הכותרת של מאמר זה נשמעת מקוממת, לא כן? 27 חודשי מאסר בפועל – זה ממש לא עונש קל, ודאי לא למי שהיה אחד ממנהיגיה הבולטים של ישראל. אבל כאשר בוחנים את פסקי הדין בפרשות בהן היה מעורב אהוד אולמרט, מגיעים למסקנה שהוא אכן יצא בזול (וזה בלי להביא בחשבון את הפרשות המחשידות בהן לא הועמד לדין, לעיתים משיקולים תמוהים).

תראו במה אולמרט הורשע ובמה – ובעיקר כיצד – הוא זוכה או קיבל עונשים קלים. אולמרט הורשע בקבלת שוחד ב-60,000 שקל בפרשת הולילנד, וזוכה מחמת הספק מקבלת 500,000 השקלים שנתן שמואל דכנר לאחיו, יוסי אולמרט. הוא הורשע במרמה והפרת אמונים בפרשת טלנסקי, זוכה מחמת הספק בפרשת ראשונטורס, ונדון למאסר על תנאי בפרשת מרכז ההשקעות. הוא גם נדון לחודש מאסר בפועל על שיבוש עדותה של שולה זקן.

שורה של גורמים הביאו לכך שאולמרט לא הורשע בפרשות בהן זוכה, ולא קיבל עונשים חמורים יותר ברוב הפרשות בהן הורשע. נעבור עליהן אחת-אחת.

• השוחד ליוסי אולמרט: המדינה ביקשה מבית המשפט העליון לקבל את עדותה של שולה זקן, לפיה אולמרט לא רק ביקש מדכנר לסייע לאחיו, אלא גם הודה לו על כך. ביהמ"ש העליון לא שם לב לבקשה ולא הכריע בה – והמדינה לא הזכירה לו את קיומה.

• פרשת ראשונטורס: פסק דינו של ביהמ"ש העליון מגלה, ממש בעמודיו האחרונים, מדוע השופטים ניל הנדל וצבי זילברטל סברו שיש להותיר את הזיכוי על-כנו. המדינה טענה שבראשונטורס פעל אולמרט בצורה שיטתית לקבל במרמה מימון כפול לטיסותיו, אך השיטה הזאת לא הוכחה. השופטים עוזי פוגלמן ויצחק עמית סברו, שלא משנה אם הייתה שיטה או לא; המסמכים עליהם העיר אולמרט בכתב ידו מלמדים שהוא ידע על המתרחש. השופט סלים ג'ובראן קבע שנותר ספק סביר.

• פרשת טלנסקי: המדינה טענה כבר בבית המשפט המחוזי, שמדובר במרמה והפרת אמונים המתקרבת לשוחד. אבל הפרקליטות מעולם לא הסבירה מדוע לא האשימה את אולמרט בקבלת שוחד ממשה טלנסקי, כאשר היא עצמה טענה שסייע למי שהעביר לו מאות אלפי דולרים. פסק הדין בביהמ"ש העליון, המתאר במילים חריפות ביותר את מעשיו של אולמרט, מחדד שאלה זו.

• פרשת מרכז ההשקעות: ביהמ"ש העליון דחה את ערעורה של המדינה על קולת העונש (מאסר על תנאי), בציינו בין היתר שאולמרט ממילא נשלח למאסר בפרשת הולילנד ובהדגישו את גודל הנפילה מלשכת ראש הממשלה לתא הכלא.

• השיבוש: המדינה סגרה עם אולמרט על הסדר טיעון של שישה חודשי מאסר, שירוצו כולם בחופף לעונשו בפרשת הולילנד. בית משפט השלום בירושלים החליט שחודש אחד יהיה במצטבר.

מה אנחנו לומדים מכל העובדות הללו? שאולמרט יצא בזול בגלל שילוב של שלושה גורמים: טעויות קשות של הפרקליטות, הצלחתו למנוע משולה זקן להעיד וגישה מקלה של בתי המשפט.

הטעויות של הפרקליטות באו לידי ביטוי בהולילנד, טלנסקי, ראשונטורס והשיבוש. כאמור, הפרקליטות לא עמדה על המשמר בנוגע לבקשתה לגבות את עדותה של זקן (הולילנד), לא האשימה את אולמרט בשוחד (טלנסקי), בנתה מתווה של שיטת מרמה במקום להסתפק במסמכים המרשיעים הספציפיים שהיו בידיה (ראשונטורס), וחתמה על הסדר טיעון מקומם (השיבוש).

הטעויות הללו נעשו בדרג של פרקליטות המדינה ופרקליטות מחוז ירושלים – לעומת הנחישות של פרקליטות מחוז ת"א (מיסוי וכלכלה) שניהלה את תיק הולילנד. אולי מקרה, אולי לא; אולי זה היה תלוי ברוח שנשבה מן הצמרת – היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה. מכל מקום, הטעויות נעשו, ואפשר רק לקוות (בצורה תמימה?) שמישהו יפיק את הלקחים.

השיבוש הצליח בעיקר בכך שזקן לא עלתה על דוכן העדים בפרשת הולילנד. אם זקן הייתה מדברת – קרוב לוודאי שאולמרט היה מורשע בנושא יוסי ונשלח לכלא לעוד כמה שנים. גם השתיקה שלה בפרשת ראשונטורס עזרה לו, שכן כיום טוענת זקן שאולמרט הורה ליצור את המרמה השיטתית. נכון שהיא עדה בעייתית, בלשון המעטה, אבל גם המחוזי וגם העליון קיבלו את עדותה בסיבוב השני בפרשת טלנסקי (שנתמכה בהקלטות).

בתי המשפט נקטו בגישה מקלה מדי, והדבר בולט במיוחד בפסק דינו של ביהמ"ש העליון בפרשת ראשונטורס. ההנמקות של פוגלמן ועמית הרבה יותר משכנעות מאלו של ג'ובראן (שכתב את דעת הרוב). המסמכים פשוטים וברורים: רייצ'ל ריסבי-רז מדווחת לאולמרט על מימון כפול, המסתכם ב-35,000 דולר, הוא קורא ומעיר.

נכון שארבע נסיעות מתוך 71 אינן יוצרות שיטה, אך כפי שאומר פוגלמן בצדק – עבירת קבלת דבר במרמה אינה מצריכה יסוד נפשי של שיטה. כמו שהיה בפרשת קצב, עדויות שיטה יכולות לתמוך בעדויות הפרטניות; כאן המדינה עבדה הפוך – ניסתה להוכיח שיטה על-ידי מקרים פרטניים. אבל הטעות של הפרקליטות אינה מחייבת את בית המשפט לבדוק בקו שגוי, ודאי כאשר התוצאה הסופית קלה יותר מבחינת הנאשם.

בשורה התחתונה: בלי הגורמים הללו – אולמרט היה נשלח לעונש מאסר כפול אם לא משולש. תזכרו שהשופט דוד רוזן שלח אותו לשש שנות מאסר, כאשר הרשיע אותו גם בפרשת יוסי. הרשעה בשוחד בפרשת טלנסקי הייתה גוררת לפחות עוד שנתיים-שלוש. המרמה בפרשת ראשונטורס הייתה מוסיפה שנה ואולי יותר. על השיבוש היה מקום לשלוח את אולמרט למאסר במצטבר. אם הוא היה מורשע מלכתחילה גם בטלנסקי ובראשונטורס, פרשת מרכז ההשקעות הייתה מוסיפה כמה חודשים. כך ש-27 חודשי מאסר, הם עונש קל ביחס למעשים שאולמרט ביצע – ולא ייענש עליהם.

לדחיית ערעורו של אולמרט בפרשת טלנסקי יש חשיבות ערכית ומשפטית רבה. בית המשפט העליון קובע חד-משמעית: איש ציבור אינו יכול לקבל כספים במזומן, בלי תיעוד ובלי הסבר. כמו בפרשת אברהם הירשזון, גם הפעם משתמש העליון במילים "דגל שחור" לתיאור מעשים כאלו, ופוסק שאם הם מתרחשים – נטל ההוכחה עובר לאיש הציבור, ועליו להוכיח שמדובר בכספים כשרים.

השופטים עוזי פוגלמן ויצחק עמית גם מפריכים את האבחנה – המוזרה, בלשון המעטה – של בית המשפט המחוזי בירושלים בין כספים פוליטיים לכספים פרטיים. מה שקובע הוא השימוש שנעשה בכסף, אומר פוגלמן, ולא איך מכנים אותו. ועמית אומר בפשטות: לא משנה כמה מתפלפלים – קבלת מאות אלפי דולרים במזומן (כן, במעטפות) היא פסולה, נקודה.

יש עוד פסקה מעניינת בדבריו של עמית, ונביא אותה כלשונה: "אכן, אנשי ציבור כדוגמתו של אולמרט, הם אנשים עסוקים עד מאוד ומטבע הדברים הם סומכים ומסתמכים על הכפופים להם. עם זאת, שומא עלינו להישמר מפני ההנחה שאין דרכם של אנשים בעלי מעמד לשים לב 'לפרטים הקטנים', במיוחד כאשר הפרטים הקטנים מתייחסים לכספם-שלהם, ל'כמה אלפי דולרים' בלבד". במציאות בה משום מה גם אולמרט, גם אהוד ברק, גם יצחק הרצוג וגם אחרים הופכים לבורים/חרשים/עיוורים בענייניהם הכספיים הפרטיים – זו אמירה שחייבת לחלחל גם לתודעה של אישי הציבור, גם למעשים של הפרקליטות וגם לפסיקה של בתי המשפט.

ואחרי כל זה – לאהוד אולמרט מגיע ניכוי שליש. הוא אסיר למופת, אינו מהווה סכנה לציבור, יוצא לחופשות בצורה סדירה. אין שום סיכוי שהוא יוכל לחזור ולקבל שוחד או לעבור עבירות של מרמה והפרת אמונים, כי אחרי שחרורו הוא לא יקבל שום תפקיד ציבורי. לכן גם לא צריך לדרוש ממנו חרטה או שיקום.

נכון, הגיע לאולמרט עונש חמור בהרבה. נכון, קרוב לוודאי שהוא איש הציבור המושחת ביותר בתולדות המדינה. אך התיק נסגר. יש פסקי דין חלוטים. יש עונש שפסק בית המשפט, ולאיש אין סמכות לתת עונש נוסף כלשהו. לכן, מן הראוי שבאוגוסט 2017 (אגב: סמוך מאוד לפרישתו של סלים ג'ובראן, שעמד בראש שני ההרכבים ששלחו אותו לכלא), אולמרט ייצא לחופשי.

השופט ניל הנדל מנסה להיות אופטימי-יחסית וכותב בסיום חוות דעתו: "נקודת אור מסוימת בחושך הגדול היא שאין אדם מעל החוק או מתחתיו. המשפט דן את אולמרט על-פי הכללים המחייבים. הרי משפטו של אולמרט נשמע בפני מותבים שונים. בחלקים מהאישומים שיוחסו לו הוא זוכה, בחלקים אחרים הורשע, ואף במותב זה נפלה מחלוקת לצד ההסכמות. ניכר כי העניינים נדונו לגופם.

"הביטוי 'מאיגרא רמא לבירא עמיקתא' היווה בקטע התלמוד האמור פירוש לפסוק 'השליך משמיים ארץ תפארת ישראל' (איכה ב', א'). רש"י מסביר על אתר את הקשר כך – 'כמה גדולה נפילה זו. אין לך גבוה ובור עמוק כמשמים לארץ'. ולנו, החיים בארץ, נותרה התקווה כי כוח ההרתעה ישפיע, וכי הנורמות של מינהל תקין וטוהר המידות לא תהיינה בגדר שאיפה רחוקה אלא מציאות בתוכנו".

אחרי פרשות פליליות בהן היו מעורבים הבכירים ביותר בישראל – נשיא המדינה, ראש הממשלה, שר האוצר, שר המשפטים, שר האוצר – אמרו לנו שלכל הפחות הן מלמדות על כך שיש שוויון בפני החוק. נניח בצד את המושג האמורפי הזה, שכנראה הוא יותר בגדר משאלה מאשר בגדר מציאות; זו הרי מחמאה שהיינו מוותרים עליה בשמחה. אך מה לגבי ההרתעה? האם העובדה שבכירים-ביותר נתפסים ונענשים, מרתיעה בכירים אחרים ומרתיעה זוטרים מהם מכוח קל וחומר?

נראה שלא. תראו כמה פרשות שחיתות עוד מחכות לבירור משפטי – פרשות שבחלקן התרחשו לאחר או במקביל לפרשות שהסתיימו: הרב יונה מצגר, ישראל ביתנו, נתיבי ישראל, בנימין בן-אליעזר. אנחנו לא יודעים מה צופן בחובו העתיד, במיוחד בעניינו של בנימין נתניהו. חלק ניכר מהטיפול מוטל על רשויות האכיפה והשפיטה, אבל גם אנחנו כאזרחים לא יכולים לחמוק מחלקנו. עלינו מוטלת החובה שלא לבחור אישי ציבור שנפל בהם רבב. עלינו מוטלת החובה ליצור שיח בו "אבל זה לא פלילי" לא יהווה תירוץ. עלינו מוטלת החובה להתלונן על שחיתות כאשר אנו נתקלים בה. ובעיקר: עלינו מוטלת החובה שלא להשלים עם קיומם של שחיתות וסיאוב.