מלחמה אופנתית בסחר החופשי

מיתוס הופך בקלות לאמונה רווחת, אם הוא נתפס אינטואיטיבית כנכון וצודק (או רע ואכזרי במקרים אחרים). מיתוס מצליח להתנחל בלבבות ביתר קלות אם הוא מתבסס על סטריאוטיפים מוקדמים שכבר השתרשו. אז מה יש לנו כאן? תאגידים בינלאומיים, והם כידוע תמיד רעים; ילדים אסייתים עניים – אין ספק שהם תמיד מנוצלים על-ידי התאגידים, ועניים הם בדרך כלל טובי לב.

מיתוס טוב מצליח להראות רק את המחצית הריקה של הכוס, להסתיר את החיובי, להגזים ולהאדיר את המחיר השלילי (וגם להפך). הצגת תמונה חלקית שמבוססת על תבניות מקובלות של טובים ורעים.

האדם שוקד מאז ומתמיד על המצאת דרכים לשפר את חייו, לחיות טוב, ליהנות יותר, לשרוד ולהנחיל לצאצאיו אנרגיית שרידות ככל שיוכל. לא כולם מצליחים, לא כולם שווים – אבל זוהי התמונה הכללית.

בשלב מוקדם מאוד בהתפתחותנו גילינו את יתרון ההתמחות, או "חלוקת העבודה" (division of labour). מסתבר באופן בלתי מפתיע, שיש אנשים שיעילים במיוחד בעבודה מסוימת ומצליחים פחות במשימה אחרת. אפילו אנשים על אי-בודד גילו שחלקם מצטיין בדיג וחלק אחר מצטיין דווקא בטיפוס ובקטיף אגוזי קוקוס. מהר מאוד הם הגיעו למסקנה שכדאי לכל אחד להקדיש את יומו לתחום התמחותו, העבודה התחלקה והמסחר ביניהם התפתח, ומאז היו להם יותר דגים ויותר אגוזים. די ב-8 אנשים במקום ב-10 כדי להפיק מזון לכולם. השניים שנותרו ללא תעסוקה מצאו עיסוק אחר, למדו לנגן על צדפים והנעימו את זמנם של האחרים תמורת מזון. ההתמחות יצרה מקומות עבודה חדשים.

כך מתנהלת האנושות משחר ימיה. סוסים וגמלים שיפרו את מגבלות הכוח הפיזי שלנו: סוס בודד הגדיל את פריון העבודה של הובלת משאות וגרם לאבטלה של מספר סבלים אנושיים, אבל הוא איפשר קיום למספר גדול יותר של בני אנוש. הסבלים המובטלים מצאו עם הזמן מקצוע אחר שנוצר. מספר העיסוקים החדשים שנוצרו לאחר כל שיפור טכנולוגי תמיד גדל ממספר העיסוקים שהתפוגגו.

קצב השיפורים והגדלת פריון העבודה היה בעבר נמוך מאד. עברו מאות שנים של קיפאון בין תגלית לתגלית. אורח החיים בראשית ימי הביניים לא היה שונה בהרבה מזה שהיה בבבל העתיקה. אבל קצב השיפור של פריון העבודה הולך ומואץ כל הזמן – מסכת רצופה של תגליות עד לקצב ה"מטורף" של ימינו, שכך גם יימשך.

השינוי מואץ, אבל העיקרון זהה מאז המצאת הגלגל, מאז גילוי האש ועיקרון חלוקת-העבודה: תגלית חדשה – פחות עובדים נדרשים – התפתחות עיסוקים חדשים – קיום ליותר אנשים – עלייה ברמת החיים. זהו מעגל בלתי פוסק ובלתי נמנע, שנובע ממאפייניו הגנטיים של הגזע האנושי.

אבי חוזי-הקטסטרופות בעת המודרנית היה כנראה תומאס מלתוס לקראת סוף המאה ה-18. אוכלוסיית העולם מנתה אז פחות מ-1 מיליארד תושבים. מלתוס פיתח את התיאוריה שגידול האוכלוסייה בעולם יקטין את התפוקה לנפש, יגביר את התמותה, הרעב והעוני. מלתוס כמובן שגה: אוכלוסיית העולם צמחה לכמעט 8 מיליארד תושבים, עשרות מיליונים בעולם נחלצים מדי שנה מעוני מחפיר, תוחלת החיים עולה בהתמדה, וחלק ניכר מהעניים נהנים מחוויות שהיו בלעדיות לשכבת האצולה במאה ה-18: מים זורמים, אמבטיה, הצגות וקונצרטים (באינטרנט ובטלוויזיה), בגד חדש, קריאה וכתיבה.

ממש "לאחרונה", לקראת סוף המאה ה-18, הומצא מנוע הקיטור – מכפיל כוח עצום לכוחו הפיזי של האדם ובהמת העבודה, קפיצת מדרגה שזכתה לכינוי "המהפכה התעשייתית". ייצור הבדים היה מהענפים הראשונים שאימץ את פריצת הדרך. עד אז עסקו מאות אלפי אנגלים באריגת בדים באמצעות נולים ידניים כמו במצרים העתיקה – מומחיות שעברה מאב לבן. בגדים היו מוצר יקר, ורק עשירים קנו בגדים חדשים, המוני העם לבשו כמעט כל בחייהם בלויי סחבות.

עם חיבור הנולים הידניים אל מנועי הקיטור, קמו מפעלי ענק לייצור בדים. מהר מאוד הפכו עובדי הכפיים המומחים למחוסרי עבודה. דוגמה ידועה היא תעשיית הבדים באזור יורקשייר באנגליה. ב-1812 הועסקו שם כ-5,000 עובדים ידניים, ואילו לאחר הכנסת מכונות הקיטור (1817) נותרו רק כ-760 עובדים ידניים וב-1830 נעלם המקצוע לחלוטין. אבל החצי הריק של הכוס התמלא במהירות: פריון הייצור עלה, הבדים הוזלו, המוני העם יכלו לרכוש בדים זולים, ומקומות עבודה חדשים נוצרו.

הלודיטים היו קבוצות אנשים באנגליה ובממלכה האוסטרו-הונגרית שנלחמו בטכנולוגיה החדשה שפגעה במקומות העבודה המסורתיים. הם פרצו למפעלים ששילבו מכונות קיטור, הציתו והרסו. נתאר לעצמנו כיום חבורה של עובדי פייסבוק לשעבר שפורצים למשרדי החברה, מפוצצים מחשבים, או מחבלים בתוכנות, בגלל אלגוריתמים חדשים של בינה מלאכותית שהשימוש בה הפך אותם למיותרים. אלה וגם אלה פושעים שפוגעים ברכוש, בזכויות הקניין של האחר.

כתבה של ד"ר יובל דרור בעיתון הארץ מתייחסת בחיוב ל"ערכים החברתיים" של הלודטים: קהילה, מסורת, גאווה מקצועית. דרור מקונן על כך שלא נראה היום נהגי משאיות ומוניות שטכנולוגיות ממוחשבות עומדות להחליפם, פושטים על שרתים ומרכזי נתונים של התאגידים. ד"ר דרור הוא סוציולוג של טכנולוגיה ודיקן בית הספר לתקשורת במכללה למנהל.

גם דונלד טראמפ מגלה חוסר הבנה לתהליכים בוני העושר, קורא להחזיר למשק האמריקני מיליוני משרות שהועברו לסין, ומתנגד להסכמי סחר חופשי שלטענתו פגעו קשות במעמד הביניים.

יו"ר חברת "אסם" דן פרופר אמר לפני מספר ימים כי "כל מיליון דולר של יבוא זה 5-4 מובטלים חדשים". אז אולי נחסום את היבוא ולא יהיו מובטלים? פרופר, כמו כל אינטרסנט, מציג את הרבע הריק של הכוס. ואיך משיגים היבואנים את מיליון הדולר הנוספים למימון היבוא? מישהו אחר מגדיל את הייצוא במיליון דולר, והיבואן הישראלי קונה ממנו את הדולרים. אז היצואן ייצר 5-4 מקומות עבודה חדשים, וגם היבואן מעסיק יותר עובדים. הצרכן הישראלי הוא שמרוויח על חשבון דן פרופר, ועל העובדים של פרופר יהיה להחליף מקום עבודה. זו דרכו של עולם.

מאמרו של ברנדשטטר במגזין "מראה" הוא המאמר המסכם את מיתוס "אובדן מקומות העבודה". ברנדשטטר קורא להחזיר לישראל את תעשיית הטקסטיל והנעליים, ולחזור לייצר בארץ מזגנים ומקררים.

מאז שדוכאה התנועה האלימה של הלודיטים לפני כ-200 שנה, כמעט כל קפיצת מדרגה טכנולוגית מלווה בתחזיות אפוקליפטיות שהנה האבטלה תגדל – ואנשים ימותו ברחובות. אך כאמור, כדור-הארץ מאכלס כיום פי-8 אנשים – שבעים, עשירים ובריאים הרבה יותר ממיליארד האנשים שהתגוררו בו בתחילת המהפכה התעשייתית. אוכלוסיית העולם צמחה לא בגלל אמונה דתית מודרנית או נטייה חברתית אופנתית להרבות בילדים. להפך, דווקא בתקופות קדומות הרבו להוליד ילדים, אלא שמתוך 10 ילדים במשפחה, רק בודדים שרדו והגיעו לבגרות. צמיחתה של אוכלוסיית העולם היא תוצאה של המהפכה הקפיטליסטית שמגדילה ללא הרף את ההיקף של ייצור המזון ושל קורות הגג, מאריכה חיים ובריאות, מוזילה את הניידות, ומייצרת מיליוני מוצרי-צריכה שמעלים את איכות החיים.

אבל המיתוס לא השתנה. בכל דור יש הטוענים שקידמה, טכנולוגיה והעלאת פריון-העבודה גוררים אבטלה הולכת וגדלה. אילו המיתוס היה נכון, אוכלוסיית העולם לא הייתה צומחת, כי כבר סב סבנו היה אמור להיות בצעירותו מובטל רעב, ואנו לא היינו באים לעולם.

מפעל אוטומטי חדשני לייצור בגדים מוקם בפלורידה. הבגדים הזולים שמיוצרים כמעט ללא עובדים בפס הייצור, גורמים ל"אובדן מקומות עבודה" באמריקה. האם זה משנה אם מפעל זה מוקם בפלורידה או ביפן או בסין? התוצאה זהה: אובדן מקומות עבודה באמריקה ובגדים זולים לעולם.

נשכח לרגע מהמפעל הרובוטי הדמיוני, ונניח שבמקומו מועסקים 10 מיליון סינים יעילים בשכר נמוך ומצליחים לייצר בגדים בעלות נמוכה כמו המפעל האוטומטי. עבור הצרכנים בעולם אין כל הבדל – הם מפיקים תועלת זהה בכל המקרים. גם התוצאה של אובדן מקומות עבודה באמריקה – זהה.

אין שום הבדל אם המחירים של תוצרת תעשייתית וחקלאית מוזלים בזכות שיפורים טכנולוגיים, או בזכות עבודת ידיים זולה בסין. את היתרון היחסי ניתן לראות כ"קופסה שחורה", בין אם בתוכה מורכב רובוט דמיוני שמייצר בגדים זולים, או בין אם יש בה 10 מיליון סינים... אלא שהרובוט כלל אינו דמיוני. הוא קיים ומשתכלל ברציפות כבר לפחות 200 שנה.

מי שמגנה עבודה זולה בסין מתנגד בהכרח גם לשיפורים טכנולוגים – כי התוצאה זהה.

אפשר אומנם לעצור את תהליך השיפור של פריון הייצור ולמנוע מובטלים חדשים, אך המחיר הוא נורא.

מלך ספרד יכול היה בקלות להגן על מקומות העבודה של האורגים הידניים המסורתיים בספרד באמצעות חסימת היבוא של בגדים זולים מאנגליה, או חסימת היבוא של מכונות אריגה מונעות בקיטור. אבל כל תושבי ספרד היו נאלצים לרכוש בגדים יקרים, ורוב העם היה נותר לבוש סחבות.
אפשר להגשים את החזון הרומנטי של יובל ברנדשטטר ("מראה") ולהחזיר לישראל את תעשיית הטקסטיל. קיימת רק דרך אחת: הממשלה תטיל מכס של 400 אחוז על בגדים מיובאים, ואז חולצה רגילה תעלה לנו בערך 500 ש"ח, כולנו נהיה עניים יותר, אבל בנגב יהיו מפעלים שיספקו אלפי מקומות עבודה חדשים בשכר נמוך.

אפשר באותה רוח גם לאסור על שימוש בעגורנים באתרי בנייה. אלפי מקומות עבודה חדשים ייווצרו עבור סבלים עם מנשאי גב. הבנייה תתייקר, אבל אולי מקומות העבודה חשובים מאיכות החיים של רוב הציבור? אפשר לאסור שימוש בתוכנות כמו וורד ולמלא את המשרדים בכתבניות שתדפסנה במכונות כתיבה, אפשר להקטין את האוטובוסים וכך תהיה עבודה לאלפי נהגים נוספים, ואולי בכלל להחזיר עגלונים עם כרכרות. אין ספק שכך נשיב לחיים מיליוני מקומות עבודה ישנים.

אין כל הבדל בין חרם על חידושים טכנולוגיים לחסימת יבוא – התוצאה הכלכלית זהה. מי שמצדד בכפייה ממשלתית ל"שמירת מקומות עבודה" פוגע בכל הציבור – מחבל ברווחה של כולם.

תכופות אנו שומעים את המשפט "לא כולם יכולים להיות מהנדסי תוכנה ורופאים". גם לפני 200 שנה אמרו בערך כך: "לא כולם יכולים להיות עובדי תעשיה". הקסם של הכלכלה החופשית יוצר תמיד מקומות עבודה נוספים השלובים זה בזה. כל מקום עבודה עילי יוצר שרשרת של מקומות עבודה חדשים: שליחים, נהגים, טכנאים, מסעדות ועוד.

הכנסתם של מאות מיליוני סינים שמייצרים מוצרים זולים לאמריקנים (וגם לנו), גדלה בהרבה מאז שעזבו את הכפר הנידח. עכשיו יכולים עוד מיליוני סינים לקנות אפילו מוצרים אמריקניים כמו סרטים של הוליווד, קוקה קולה, המבורגר של מקדונלד'ס וגם רכיבים אלקטרוניים.

התערבות ממשלתית ל"הגנה על מקומות עבודה" אינה מוסרית כי היא מעבירה כספים באמצעות מיסוי סמוי מכלל האוכלוסייה אל הקבוצה המוגנת. שר התחבורה ישראל כ"ץ פוגע בחופש הפרט לקנות מוצרים ושירותים לפי מיטב הבנתו והעדפותיו בהחלטתו להגן על נהגי המוניות ולחסום את שירות שיתוף הנהיגה של "אוּבֶּר" בישראל, לוקח ישראל כ"ץ כסף בכוח מכל אזרחי ישראל ומעביר אל נהגי המוניות. אבל באופק נראות כבר מכוניות אוטונומיות, כלל לא נזדקק למרבית נהגי המוניות ואולי גם לא לשירותי "אובר"...

שניים מידידי נמצאים בקטגוריה זו. האחד – היה בעבר בעל חנות משגשגת למערכות שמע סטריאופוניות. האייפון של אפל חיסל סופית את החנות שגססה כבר מספר שנים לפני כן. היום ידידי משלים את חסכונותיו באמצעות עבודה כשומר בכניסה לאחד מבנייני המשרדים בתל אביב.

כאמור, ככל שהזמן חולף מתגבר קצב השינויים. לדוגמה: מאות סוכנויות נסיעות נסגרו בישראל בשנים האחרונות, אנו מזמינים כרטיסי טיסה באמצעות האינטרנט. אז ממה תתפרנס סוכנת נסיעות מבוגרת שפוטרה?

המענה הפשוט כרוך בשינוי בעיסוק. סוכנת הנסיעות תמיד תוכל להתפרנס מעבודה "נחותה" יותר. אין מנוס. רמת החיים של יתר האוכלוסייה עולה כי מוצרים מוזלים, וכך למשל יותר אימהות תוכלנה להרשות לעצמן לרכוש שירותים של מטפלת לתינוק. גם יותר ישראלים ייסעו לחו"ל; סוכנת הנסיעות תוכל לנצל את ניסיונה להדרכת קבוצות תיירים בחו"ל... או לטפל בתינוק – אלו הן כמובן רק דוגמאות.

הסחר החופשי בעולם והשיפורים הטכנולוגיים אינם "משמידים", אלא מוסיפים מקומות עבודה. השינויים הם בדינמיות של החלפת מקומות עבודה ובאופי העיסוק. החזרת גלגל ההיסטוריה אחורה גוזר עוני, נחשלות ומוות. אי-אפשר להזיז לאחור את מחוגי הגלובליזציה ללא "קיצוץ" לאחור גם בהיקף האוכלוסייה, תזונתה ובריאותה. הכל יחזור אחורה.

השינויים התכופים בסביבת העבודה יהפכו לתופעת קבע מהירה ונרחבת. התרופה היא במישור האישי: אפשר לנחש שאנשים במדינות חופשיות יאמצו בהדרגה אורח חיים חסכוני, וישמרו חלק ניכר מהכנסתם שתגדל כחיסכון לתקופות מעבר והסתגלות. זוהי הדרך המוסרית, ולא האחרת.