יוסי ורטר מ
הארץ, כמו שאר הפרשנים, מזהה, גם הוא, את הכמיהה של פרס לאהבה ציבורית. הוא כותב:
"
שמעון פרס זכה למתנה נדירה, להיות מוספד פעמיים. הפעם הראשונה הייתה אחרי האירוע המוחי שבו לקה לפני יותר משבועיים, וכעת, אחרי מותו. אם היה מצליח בדרך נס להתאושש מהשבץ, הוא היה זוכה לקרוא את רבבות המלים שנכתבו ונאמרו עליו, ואולי, רק אולי, הוא היה נרגע ומשתכנע שהאהבה, ההוקרה והכרת התודה להן תמיד שיווע ואותן תמיד חסר, נפלו סוף-סוף בחלקו".
הוא ממשיך וכותב על פרס כי "חרף כל התפקידים שמילא, הפרסים, האותות והמדליות שקיבל, והכבוד והיקר שהורעפו עליו בנדיבות אין קץ בכל פינה אפשרית בארץ ובעולם ועל-ידי כל מנהיג ואיש רוח, יזם הייטק וחדשן, פרס תמיד שידר משהו חמוץ, מריר, בלתי מסופק".
ורטר מסביר את הטעם לכך:
"ההחמצות, ההפסדים, התבוסות האלקטורליות, המנות האדירות של הזלזול והבוז שספג במשך עשרות שנים של התבוססות בביצה הפוליטית המצחינה נחרטו בבשרו. הוא מעולם לא התאושש מכך. אחרי שבע שנות הפיוס הגדול שלו עם הציבור, כנשיא מדינה מוערך ואהוב, פרס עדיין הרגיש שמגיע לו עודף".
ורטר סבור שלפרס יש סיבה לחוש חמוץ וזועף, ומונה את כל הישיגי העבר של פרס, אשר נשכחו, עד לשבועיים האחרונים, בתהום הנשייה הקולקטיבי, שזוכר רק את השערורייה של השבועיים האחרונים.
המרירות של פרס, לפי ורטר, הולכת שנים אחורנית: גם כשיגאל עמיר רצח את
יצחק רבין, פרס חש קנאה, משום שהבין, שגם לשיטת עמיר, הוא, פרס, לא היה מספיק חשוב.
נתניהו היה חייב להתפטר דקה אחת לפני הרצי הלוי ורונן בר 
