כורע על מפתנה

הוא כורע על מפתנה, יחיאל חזק, בספר שיריו החדש, "שירים על הסף". הוא כורע על מפתן האהבה, על מפתן האישה האהובה, משתפך ומתוודה ומודה על אהבה גדולה ונכנעת לאישה ולאדמה, בשירים שנוצק בהם רטט של מי שאינו רוצה לאבד, שחש כי מה שנותר לו זאת האהבה. כי היא המצילה שלו. והוא מצהיר על כך בפה מלא.

שָׁלַחַתְּ אֶת יָדַיִךְ לִמְשׁוֹת אֶת גּוּפִי מִן הַתְּהוֹם שֶׁנִּפְעֲרָה
וּלְהוֹבִיל אוֹתוֹ מִתּוֹךְ פִּרְכּוּסָיו אֶל בְּשׂוֹרָה אַחֶרֶת
עַד שֶׁעֵינַי מָשְׁכוּ אוֹתִי אֶל זֶרֶם הַחַיִּים
שֶׁאַתְּ עָמַדְתְּ בְּמֶרְכָּזוֹ
וַאֲנִי מְמַשֵּׁשׁ אֶת הָאוֹר שֶׁפִּזַּרְתְּ כְּדֵי שֶׁיָּפִיס אֶת הַשֵׁנָה.
(ללא שם, עמ' 2)

לא, לא השירים יצרו את האהבה, הם רק ידעו ללבות אותה. היא זו שילדה אותם על סגנונותיהם, על מקצביהם, על תחפושותיהם, על הדמות שעמדה מול עיני זה הכותב אותם מרחשי לבו. גם אם נכתוב על מלחמה, ועל כאב, ועל טבע, הרי תבוא שירת האהבה ותעטוף על הכול כאותה רחם של נחמה, שבאה לחמול ולרכך ולחזק ולתת שוב ושוב את טעמו של היום שמאיר באיזו כמיהה חדשה.

דומה שאלו מן הפרטים אשר נחקקים, הם דברים שבשעתם היו דברים פעוטים, זורמים, חומקים - והנה הם מבליחים ומכתיבים את רגשותיו מלאי הערגה של המשורר, או לחלופין של זו המשוררת. והזיכרון מעלה את זכר הגוף, את מבט העין, את שקיפות העפעפיים. את אגל הזיעה הנוטף מכתפיו של האיש, או גולש בין שדיה של זו הנאהבת.

הַטִּפּוֹת שֶׁטִּפְטְפוּ עַל עוֹרֵךְ הַמַּבְהִיק
הָיוּ לִי מַתָּנָה שֶׁל הַזְּמַן הַהוֹלֵךְ וּמַכְבִּיד עַל
שְׁנֵינוּ,
וְצֵרוּף אַהֲבָתֵנוּ לַשִּׁיר
מוֹבִיל אוֹתָנוּ אֶל מַגָּעוֹ הָרַךְ שֶׁל הַטֵּרוּף.

זֶה לֹא שֶׁמַּשֶּׁהוּ הוּעַם כָּאן.
לֹא יָפְיֵךְ וְלֹא גּוּפֵךְ הַמַּטִּיף אֶת עֲסִיסוֹ
וְלֹא סְלִיחוֹתַיִךְ הַיּוֹדְעוֹת לְרַכֵּך אֶת הַטֵּרוּף
וּלְעַגֵּל אֶת פִּנּוֹתָיו.

אֵיךְ גְּבָעוֹת יְרֻקּוֹת הוֹפְכוֹת לְמָאֳכֹלֶת אֵשׁ
וְהַלַּיְלָה סוֹעֵר מֵרֹב גִּצִּים מְכַבִּים אֶת הַכּוֹכָבִים,
וַאֲנִי מְצַפֶּה מִמַּחְבּוֹאִי
שֶׁתָּבִיאִי אֶת עוֹרֵךְ הַמַּבְהִיק
וּתְכַבִּי אֶת הַדְּלֵקוֹת
(ללא שם, עמ' 55)

חלקות העור ההוא, הגוון שבו, הבוהק שמופז ממנו. הכיסוי של גופנו שבו אנו יכולים לנגוע. ללטף. לחוש ולאותת את התוך שלכאורה אינו נראה. שיכול להבעיר שרפות ויכול לכבות, ויכול להסות כאב ולהעניק נחמות. נחמות של מגע רך. נחמות של רוך מטרף. והוא נלחם על כך, המשורר שלנו. נלחם על הנגיעות האלה, הנחמות האלה, האחיזות האלה בחיים שעליהם אינו מוכן לוותר. החיים עצמם, גם כשהם טובים פחות מאשר יותר. הוא חושש שמא יימוג האור. חושש מקִצו של הסתיו. חושש מבואו של החורף החשוך והקר. מודאג ונפחד מהנגיעה החריפה, ואולי מאיזו אחיזה לופתת ומרתיעה של חורף חייו.

הַסְּתָו הַמְּשַׁכֵּר הַזֶּה
מַחְלִיק מִתּוֹךְ יָדִי,
וְאֵינֶנִּי מוּכָן לִמְחֹק אוֹתוֹ,
רַק לֶאֱחֹז בּוֹ וּבִזְרָמָיו הָאֲפֵלִים
עַל עוֹרֵךְ
תִּלֵּי תִּלִּים שֶׁל סִפּוּרִים
אֲהָבוֹת שְׂרוּפוֹת מִן הַקַּיִץ הָאַחֲרוֹן
כְּשֶׁחִפַּשְׂתִּי בָּךְ מְלוֹן אוֹרְחִים
(מתוך עמ' 16)

כל זה, כל התחושות הצפות האלה לא התרחשו במקום אידילי, לא לציוצן של ציפורים - כי אז היה הכול יפה ונפלא. לפחות זה נראה כך. אלא שהייתה קיימת כמובן גם מציאות אחרת. מציאות של עַוולה. הוויה של קציר דמים, של מוות ללא רחמים, גדיעה של חיים שנעשו חסרי ערך. האם נהיה כשאר הקורבנות שנפלו על קידוש אותו השם שלא ידע לחוס עליהם? השאלה צפה משורות השירים. האם נהיה עוד מקרבנותיה של הארץ שנאמר גם שהיא אוכלת יושביה? לאן יברח אדם כדי שלא יהיה רדוף כל חייו? לאן תפנה אומה נרדפת, מאוימת ונרצחת לאורך שנותיה? ועל שום מה נגזר הגורל הזה עליה? להיות אומה שכולם קמים להכות בה, להרע לה? אומת "כפות", בלשון נערינו? מדוע ולמה? יש דאגה, יש חרדה, יש ערפל אפור שבא ועוטף על התחושות ששלמותם נפגעה. דברים שאינם גורל הפרט אלא של כלל מסוים אשר החיים ומה שקרוי גורל הקשו עליו.

עַל מָה קֻּלַּלְנוּ,
הַאִם גַּם אֲנַחְנוּ נִצְטָרֵף לְהֶסְדֵּר
הַשְׁהָיַת הַפְּצוּעִים שֶׁהַהִיסְטוֹרְיָה אִרְגְּנָה לָנוּ?
הַאִם נִהְיֶה עֲרוּכִים בְּמִשְׁכָּב
בֵּין הָאֲבָנִים הַזְּרוֹּעוֹת בַּמֶּרְחָב
לִצְלִילֵי הַפְּצָעִים הַמְּלַבְלְבִים
וְלִשְׁמֹר אֶת דִּמּוּמֵנוּ שֶׁוִּתֵּר
עַל הַכֹּחַ לְהַגְלִיד אֵי-פַּעַם?
אִם זֶה כָּכָה
וְהַכֹּל בֶּאֱמֶת הָיָה כָּזֶה
אָז גַּם הַקְּלָלָה תָּמוּת אִתָּנוּ
וְיִשָּׁאֵר עוֹלָם מְנֹעָר מִמֶּנָּה
שֶׁיְּוַתֵּר עָלֶיהָ וְעַל מָה שֶׁקָּדַם לָהּ
חָטָאִים וֶאֱמוּנָה גַּם יַחַד -
(ללא שם, עמ' 61)

לא רק על מפתן האהב הוא כורע, אם כך. זה ברור עכשיו. הוא כורע גם על מפתנם של החיים. והוא כורע על מפתנה של הארץ, על מפתן האומה. הנה היא שם, אמרו, האדמה המופלאה, רֵחם בריאתנו כאדם, רחם צאתנו כעם. אך האם הייתה זו אשליה מכוונת, משיחיות ודמגוגיה, הטעייתו של לב שוקק? או שמא אפשר שהייתה זו אמונה עזה כל כך, שצבעה את הטרשים שבדרך בוורוד בעיני אלה שאמרו לנו. בחזקת אותה אמירה שאולי מוטלת בספק של מרגלי הארץ, אותם שבאו ובישרו כי ארץ זבת חלב ודבש היא, ולא שיערו כמה דם יימהל בחלב שהיא מציעה.

זיעת האהבה וחביקת הרחם, זיעת העמל והדם שמסרב להיקרש - כל אלה נמהלים בשירתו של יחיאל חזק. יש אפוא משום תמיהה גדולה לצד האהבה החזקה בשירתו. יש תהייה עמוקה. יש הרהורים בדיעבד אותם אינו חושש לבטא, ואני מביא שורות מעטות מתוך ההשגות שעולות מתהייתו. שרוחשות בה. שמשתמעות ממנה.

אָמְרוּ לָנוּ שֶׁזֹּאת הָאָרֶץ הַיְּחִידָה.
אֲבָל שָׁכְחוּ לְהַגִּיד לָנוּ מַשֶּׁהוּ שֶׁבִּגְלָלוֹ
הָאֲבָנִים מָרְדוּ בָּנוּ.
זֶה בֶּאֱמֶת לֹא הָיָה פָּשׁוּט מִפְּנֵי שֶׁבְּתוֹכָהּ רָבְצָה
אַהֲבָה כְּבֵדָה וּמַטְרִידָה שֶׁאֵינֶנָּהּ מוּכָנָה לְוַתֵּר.
(מתוך עמוד 28)

אבל הנה, לאחר הכול בא כל שאמרנו על אהבה, ועל חמלה, ועל תשוקה, ועל רוך - הנה זה בא ומנחם, ומפצה. וכאילו הוא רוצה להוכיח לעצמו ולנו כי מה שדרוש לנפש כדי להתנחם ולחיות על-אף הכול, הם אותם דברים קטנים וטובים. כך בא השיר הקטן הזה, שאביא כאן לסיום, כשהוא מרוכך ומסביר לְמה זקוק האדם כדי לרצות, כדי להיאחז וכדי להאמין ולגבור - הנה היא אותה אישה גדולה שבאה אליו היישר מהחלומות ומושַחת בחלב גופה ובדבש נפשה את פחדיו:

זֵכֶר הַלֵּילוֹת הָהֵם בְּמַעֲבֶה הַמַּאְפֵּלְיָה
הָפַךְ לִנְשִׁימָה שֶׁל אוֹר.
אַתְּ עָמַדְתְּ מְלֵאַת אַהֲבָה.
לֹא יָכֹלְתִּי לִרְצוֹת יוֹתֵר.
(ללא שם, עמ' 23)

ואפשר לומר לסיום הרשימה הזאת, כי הנה בא הכאב והוליד את הצער, אך באה האהבה והולידה את השירה. באה אהבה ובאה השירה ואלה מילאו את חיינו. ושמא בכך דיינו.