הסיפור הנכון של עמונה

את המאמר הבא כתבתי בהשראת דברים שקראתי באתר "עבודה שחורה".¹ "הסיפור הנכון של עמונה" מנסה להסביר ולהסדיר בקצרה את עקרי השתלשלות העניינים בהתיישבות זו, לעומת הסיפור הפוסט-מודרני שלה, כפי שהוא מסופר על-ידי מתנגדי ההתיישבות ואבירי המשפט החד-צדדי - יהודים וערבים כאחד.

הסיפור הנכון של עמונה אינו שאלה משפטית אלא שאלה ציונית-לאומית-ביטחונית. כרוכות בו גם שאלות משפטיות שאינן עוסקות במצוות-האל אלא בבני אדם הנתונים בסכסוך מתמשך, שיסודו זכויות קיום מצד אחד ושליטה וזכויות בנדל"ן מן העבר האחר. עצם העובדה שיש מי שמעדיף במפגיע את זכויות הנדל"ן על זכויות הקיום, מעידה על טוהר ההומניזם בו הוא מתגדר. הסיפור הנכון מבוסס על עובדות, שעה שחלקו הגדול של הסיפור הפוסט-מודרני הוא נרטיב מומצא, שזוכה בחוגים מסוימים להתייחסות אמונית במציאות היסטוריוגרפית עובדתית כביכול, ובחלקו דיון משפטני-פורמלי ועקר-לב.

לאור עמדותיה של הקהילה הבינלאומית, ולאור סירובם של הערבים להיכנס למו"מ על הסדר שלום עם ישראל לאחר מלחמת ששת הימים, החלה ישראל, בהנהגת מפלגות השמאל שהרכיבו את הממשלות דאז, לבסס אחיזה ישראלית בשטחי איו"ש אותם ראתה ישראל כחיוניים לשימור האינטרסים שלה; הערבים מצדם פעלו באופן דומה. האחיזה הישראלית התבססה על הקמת ישובים, סלילת דרכי גישה ותנועה אליהם והקמת תשתיות מוגבלות, שיאפשרו לישובים אזרחיים אלה לקיים חיים סדירים. למעשה המשיכה ישראל את מדיניותה ההיסטורית של הציונות ביישוב הארץ, באמצעות "עוד דונם ועוד עז" בדומה לקיבוצים, למושבים ולערי הפיתוח. אין ומעולם לא הייתה סימטריה מלאה בין הישוב הערבי באיו"ש לבין הישוב היהודי, לא לפני כיבוש השטח ע"י ירדן, ולא לאחר סילוק ירדן ממנו - הייתה הכרה בנוכחות תושבים ערבים ובצידה תביעה לזכויות מקבילות ליהודים.

ב-1984, התנתקה ירדן לחלוטין מן השטח, וביטלה את אזרחותם הירדנית של תושביו. לאחר הסכמי אוסלו (1993) תפסה הרשות הפלשתינית את מקומה של ירדן בניהול האזרחי והביטחוני-אזרחי בשטחים שהוגדרו בהסכם שטחי A, בניהול החיים האזרחיים בלבד בשטחים שכונו B ואילו בשטחים שכונו C, שלטה ישראל בניהול חיי כל התושבים יהודים וערבים כאחד, גם מבחינה אזרחית וגם מבחינה ביטחונית. הריבון בשטח גם במצב זה נותר, בהתאם לאמנות בינלאומיות עליהן חתמה ישראל במרוצת השנים, המושל הצבאי, שבמקרה איו"ש הוא אלוף פיקוד המרכז. המושל פעל בעיקר מתוקף החקיקה שהייתה נהוגה בשטח בעת השליטה הירדנית. חלוקת עבודה זו קבעה גם את התפתחות החיים האזרחיים של התושבים בכל המרחב - יהודים וערבים כאחד. במצב של חוסר הסכמה, התפתחה כמובן תחרות בין הצדדים על יישום שינויים שיטיבו את מצבו של כל אחד מהם. הממשל הצבאי העניק לישראל עמדת יתרון בהיותו חלק מצה"ל, בעוד המדינות אירופה האו"ם וארה"ב, איזנו בצורות שונות ובעוצמות שונות את היתרון הישראלי, ע"י לחץ פוליטי ותקשורתי בינלאומי וע"י תרומות כספים שהעבירו לרשות.

בתהליך זה באו לידי התנגשות גוברת ניגודי העמדות שבין ישראל לבין הערבים בתמיכת המדינות הנ"ל, והם נמשכים גם כיום. לצד התפשטות ערבית בהתיישבות עירונית וכפרית, במרעה, בנטיעות ובעיבוד האדמה, פעלה ישראל להפיכת מאחזים צבאיים להתנחלויות אזרחיות, להרחבת התנחלויות קיימות ולהוספת התנחלויות במקומות חשובים מבחינה אסטרטגית או מבחינת רקמת החיים היהודיים העתידים לקום באזור במסגרת הסכמות. המטרה של שני הצדדים הייתה ונותרה למנוע שינויים בלתי-הפיכים בשטח עד להסכם - מבחינת הערבים ובהתאם לעמדתם בכל השטח ומבחינת ישראל בשטחים שלדעתה עתידים להישאר בשליטה ישראלית בכל הסכם עתידי שיבטיח אינטרסים חיוניים.

בעוד איש לא ערער על מהלכי הערבים, ואפילו הממשל הצבאי נמנע מהתמודדות עם מרבית הפרות החוק שלהם, פעלו הערבים, בגלל התנגדותם הגורפת לנוכחות יהודית באיו"ש, לחבל בכל מהלך ישראלי ככל שיעלה בידם. בא-סימטריה זו, הייתה הפעילות הישראלית, לגביה הופעלו קריטריונים משפטיים וביקורתיים עצמיים מסוגים שונים, בלתי-מוסדרת במלואה כפי שראוי ונכון היה לעשות מול כלל ציבור האזרחים המתגוררים באיו"ש. מודגש כי החוק הבינלאומי קובע חובת הימנעות מצעדים חד-צדדיים מכל הגורמים, ולא רק מצד אחד לוויכוח; כך הוסכם גם בהסכמי אוסלו.

להערכתי, עסק שרון בימי ההערכות לגירוש מעזה, בבצוע הגירוש וטיפול בהשלכותיו, בהכנת צעד דומה גם באיו"ש. העסקתה של טליה ששון בבדיקת "מצב ההסדרה" של ההתיישבות היהודיות באיו"ש, לא נועדה להסדיר מה שטרם הושלם אלא להכין את הרקע הציבורי-משפטי-בינלאומי למהלך ההרסני שתכנן. שרון היה בקי היטב במצב ההתיישבות באיו"ש. הוא היה מהיוזמים הפעילים והמנהיגים האקטיביים ביותר שלה במשך שנים ארוכות, ולא היה זקוק לאינפורמציה בסיסית חיצונית בנושא. אין זה מקרה שבחר לשם כך בטליה ששון, שאת דעותיה האידיאולוגיות הכיר היטב. עובדה ידועה היא שמשפטנים בכירים דוגמת שופט בית המשפט העליון אדמונד לוי ויועצים משפטיים לשעבר של משרד החוץ לצד אנשי אקדמיה בארץ ובחו"ל, ערערו ומערערים על פרשנויותיה המשפטיות של ששון לגבי מעמדם הבינלאומי של שטחי איו"ש וזכויותיה של ישראל באזור זה.

רוב העמדות של הקהילה הבינלאומית נובעות מגישה פוליטית, ולא משיקולים היסטוריים, משפטיים או משיקולים של צדק. שרון כדרכו לא שם לב לקטנות והניע את המהלכים שתכנן כפי שהניע בשעתו את מלחמת לבנון הראשונה - כפי שחשב לנכון. השמאל הישראלי שראה בו "פושע מלחמה" בלבנון, כאשר התנגד למעשיו, ראה בו בצביעותו כי רבה "גואל ומושיע" בשל מהלכיו בעזה ואתרג אותו פוליטית לקראת אפשרות המשך באיו"ש, חרף סימני השאלה המוסריים הרבים שאפפו אותו באותם ימים. מאז פורסם דוח ששון, (2005) יכלו ממשלות ישראל לדורותיהם להסדיר את נושא עמונה מספר פעמים אולם התרשלו בכך עד היום - שרון ואולמרט לא רצו ונתניהו לא היה מספיק חזק; זו בוודאי אינה אשמתם של המתיישבים.

עמונה דומה מבחינות רבות ליישובים אחרים באיו"ש - יהודים וערבים כאחד. רוב ההתיישבות באזור איננה מוסדרת. הסוגיה הקשה ביותר שמעוררת עמונה היא תקדים התנהלותו של בג"ץ בסוגיות של ההתיישבות היהודית.

עמונה הוקמה על שטח שהוגדר "נכסי נפקדים" ונמסר לשליטת הריבון - צה"ל. השטח הוגדר כך משום שלרובו לא היו בעלים מוכרים או תובעים לבעלות מוכחים. מבין התובעים בתקופת הקמת עמונה, לא הציג אף אחד מהם עדויות משפטיות תקפות. ברבות הזמן, ובסיוע "שונאי-ישראל מבית", איתרו שמונה משפחות או יורשיהן של משפחות מסמכים שהוכיחו בעלות על מגרשים בישוב. בין מועד ההתיישבות בעמונה לבין מועד הוכחת תביעת הבעלות, עברו 20 עד 30 שנה (וכיום מדובר כבר בכ-40 שנה מאז החלה ההתיישבות במקום!).

לפני כשנתיים פסק בג"ץ שיש לפנות את המגרשים לגביהם הוכחה בעלות ערבית פרטית מהבתים שהוקמו עליהם עד סוף 2016. במהלך הזמן שבין פסיקה זו לבין ימים אלה, ועוד קודם לכן, התנהל דין ודברים בין המתיישבים, הממשל הצבאי, בג"ץ ובעלי הקרקע על סידורי פיצוי לבעלי הקרקע, על-מנת שהמתיישבים שהתיישבו במקום בתום לב עשרות שנים קודם לכן, לא יגורשו מבתיהם. במדינה נורמלית ומתוקנת, היה השיקול שאין לגרש תושבים מבתיהם על לא עוול בכפם לשיקול הקובע בעמדת בג"ץ. במדינת ישראל, בג"ץ אינו מייצג את מצוקות עם ישראל, אלא את בית שמאי של המשפט הבינלאומי. דומני שישראל יחידה בעניין זה ואם לא יחידה אזי בין המעטות המעדיפות להתאכזר לאזרחיה.

בדיונים אחרים לגבי מקרים דומים המתקיימים בתוך תחומי הקו הירוק לשעבר, התנהלות בג"ץ אינה חופפת את התנהלותו כלפי ההתיישבות היהודית באיו"ש. במקרים דומים שבתחומים הריבוניים של ישראל, תומך בג"ץ ברוב המכריע של המקרים במציאת פשרה שתמזער את הפגיעה בכל הצדדים הנודעים למחלוקת. פער עמדות זה מתמיה ומדאיג כאחד. גם שימוש בטיעון שתפקיד בג"ץ הוא להגן, בראש וראשונה, על "המסכנים" אינו מתקבל על הדעת. לפחות חלק מהמוגנים אינם על-ידי פס"ד זה אינם מסכנים. רובם פועלים מתוך בצע כסף, או מחמת איומי הרש"פ לפגוע בכל מי שיאפשר פשרה עם המתנחלים. כך או כך, תפקידו של בג"ץ הוא להיות חסר-פניות, הוגן וענייני. הרושם המתקבל מסיפור עמונה הוא שאף אחד מהקריטריונים הללו אינו מתקיים באמת.

המאמר מעלה שאלה לגבי מה חשבו תושבי עמונה כאשר עלו על הקרקע לפני כ-40 שנה. שאלה זו רלוונטית אולי לגבי הקבוצה הראשונה של המתיישבים במקום, וגם לגביה היא אינה מעידה על מעשה מנוגד לרצונה של הרשות השלטת בשטח. אפשר שרשות זו פעלה בצורה רשלנית, אבל זו אינה אשמת המתיישבים. מתיישבים שנוספו לישוב מאוחר יותר, לאחר שנים של קיום היישוב במקום, בתמיכת הממשלה - רוב התושבים כיום - בוודאי אינם לוקים בהרפתקנות בכך שבאו להתיישב בו. הניסיון להחשידם בספקולטיביות, הוא שקר טיפוסי במצח נחושה. אמנם, הם הגיעו למקום מטעמים אידיאולוגיים אבל עשו זאת בריש גלי ובידיעת הכול.

לאחרונה התברר שגם הניסיונות להגיע להסדר על-ידי העתקת הבתים מהחלקות הפרטיות במרכז היישוב לחלקות אחרות ופנויות מחוץ לתחומיו הנוכחיים והסדרת מעמדן של חלקות אלה, נתקל בהכשלה מכוונת מצד מתנגדי ההתיישבות בשיתוף עם הפלשתינים. מדי פעם מתגלים "כוכבי-בעלות" חדשים, אשר גם אם אינם יכולים להוכיח את בעלותם, עצם הופעתם מטרפדת כל הסדר. זאת בעיקר משום שבג"ץ הפך לפתע נוקשה ועקבי להכעיס, בהתחשבו בערבים בעלי טיעונים מפוקפקים בחלקם, שעה שהוא מתאכזר ואינו מוכן להתחשב באותה מידה ביהודים הגרים במקום כבר עשרות שנים.

הרושם המתקבל ממעקב אחר הדיונים בעמונה ובמקרים נוספים בהם טרם ניתן פס"ד חלוט המצווה על המדינה להתעלל במתיישבים יהודים בשמו של בג"ץ הוא, שכל השיקולים הלא נכונים קיבלו בעניין עמונה עדיפות מובהקת במערכת שיקולי בג"ץ, וביניהם: הצורך לשמור על החוק ברמת "פסוקו של יוד"; התעלמות מסבלם של המתיישבים שיפונו ובתיהם יהרסו; גישה חד-צדדית ומחמירה בהשוואה לנורמה המקובלת בנושאים דומים בישראל; סדרת חינוך של בג"ץ לממשלה ולממשל הצבאי על שלא השכילו למצוא שביל זהב חדש במקום זה הטבעי והרציונלי² שבג"ץ בחר להתחמק ממנו; התעלמות מהעובדה שבהחלטתו זו הופך בג"ץ את עצמו לכלי משחק פוליטי בידי מתנגדי ההתיישבות, וזאת גבם של המתיישבים; העדפת בג"ץ את הדימוי המשפטי הבינלאומי שלו, על הדימוי הציבורי המקומי כמי שאמור לשרת את עם ישראל בראש וראשונה - מקבץ חמור ביותר.

לדעתי, השיקול האחרון מייצג את השגיאה הקשה ביותר של בג"ץ בסוגיה זו, מפני שהוא שב ומכרסם בדימויו ובמעמדו הציבורי בישראל. על-רקע העבר הלא מזהיר של ריבוי מחלוקות בין בג"ץ לציבור הרחב, זו אינה גישה חכמה. אין כאן שאלה של כוח, אלא שאלה של חכמת המעשה או ההימנעות מעשיה, ולצערי חסרות כאן שתי החכמות...

אגדות עמונה כפי שהן מתוארות במאמר, הן ביסודן סיפורי-הבל מגמתיים. מאחר שאין סיכוי שיתאפשרו תרגילים דומים במקומות אחרים, שגם בהם ההתנהלות הממשלתית רבת-השנים רשלנית כבעמונה, טומן כאן בג"ץ את ראשו בחול כאשר הוא משמש "שוט פוליטי" בידי מתנגדי ההתיישבות נגד המתיישבים ויוצר תקדים מסוכן. בעשותו כן, עם פלבולי עיניים וגלגולי לשון כאלה ואחרים, מקדם הוא ומזרז עימות סמכויות אמיתי בינו לבין הכנסת והממשלה בערערו שוב את אושיות הפרדת הרשויות שבדמוקרטיה. שהרי ברור לכל שלא בג"ץ הוא שיקבע את גבולות מדינת ישראל, ואת אזורי ההתיישבות בהם.

לאור התנהלות בג"ץ, אפשר גם שהגיע הזמן שישראל תחזור ותבחן את חתימותיה על מספר אמנות בינלאומיות, שבחסותן ובאמצעות הרוב האוטומטי הפרו ערבי-במוסדות הבינלאומיים הנ"ל מנסים החוגים העוינים לנשל את ישראל מזכויותיה, ומשתמשים לשם כך גם "בקדושתו היתרה" להכעיס של בג"ץ, בחסות הסיסמא: "הכול שפיט". אפשר שהשעיית החתימה עד ליישוב הסכסוך כך או אחרת, דווקא תגדיל את הסיכוי להתקדם משום שתגמד את האשליות הרווחות בכמה חוגים לגבי הסיכויים לדוג הסדר במים עכורים.