מחזותיו של צ'כוב, שהיו לאבני דרך בתולדות התיאטרון מתייחדים בסגנון אישי שלו, איטיים ובעלי דרמה מאופקת, בה בא לידי ביטוי הלך הרוח והתרבות הרוסית הכפרית והאצילה גם יחד.
הכמיהה לעיר הגדולה של הגיבורים הכפריים שלו, שורשיה מצויים בסיפורים שהרופא הכפרי צ'כוב ראה בסביבתו. בניגוד לטולסטוי עם הסאגות הדרמטיות הגדולות שלו, צ'כוב מחובר יותר לאדם הקטן, לנפתולי נפשו ולהליכים טבעיים הקורים במהלך חייו.
צוות השחקנים שבחר הבימאי
סלאבה מלצב מבין תלמידיו בשנים עברו, כדי להדגים את עיבודו המצוין למחזה, הוא צוות משובח ביותר. כמה מתוכם סיימו את לימודיהם רק השנה, אך הבוגרים יותר, מאצילים מנסיונם וכשרונם הטבעי על היתר, כך שהבימאי הצליח ליצור מסכת הזורמת לכל אורך ההצגה.
הסיפור, שתורגם באופן עילאי בידי
דינה מרקון, מתרכז בשלושה גברים, שהשיחות ביניהם המגיעות לידי דו קרב מילולי הן שחושפות את ליבת המחזה. החלק המילולי בהצגה מרשים במיוחד הודות לשפה הגבוהה, שלכמותה זוכים לשמוע רק במחזות יוונים או שייקספיריים.
אביתר בן דוד בתפקיד אלכסנדר-סשה, רופא הכפר שנזקק לעבוד כמסעדן לעת מצוא על-מנת להתקיים- תואם את הסגנון הקלאסי הנדרש לטקסט כזה. דמותו החיובית, אולי כבן דמותו של צ'כוב, מסוככת מעל שני הגיבורים-המתעמתים מילולית עד הגעה לדו קרב תרתי משמע. מצד אחד ניצב בו - הגיבור המסוכסך עם נפשו, והמתלבט האם לנטוש את בת זוגו מזה שנתיים ולברוח לסן פטרבורג, הוא איוון (
עמית גיל מלא הרגש), וכנגדו, הזואולוג פון קורן (
שי לוי, שמניף את ההצגה ביכולת משחקו המופלאה וקולו הכה נדיר באיכותו) הטוען שאהבה בנישואים חייה קצרים. לטענתו, על איווון להמשיך ולעשות את כל שביכולתו כדי לשמר את החיים המשותפים עד סוף ימיהם. כי אין לצפות לאהבה נצחית; היא כמו אש שניצתת וכבה. לכן, עצתו היא שיש להמשיך ולקיים את הקשר גם בלעדיה. שי לוי מאוד דומיננטי בהצגה זו הודות לסגנון משחקו, המקרין סמכות, קולו העמוק ויכולותיו הדרמטיים, בהם גם הפליא בכל הצגה בה שיחק במהלך שנת לימודיו האחרונה, במיוחד כ"שלמן" ב"מירלה אפרת" בין היתר.
נשוא הוויכוחים ביניהם היא אישה יפה, משכילה וממעמד אצילי, אך כנהוג ברוסיה של אז - חסרת מקצוע ויכולת להתפרנס: נדייז'ה -
דונטלה מימון - שמאז ימי לימודיה הפתיעה בכשרונה המגוון במשחק, וכאן כובשת את הלב בעצם היותה נטועה כנטע זר במקום ובזמן הלא נכונים. דמות רומנטית הנטועה בתקופה המכונה גם בתולדות האמנות "הרומנטיזם". היא התאהבה באיוון, נטשה את בעלה וביחד ברחו לעיירה נידחת בקווקז. אך להוותם, לא האקלים ולא המקום היטיבו עמם, ולאחר שנתיים של חיי זוגיות - מגיעה ההתפכחות ועמה המשבר. וכאן נכנס צ'כוב לנושא. שני החברים איוון ופון קורן נאבקים מילולית והויכוחים ביניהם מגיעים להתלהטות עד למצב בו הם חייבים לסיימו בדו קרב. כל זאת - משום שפון קורן אינו מרשה לרופא הטוב להלוות כסף לאיוון כדי שיממש את תוכניתו לברוח, ובכך הוא מערבל את ההסתבכות ומצית את אש הרגשות.
מלבד שני החברים והדמות המסוככת, החיובית של סשה, קיימת גם "חברה" של נדייז'דה - מריה (
רותם מלר בהופעה מרשימה המדגימה בחריפות את מלוא הצביעות החברתית, שפרצופה נחשף בסוף). דמות נוספת בעלילה היא של מחזר יפה תואר ואצילי בשם איגור (
יניב בספורד המהוקצע השולט בתפקידו היטב) הלוחץ במקביל על נדיז'דה להיכנע ולהתמסר לתשוקותיו. שני אלה גם הם מגבירים את הסערה, וכך נוצרת הטרגדיה שבלעדיה אין מחזה קלאסי יכול לעמוד. וצ'כוב אכן הפך לקלאסי על כל הבימות, כולל בארצנו.
מלבד המשחק הכה משכנע של כולם. הודות לבימויו של מלצב, מרהיבה התפאורה הכה בלתי שגרתית, (שאף אותה כמו גם את התלבושות היפות התקופתיות והמושקעות עיצב מלצב) שנוסכת אוירה סוריאליסטית-משהו, והגורמת לאולם הקטן של בית צבי, בו עולים בדרך כלל רק מחזות איכות דרמטיים שתמיד מצליחים - וגורמת לו להיות גדול ממידותיו, ללא צורך לבזבז זמן במה על חילופי תפאורות ומיקומים, והתאורה הממוקדת לפי הצורך שעוצבה בידי סשה סיקירין ובוצעה במקצועיות ודיוק בידי
סנדרו זילדמן, שחקן בוגר טרי אף הוא של בית צבי. כל אלה משלימים את התוצאה המשובחת.
השאלות המוסריות שהמחזה מעורר - האם יש לחיות בזוגיות רק כל זמן שהאהבה יוקדת - או שמא צריך אורך רוח כדי להמשיך בהשלמה את החיים בצוותא? שאלות אלו שהוויכוחים המגיעים עד לרתיחה בין שני החברים, מדגימים אותן בצורה שחייבים לחוש מעורבים בשאלות - הן מוקד ההצגה. והביצועים המושלמים של היוצרים והשחקנים ממחישים שוב, עד כמה צריך אורך רוח גם לאורך מחזותיו של צ'כוב. כי בסופו של דבר - כולם נתקלים בבעיות העולות במחזה, בהיותם נוכחים בהן מעצם התרחשותן סביב, ושאלות אלו מצריכות מחשבה ונוגעות בנפש כל אחד.
הצגה משובחת על כל מרכיביה, שסיפור של צ'כוב צולח להנחותה.