפעיל את הסעיף הערמומי השני בתוכנית: "שיקום היחסים עם ארה"ב". האמת היא, שכלל לא ברור שדרוש מהלך ישראלי מיוחד למטרה זו. לאחר עידן אובמה, אם הנשיא הבא יהיה טראמפ, יהיה השיפור מידי ואוטומטי ויבוא כהשלמה ידידותית באמת למענק הסיוע הביטחוני האמריקני לישראל.
נראה שלפיד אינו חותר למקום הרצוי לישראל, אלא מהמר על הקבוצה העוינת לישראל במפלגה הדמוקרטית, ובמיוחד בסטייט דיפרטמנט. "שיקום היחסים עם ארה"ב", הוא ביטוי צבוע לכוונה האמיתית: כניעה לעמדה האמריקנית המבקשת לנשל את ישראל מאחיזתה בגבולות ביטחון באיו"ש ומשליטה באתרים הלאומיים של העם היהודי בחבל ארץ זה, לטובת מדינת-ננס חסרת ערך וכושר קיום, שתענה על התואר המפוקפק: "מדינה פלשתינית מפורזת" באיו"ש. אפשר שהכוונה גרועה עוד יותר ועיקרה - אם אין הדבר מתואם מראש עם הממשל הנוכחי - לנהל במשותף עם הממשל, מהלך חתרני מבית בניסיון לכפות על ישראל באמצעות האו"ם סיטואציה בלתי רצויה לרוב ציבור הבוחרים הישראלי. לדידי, גניבת דעת מסוג זה לא רק שאינה דמוקרטית היא אפילו גובלת במעשה נכלולי של גייס חמישי.
רוב הסעיפים האחרים של "תוכנית 7 הנקודות של לפיד", מזכירים בצורה מדאיגה את הצהרותיו מהממשלה הקודמת, בהיותו שר אוצר, בנושאי הנשיאה בנטל, יוקר המחיה, זמינות הדיור לצעירים, חינוך ועוד. פרושן של תוכניות אלה היה ועודנו
שינוי סדר עדיפויות סקטוריאלי בתוך מסגרת תקציבית נתונה. חלק מאלה שיצביעו עבור לפיד יקבלו טובות הנאה על-חשבון חלק מאלה שלא יצביעו עבורו. "מלחמה" בביורוקרטיה אינה ניתנת לביצוע אלא בממשלה בעלת רוב פרלמנטרי מוצק מאוד וכוח פוליטי יציב הנגזר מכך.
מלחמה בביורוקרטיה פרושה חיסול מוקדי זכויות היתר במדינת - ישראל בכל תחומי העשייה, ובמילים אחרות: מלחמה בגורמים האינטרסנטיים החזקים ביותר במשק: תעשיה, מסחר בנקאות וכספים, אירגוני עובדים, השירות הציבורי וצה"ל ומשב"ט. אין ולא יהיה ללפיד כוח להרים זאת בחלטורה פוליטית, והבטחותיו רשומות היטב "על הקרח" בלבד.
רק קואליציה של ימין ושמאל יכולה להניע תהליכים כאלה: הימין לבדו איננו מספיק חזק, המרכז אינו מוכן לשתף פעולה בתום לב אלא אם יהיה הוא המוביל והשמאל עדיין לא הפנים שזה הסיכוי היחיד שלו לשרוד פוליטית - שוב מבוי סתום.
לפיד שב ומתגלה כמאחז עיניים, ולאחר שלשבחו שתק מספר חודשים לא מבוטל, הוא מרעיף עתה על הציבור "בושם צחנה" פוליטי, ועושה זאת בתרגילי מרמה, הונאה והטעיה, כמתואר לעיל. נדמה לי שהציבור הישראלי כבר בוגר ומנוסה דיו בכדי להבין זאת ולא יסחף אחריהם. במהלכו האחרון, טמן לפיד מוקש המטרפד את הקרדיט שהשיג בפעולותיו השקטות והאחראיות של החודשים האחרונים. חבל שנפל בפח עצות אחיתופל שיעצו לו אותם חברים שהכשילוהו גם בקדנציה הקודמת כשר אוצר.
