70 שנה לקו המים הראשון לנגב

רבים קדמו למהנדס שמחה בלאס ברעיונות להובלת מי הצפון לנגב ( כך למשל הגאולוג ליאו פיקארד גילה כבר בשנת 1934 את המאגר התת-קרקעי הגדול של מים בשטח ניר עם-גברעם) אבל בלאס, כמהנדס מים וכמתכנן שטח ארץ-ישראלי, ידע להציע תוכנית מעשית-מעודכנת לקו מים לנגב המותאמת למצב המדיני-צבאי, לתקציב הסוכנות והקק"ל וליכולת הביצוע של המוסדות (מקורות, סולל בונה, חברת חשמל ועוד). החל משנת 1937, היה, בלאס מעורב בתוכניות מים להשקיה בארץ ישראל, סייע לשקולניק (אשכול) וחבריו בהקמת חברת "מקורות" וניהל את מחלקת התכנון של החברה. בשנת 1939 התבקש על-ידי ארתור רופין, להגיש הצעה להשקיית אדמות הנגב. בלאס טס מעל הנגב והכין "תוכנית פנטאסטית" שעיקרה: הזרמת מים לנגב בשלושה שלבים: הראשון, לנצל את מי הקידוחים הקרובים לנגב; השני, משיכת מימי הירקון לנגב; והשלישי, משיכת מימי הירדן לנגב. התוכנית אמורה הייתה להשקות שלושה ישובים בנגב היושבים בלב גוש של חצי מיליון דונם. הצלחת הניסיונות החקלאיים בשלושת המצפים חידדה את התביעה בקרב מנהיגי היישוב לתוכנית השקיה גדולה בנגב. אבל, עקב התמשכותה של מלחמת העולם השנייה והתנכרותו של הממשל הבריטי לתוכניות פיתוח בנגב, הופסקו לזמן מה התכנונים והתוכניות. בשנת 1941 הגיש בלאס לחברת "מקורות" תזכיר בדבר השקית מדבריות ארץ ישראל אך היא כשלה משום חוסר תקציב. בשנת 1943 הציג בלאס בפני ראשי הסוכנות והקק"ל תוכנית להשקיית הנגב במי הירדן אשר התקבלה בתדהמה. בהבינו שאין כרגע סיכוי מדיני-תקציבי לחלום מעין זה צמצם את תוכניתן הציע בשלב הראשון להעביר את מי ניר עם-גברעם לנגב.

במאי 1944 הסתיים סקר שנערך במשרדו של שמחה בלאס שקבע כי ניתן להשקות 8 מיליון דונם בארץ ישראל המערבית. שמחה בלאס ניגש בהסכמת הנהלת הסוכנות לתכנון מפעלים קטנים (מפעל להזרמת מים) וביניהם קידוחים לאורך החוף להשקיית הנגב הצפוני והמשך קידוחי ניסיון בערבה. במקביל הציגה הסוכנות היהודית בפני הוועדה האנגלו-אמריקנית תוכנית להשקיית מיליוני דונם ממימי הצפון שעובדה בידי ג' הייאס. לאחר שהבריטים נתנו בידי הנציב העליון את הסמכות לאסור על המשך קידוחי מים בארץ-ישראל נשלח בלאס במהירות לארצות הברית לחפש צינורות עבור תוכנית העברת המים לנגב הצפוני. מדיווחיו עלה כי אין להשיג זאת בארה"ב שלאחר המלחמה והסוכנות פנתה פעם נוספת לאירופה שם מצא צבי שריב בלונדון, מלאי צינורות 6 צול שהועמדו למכירה.

לאחר שבועות של משא-ומתן עם מושל המחוז ומנהל מחלקת העבודות הציבוריות בממשלת המנדט הצליחה הסוכנות להשיג רישיון להעברת קו מים קצר מניר עם לבארות יעצחק. העבודה המעשית התעכבה בשל הקשיים בחציית קרקעות הבדואים אך ההנחה הכללית הייתה שתוך שנה או שנתיים יונח הקו ויש לתכנן נקודות התיישבות לאורכו. תוכנית מוריסון-גריידי שאושרה בפרלמנט הבריטי ביולי 1946 האיצה את תכנון קו המים וביצועו משום שנקבע (בניגוד לתביעת הסוכנות) כי יש לחלק את ארץ-ישראל לארבעה אזורים וחבל הנגב ינוהל בידי פקידים בריטיים. מוריסון-גריידי הציעו לערבים 40% משטח ארץ ישראל ואילו ליהודים 17% בלבד. במסדרונות הסוכנות הייתה תחושה שהנגב יילקח לתמיד מידי היהודים ותיאסר בו התיישבות ופיתוח חקלאי ומשום כך יש לפעול במהירות. יש להגיב "תגובה ציוני-יישובית הולמת". כל תוכניות מתיחת קו מים לנגב נפסקו והיישוב התגייס לתגובה ההולמת: הקמת 11 נקודות בלילה אחד בנגב.

באוגוסט 1946 בעידוד המוסדות המיישבים, עדכן בלאס את תוכניתו בפעם השלישית (הוא הציע למשוך את המים מניר עם ולא מאשדוד) וקבע כי ניתן לספק תוך 10 חודשים מים משתי בארות באזור סומסום (גברעם) שיתחלקו בין 20 נקודות בנגב המערבי. התוכנית הגדולה כללה מתיחת צינור באורך 170 ק"מ, הקמת שלוש תחנות שאיבה, שהאחרונה בהן תקום ליד באר שבע ותדחוף מים לזרוע המזרחית של הקו לעבר קרקעות בית אשל, עסלוג" וגבולות.

ויץ, ראש מחלקת הקרקעות בקק"ל ומומחה להתיישבות וחקלאות בנגב פקפק מאוד ביכולת ובצורך שבהעברת קו מים לנגב, כתב ביומנו בראשית אוגוסט 1946:

"שקולניק (אשכול), המכהן עתה כחבר בהנהלת הסוכנות הזמנית, בא אלי הבוקר למשרד וטען לתוספת חמישה עשר עליות בנגב עם משיכת צינורות מסומום, כדי להבטיח מים להתיישבות של ממש. התייחסתי להצעה זו בפקפוק רב. יודע אני איך "הדברים" נעשים אצלנו. למשוך צינורות למרחק 75 – 90 ק"מ בדרום ובנגב – וכי קלה היא מלאכה כזו בזמן הזה, בשכנות ערבית ואנגלית כזו? לא, איני מאמין לא ביכולת הביצוע ולא בהשפעתה על מצבנו הכלכלי. אבל כנגד זה מחייב אני העלאתן של "עמדות" שיש בהן לשמש "מסננת" לסינון אנשים לאזור אם לא יינתן לנו, ובשביל עמדות, אין צורך דחוף למשוך מים.

למחרת, לאחר ששמע את תגובות אשכול ובן-גוריון שלא היו מרוצים מהיסוסיו, הוא התרכך וקבע: על סמך המים בגברעם ניתן לייסד מרוחמה 10 עמדות עד השלמת הטבעת סביב באר שבע. השאלה החשובה ביותר כרגע לדעתו – האם אין סכנה שהבריטים יפריעו בהנחת הצינור ואם בשל כך לא יהיה מאוחר מדי. בישיבה עם כל המי ומי גיבש ויץ הצעה להקים בלילה אחד את כל "העמדות" ורק אחר כך, להתחיל בהובלת מי שתייה אליהן. יתרון הצינור הוסיף ויץ – יחבר בינינו לבדואים בדרך של הנחת צינור ליד אדמותיהם להשקיית עדרים. ב 14 באוגוסט דנה ההנהלה הזמנית בהצעה והיא התקבלה בהתלהבות. באמצע ספטמבר, לאחר שקיבל דוח על התקדמות המפעלים למים בדרום שוב חזר ויץ וקבע: "עוד לא הוכשרנו לגדולות" וחשש לגורל רעיון קו המים. ב 20 בספטמבר נקבע כי תוכנית ההשקיה המקורית של בלאס לא תבוצע אלא יוקמו 3 – 4 מפעלי מים ותקומנה 9 עליות בנגב ו -2 בדרום. בעתיד, קבעו ראשי המוסדות, תתווספנה עוד 7 נקודות בנגב. בפועל נקבע כי יוקמו 5 מפעלי מים: "מפעל המרכז" יזרים מים מניר עם דרך רוחמה לשובל משמר הנגב וחצרים. "בארות יצחק" יקבל מים מניר עם ויזרים מים דרך סעד, לבארות יצחק לנחביר וסומרה. "מפעל גבולות" ישאב מקידוחי דיר אל בלח עבור דנגור, גבולות, ראביה ושנק (צאלים). "מפעל בית אשל" ימשיך בניסיונות לאגירת מים תת-קרקעית "ומפעל עסלוג'", יבצע קידוח עמוק באזור רביבים. מכאן שעד עליית 11 הנקודות במוצאי יום כיפור 1946, מפעל המים "קו המים לנגב" היה בגדר תוכנית בלבד, ללא תקציב מוגדר וודאי שללא החלטה עקרונית כמה מים יועברו ולמה ישמשו.

על עמדותיו של ויץ חלקו לא פעם וביניהם גם ראשי היישוב. בדיון בבית אשל בראשית אוגוסט תבעו חברי רביבים מים ומעבר להתיישבות קבע. ויץ לא הסכים וטען שהמצפה עדיין ניסיוני. אברהם הרצפלד איש המרכז החקלאי, ושמואל דיין לא הסכימו עמו וחשבו שזה הזמן המתאים למעבר ליישוב קבע. כפי שנאמר לעיל, בן-גוריון ואשכול סברו שויץ לא חש את הדחיפות המדינית בצורך בהעברת קו מים ותבעו ממנו לבצע מייד – החשש היה מהמסקנות החמורות של ועדת מוריסון-גרידי. ויץ כאיש הקק"ל, היסס ואילו גזבר הסוכנות, קפלן, נותר היחיד (מול אשכול ובן-גוריון) שפקפק בתועלת הצינור אבל נתרצה להקים ועדה לבחינת העניין. הוא חזר על דרישתו זו בעת ביקור ברוחמה ובדורות (שנהרסו בעת חיפוש נשק על-ידי הבריטים) וסירב להצטרף "לחמי המזג" שדיברו גבוהה בקו המים. יתר על כן, כגזבר, דרש שהקק"ל תממן מחצית מעלות הקמתו. קפלן תבע לבסס את הקו באופן כלכלי ובאופן מרומז הביע את התנגדותו לביצועו עתה. אומנם הוא שוכנע ברעיון הקמת 14 עמדות בנגב וגם רעיון שיתוף הפעולה עם הבדואים מצא חן בעיניו אך לא ריככו לחלוטין. רק לאחר התערבות בוטה של בן-גוריון שדרש הקמת הנקודות (במיוחד אלה שתוכננו לנגב) בלי כל דחייה, נתרצה קפלן להקציב את הסכום הנדרש. א' גרנובסקי (גרנות) מהקק"ל הביע חששות כבדים. הוא טען שהולכת צינור של היהודים תגרום לפיתוח הנגב בידי אחרים (בריטים, בדואים) בשעה שחלקנו (קרקע ואנשים) בנגב הוא 2-3 אחוז בלבד. לדעת גרנות קו המים "יגזול" את הנגב סופית מידי היישוב. המחלוקת גרמה לכך שבתום הישיבה הוחלט להקים ועדה של מומחים כדי שתביא יותר נתונים על הנגב ולהביא עניין זה בפני ההנהלה הזמנית של הסוכנות כמה ימים לאחר מכן, השתכנע גרנות בדחיפות המדינית של ביצוע הקו וויתר מעט: הקק"ל ישלמו שליש מהקמת "העמדות" (הנקודות) וחצי מעלות קו המים.

הנחת קו צינור המים מניר-עם ליישובים היה תנאי להתבססותם. בחורף 1946 הוחל בהנחת קו מים בקוטר של 6 אינטש' מניר עם בשתי זרועות וזאת לאחר שהסוכנות התחייבה לספק מים גם לערבים ולבדואים ששכנו לאורך הצינור. את העבודה ניהלו אליעזר בודנקין (סו"ב), אליהו בן-חור ("ההגנה") וסגן מנהל מקורות פינחס קוזלובסקי (ספיר). הצינורות נקנו במחירי עודפים מעיריית לונדון, שהשתמשה בהן בעת מלחמת העולם השנייה לכיבוי שריפות. הם היו בעלי דופן עבה במיוחד כדי שיעמדו בפני הפצצות הגרמנים ומשום כך מחירם היה גבוהה למדי והצינור כונה בעקבות זאת "צינור השמפניה" רמז למחירו הגבוהה. זרוע אחת של הצינור, המזרחית, תוכננה לעבור דרך דורות, שובל, ומשמר הנגב ולהגיע עד בית אשל ונבטים, והזרוע השנייה – המערבית, מניר עם דרך תקומה וצאלים עד נירים. הכוונה הייתה להעביר בו כ-3 – 4 מיליון מ"ק בשנה וכשליש מכמות זו תוכננה להקצות לצרכי חליפין של קרקע במים עם בעלי האדמות הבדואים. תחילה הונח קטע ראשון בין ניר עם דרומה לבארות יצחק. מחשש להתנגדות לעבודה, היא בוצעה בלילה אחד והתוואי השתדל להיצמד לאורך הדרכים הממשלתיות שנחשבו כקרקע ציבורית בו מותרת חפירה ברצועה ברוחב 30 מטר.

בינואר 1947 הוחל בהנחת שתי הזרועות ובסוף ינואר הגיע הצינור לשובל. בפברואר גברו מעשי האיבה של הבדואים וערבים לאומנים מסיתים מעזה והחלו חבלות בקו המים, נטמנו מוקשים כדי לפגוע במשמרות "ההגנה" ואף נורתה אש מהמארב לעבר מניחי הקו. יותר ויותר בדואים התנגדו לאפשר לקו לחצות את אדמתם ודרשו פיצויים גבוהים, ברז מים והטבות נוספות. לאור החשש מחוק המים שממשלת המנדט הכינה ומשמעותו החמורה - איסור העברת מים מאזור לאזור - הוחלט להגביר את קצב הנחת הקו וגויסו לכך פועלים רבים ומחלקות שמירה של "ההגנה" והיישובים. בינתיים נתגלו בארות נוספות ורק אז ב 6 בפברואר, הוגשה בקשה רשמית לשלטונות הבריטיים (למחלקה לעבודות ציבוריות) בדבר "הצורך בהארכת הקו המים לנגב" שאכן אושרה. בכל נקודה חדשה התחבר הקו למיכל מים בנפח של ארבעה קוב והיו שזכו למיכלים גדולים יותר. באפריל 1947 הוחל בהזרמת מים בקו וב-30 בחודש פרצו מים בצינור שהגיע לקיבוץ שובל ובראשית מאי הגיעו המים גם למשמר הנגב. בשלהי מאי באותה שנה התחייב דוד הורביץ מהמחלקה המדינית בפני המזכיר הכללי של ממשלת פלשתינה-א"י כי בשלב הראשון הקו יעבור רק לאורך דרכים ממשלתיות ובקרקע יהודית. בעקבות זאת, העבודות חודשו לאלתר. באוקטובר של אותה שנה סיכמה הסוכנות את עבודת הקו וקבעה כי נקדחו 15 בארות, הוקמו בריכות ותחנות שאיבה והונחו כ-220,000 מטר צינור שמוזרמים בהם 240 קוב בשעה. המים מתחלקים ב – 14 נקודות הנגב והדרום ומים מגיעים לפלחים הערבים, לבדואים החיים בשבטים בקרבה ולתחנות המשטרה באזור.

בזיכרונות ברן (האלוף אברהם אדן) מסופר כי ניהול העבודה היה בידי ישראל ליברטובסקי, והאחראי להביטחון היה חיים לסקוב. צבי בר-אמוץ, מוכתר גבולות היה אחראי לקשר עם הבדואים והוא קבע למי יינתן ברז, למי ישולמו פיצויים ומאיזה שבט יש להיזהר מפגיעה בקו. אחד מחברי ועדת אונסקו"פ שביקרה בנגב, הכריז כי קרוב לודאי הנגב יינתן ליהודים בזכות קו המים. המתח הביטחוני גבר ונוצר צורך דחוף להגן צבאית על הקו. הפלמ"ח קיבל אחריות זו באוגוסט 1947. לאחר החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר, החל הפלמ"ח לסייר ברגל לאורך הקו ותוך שבוע הותקפו 3 חוליות ששמרו על הקו ותוך שבועיים היו לפלמ"ח 16 אבדות. מסלול קו המים לא הושלם ובינתיים פרצו קרבות מלחמת העצמאות. מספר יישובים, בעיקר בקצוות הדרומיים – נותרו ללא מי המוביל החדש עד תום המלחמה.

המוסדות המיישבים סברו כי הפתרון להתיישבות רחבה בנגב הוא – מים. כבר משנות העשרים הוגשו תוכניות רבות להעברת מי הצפון לנגב אך הן לא בוצעו מסיבות טכניות, מדיניות ותקציביות. החל משנות הארבעים התוכניות הפכו "למעשיות" משום החשש שהבריטים ינתקו את הנגב מהישות היהודית העתידה. הקק"ל וחלק קטן מראשי הסוכנות סברו שאין למהר עם מתיחת הקו ויש לסיים את הניסיונות החקלאיים. אם יעלו הנקודות על הקרקע יש למצוא פתרון מקומי לכל נקודה למי השתייה בלבד ואילו רוב חברי הנהלת הסוכנות סברו כי קודם כל להעלות את הנקודות כצעד פוליטי-אסטרטגי-הצהרתי שמשמעותו אי-ויתור בכל מחיר על הנגב. את הקו יש למתוח לאחר מכן, מתי שיתאפשר, ובשלב הראשון יועברו בו מי שתייה ולאחר מכן כמויות שתאפשרנה הקמת חקלאות רווחית בנקודות. גם תכנון הקו הפך, בשל ריכוזי הקרקע שהיו בידי הקק"ל, מ"קו הנדסי" המעביר מים בצורה כלכלית ומושכלת לתכנון של "קו ציוני" העושה קיצורים ועיקופים במגמה להגיע לנקודות שפוזרו ברחבי הנגב הצפוני והמערבי.

בהשפעת העבודה המאומצת בקו המים לנגב כתב אלתרמן ב 9 במאי 1947על חשיבותו. להלן שניים מבתיו (המים היורדים דרומה מתוך הקונצ'רטו לכינור):

"לא פעם נחלקו דעות חכם ופתי/ את ההיסטוריה מי עושה? למי יתרון?/ אחד מכריז: עושים אותה הקבינטים/ שני שר: הפקידות/ שלישי טוען – ההון!/ אחד סח: הנשיא! אחד סח הסנטור! נכון, אך ייתכן כי עד לסוף דבר/ יוברר שאותה עשה האינסטלטור/ אשר כיוון צינור עם ברז למדבר.

בלאס ש', מי מריבה ומעש, רמת גן 1973.

בלאס ש', "מים לארץ הנגב", בתוך שמואלי וגרדוס עורכים, ארץ הנגב אדם ומידבר, חלק א', תל אביב, תשל"ט.

ויץ י', יומני ואגרותי לבנים, כרך ג', רמת גן תשכ"ה.

נאור מ', "קונצ'רטו לצינור מס. 1 – צינור המים הראשון
לנגב 1947" בתוך יישוב הנגב 1900 – 1960 (עורך מ' נאור), עידן 6, ירושלים תשמ"ו.

נבון א', 60 שנה לקו המים הראשון לנגב, ירושלים 2007

פורת ח', מישימון לארץ נושבת, ירושלים 1996.

קרק ר', תולדות ההתיישבות החלוצית בנגב, ירושלים 2002.

תיק 0197.01 בארכיון ע"ש טוביהו, אוניברסיטת בן-גוריון.