שמעון פרס מסמל בארץ ובעולם את הביטחוניסט הרם ביותר אשר היה מוכן לוותר הכי הרבה לצורך פיוס ולצורך כינונה של מדינה פלשתינית.
אני חלוק על דרכו ודעותיו של שמעון פרס, אך עם הסתלקותו אף אני מבקש למצוא בו דווקא את נקודות החיוב של פועלו ומעשיו הרבים.
כן, מותו של אדם הוא הזדמנות לכולם למחוק את "עוונותיו", והצמד דווקא למצוות אותן הוא קיים, בייחוד אם מדובר באיש אשר מצוותיו כה רבות, כמו שמעון פרס.
ואם נביט בעיניים של ערבי ישראל, הרי שעיקר "חטאיו" של פרס הם סיפורי עבר ביטחוניים/התיישבותיים ודווקא פרס של הנשיאות ואחריה הוא המנהיג היהודי והישראלי המשמעותי בעולם אשר דעותיו נוגדות את דעות הממשלה ומדיניותה, ומתקרבות הכי הרבה לאינטרסים הנטענים של ערביי ישראל.
קורת גג אחת
אבו מאזן, מנהיג אש"פ וראש הרשות הפלשתינית מבין זאת, הביע צער, וביקש להגיע להלוויה. בין אם ההבנה היא אמיתית ובין אם היא אופורטוניסטית, היא אומרת הרבה, היה מרחיבה את צינור הדו שיח, היא אומרת "לא הנחנו את הנשק אבל יש על מה לדבר, אנו יריבים, אך יש בכל זאת שעות בהן אפשר לשבת תחת קורת גג אחת, ולבכות יחדיו".
והמנהיגים הישראלים של ערביי ישראל, שונאי ישראל וחלקם תומכי טרור, מראים לנו שליבם הוא לב של אבן, מראים לנו שהם שונאים את המדינה על תושביה היהודים והערבים, שונאים שנאת מוות את היד המאכילה אותם, וגם כאשר אחת לכמה שנים נוצרת הזדמנות לסולידריות הם נועצים בה סכין של קצבים.
הרצוג התמים מתאכזב מהסכין הזו, כמה מחבריו לשמאל מתאכזבים, כרגיל מדובר באנשים אשר לא רואים את ממטר את המציאות המתהווה אל מול עיניהם.
ייטיבו ערביי ישראל לעשות אם יחכימו יותר מהרצוג וחבריו, יבינו עם איזה הנהגה חולה הם הולכים כל בוקר למכולת, יבינו שאם חינוך ילדיהם, בריאותם, רווחתם חשובים להם, חלה עליהם החובה להשליך לפח האשפה של ההיסטוריה הפוליטית את ההנהגה החולה שלהם, ולהעמיד בראשם אנשים אשר ייכנסו לדו שיח אמתי, פורה, עם מדינת ישראל ועם ישראל, יבינו ששאיפת הנהגתם להשליך לים את היהודים בישראל היא שאיפת כזב חולנית, להשכיל ולהבין שעתידם אתנו ולא בלעדינו.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
