מה המטרה ומה האמצעי – השלום או הביטחון? האם השלום הוא הדרך הטובה ביותר להשיג ביטחון, או שמא ביטחון הוא אמצעי שנועד להוביל אל השלום? זו אינה שאלה עיונית, אלא סוגיה מעשית ביותר וחשובה ביותר. למשל: ברור שגבולות 1967 הרבה יותר מסוכנים לישראל מאשר הגבולות שלאחר מלחמת ששת הימים. אם המטרה היא ביטחון, אזי שלום אינו יכול לבוא במחיר חזרה לגבולות אלו. אם המטרה היא שלום, אזי נסיגה שלצידה הסכם שלום היא מחיר כדאי.

לטעמי, התשובה לכך מצויה כבר בתורה: "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד". כלומר: השלום נועד להביא לכך שנישן בשקט. ובמילים אחרות: השלום הוא הדרך להשיג ביטחון. לכן, אם הסכם שלום טומן בחובו סכנות ביטחוניות משמעותיות, כאלו שלא ניתן לסלק לחלוטין במסגרת הסכם השלום – אזי אין לקבל אותו, משום שהוא אינו משיג את המטרה העליונה. ובמישור המעשי: שלום שמחירו מדינה פלשתינית חמושה ועוינת במרחק של קילומטרים בודדים מתל אביב, נתניה ונתב"ג – איננו שלום, משום שאין עימו ביטחון.

נישאר בתנ"ך ונעבור לספר שמואל: "ויהי דוד לכל דרכיו עושה צדקה ומשפט", אומר הנביא. חז"ל תמהים, כיצד יכולים משפט וצדקה לדור בכפיפה אחת: הראשון הוא הדין, והשנייה – לפנים משורת הדין. תשובתם היא, שדוד היה חורץ את המשפט לפי שורת הדין, אך אם המפסיד היה עני – היה דוד משלם מכיסו את הסכום בו חויב.

האם אותה שאלה נכונה גם לגבי משפט וצדק? כן, גם אם לא תמיד. מטרתו של המשפט היא אכן להגיע לצדק, אבל אמצעיו מוגבלים – בעוד הצדק אמור להיות מוחלט. הדבר בולט במיוחד במשפט הפלילי, בו יש צורך בהסרת כל ספק סביר בדבר אשמתו של הנאשם. הספק הסביר הוא כמובן מושג חמקמק, אבל מקובל לומר שצריך ודאות של לפחות 90% כדי להרשיע. לפעמים אין ודאות כזאת, גם אם הסבירות גבוהה מאוד. קחו למשל את משפט איוון דמיאניוק: מבחינה היסטורית ועובדתית, ברור שהוא היה איוון האיום מטרבלינקה; מבחינה משפטית, נותר ספק סביר שחייב לזכות אותו.

את זה צריך לזכור כאשר הולכים לבית המשפט, גם אם מדובר בהליך אזרחי או מינהלי. אין זה צודק לפנות מתיישבים השוכנים עשרות שנים על קרקע שנתנה להם המדינה, רק משום שמישהו טוען שהיא שייכת לו. אבל ייתכן שאין מנוס מכך מבחינה משפטית, כל עוד קיימת לקונה בתחום הזה. הדרך לגשר על הפערים הללו היא סגירת הפרצות, ולא השמעת טענות כלפי מי שפועלים על-פי המציאות המשפטית הקיימת.

המתח בין שני המאפיינים של מדינת ישראל – יהודית ודמוקרטית – עלה, עולה ויעלה כל עוד לא תימצא הדרך לקבוע אחת ולתמיד מה גובר: יהודית או דמוקרטית. בהלכה יש הרבה מאוד אלמנטים דמוקרטיים שהקדימו בהרבה את תרבויות המערב, ולצד זאת יש בה אלמנטים בלתי שוויוניים בעליל – למשל כלפי נשים וגויים. ואילו הדמוקרטיה טומנת בחובה עקרונות העלולים להרוס את אופיה היהודי של מדינת ישראל, אופי העומד בבסיסה ואשר בלעדיו אין לה זכות קיום – למשל הכרה בזרמים המאפשרים התבוללות ונישואי תערובת.

אין מנוס מהתמודדות כוללת עם השאלה הזאת. היא חשובה ויסודית מכדי להיות עניין למענה אד-הוק של פוליטיקאים מתחלפים ושופטים שאינם נבחרים. התשובה תהיה חייבת להוות סוג של פשרה, שאולי איש לא יאהב אותה, אבל כולם יוכלו לחיות איתה. ואת הפשרה הזאת צריכים לגבש נציגים של כל שכבות הציבור, אבל לא פוליטיקאים. אז מי כן? – רבנים, משפטנים, הוגי דעות, סופרים. הם יצטרכו לעסוק גם בשאלת-העל של ההגדרה וגם בביטויים היום-יומיים שלה. את התוצאה ראוי יהיה לעגן בחוק יסוד משורין, שלא ישונה אלא ברוב של 80 חברי כנסת. אוטופי? אולי, אבל גם ביהדות וגם בדמוקרטיה מותר לחלום.

בניגוד לפיסקה הקודמת, נראה לכאורה שכאן אין שום בעיה של גבולות: היהדות היא אם הדתות המונותיאיסטיות, הראשונה שחרתה על דגלה מלחמת חורמה באלילים למיניהם. אז למה "לכאורה"? – כי דווקא ביהדות של המאה ב-21 ודווקא בישראל ודווקא בחוגים המתיימרים להיות חרדיים, יש לא מעט אלמנטים של עבודת אלילים.

תקופת החגים היא עונת הפריחה של המגמות הללו. תתרמו לנו – ותזכו לשנה טובה. ח"י שקלים כפול ח"י חודשים – ויש לכם שידוך. קופת העיר/הכפר/השכונה – המקום בו תלמידי חכמים יעתירו עבורכם 40 יום בכותל המערבי. שלא לדבר על מגיפת ה"באבות", נותני הקמיעות, חוזי הקיצין ומשני העיתים – אלו שפועלים במרץ רב כל השנה.

אכן, לצדקה יש חשיבות רבה. אכן, לצדיקים יש אוזן קשבת אצל בורא העולם. אבל כל זה לא בא במקום האחריות המוטלת על כל יהודי בפני עצמו. שום דבר אינו מחליף את עקרון הבחירה החופשית, העומד ביסודה של היהדות לא פחות מאשר שלילת האלילות. "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה", אנו אומרים באחד מרגעי השיא של תפילות הימים הנוראים. למה יש כאן שלוש פעמים ו' החיבור? – כי מדובר בשרשרת שלא ניתן לנתק אף אחד ממרכיביה ולהסתפק רק בו. מי שאומר לכם אחרת – הוא גזלן, חוטא ומחטיא את הרבים.

החופש עומד בליבה של העיתונות החופשית. זה מובן מאליו. הרי פשט הלשון הוא: עיתונות הנהנית מחופש. וחופש – גם הוא כפשוטו: היכולת להגיד מה שרוצים, ללא כל אילוצים חיצוניים. זאת, כמובן, למעט מגבלות יחסיות והכרחיות על חופש הביטוי, כגון ביטחון המדינה, הפרטיות או השם הטוב; משום ששום זכות אינה מוחלטת ותמיד יש לאזן אותה עם זכויות אחרות.

ההקדמה הפילוסופית הזו באה על-רקע מצבה העגום של העיתונות הישראלית, שחלקים ניכרים ממנה איבדו במידה זו או אחרת את החופש שלהם – ובשל טעמים שאינם ענייניים או מקצועיים. יש לנו עיתון אחד שבו לא ניתן לכתוב אף מילה רעה על בנימין נתניהו, כי זה הקו של בעליו. ויש לנו עיתון אחד שבו לא ניתן לכתוב אף מילה טובה על בנימין נתניהו, כי הוא מתחרה מר של העיתון הקודם. יש לנו ארגוני תקשורת שבהם שיקולים כספיים מכתיבים תכנים מערכתיים, כאשר מה שמתיימר להיות עיתונות אינו אלא פרסומת מוסווה, תוך הטעיה בוטה של ציבור הקוראים.

את הטרוניה האמיתית יש להפנות לא רק לבעלים של אותם אמצעי תקשורת, אלא גם ואולי בעיקר דווקא אל צרכניהם. כאשר רבים לא מוכנים לשלם תמורת תקשורת איכותית ועצמאית, קשה לשרוד מבלי למכור את העיקרון הנעלה של חופש העיתונות. כי מה עדיף? עיתונות שבמידה זו או אחרת יורדת לזנות, אבל לפחות שומרת על קיומה ועדיין יכולה להביע את דעתה ולו בצורה חלקית, או עיתונות שבכלל לא תתקיים? דומה שהתשובה ברורה.

בהמשך לפיסקה הקודמת, אך במבט הרבה יותר רחב. אוהבים אצלנו לדבר על זכויות יסוד, ובמיוחד מעלים על ראש שמחתנו את חופש הביטוי. זהו חלק מהשיח הליברלי, המתמקד בזכויות ומשום מה שוכח שלצידן יש גם חובות. למשל: יש זכות לקניין פרטי – ולצידה חובה לשלם מיסים. יש זכות לחופש עיסוק – ולצידה חובה לעבוד כחוק. יש זכות לחופש התכנסות – ולצידה חובה שלא להסיג גבול. ועוד כהנה וכהנה.

יתרה מזאת: אין אף זכות מוחלטת. בואו נקח את הזכות הנעלה ביותר – הזכות לחיים. למרות קיומה, רשאית ואף חייבת המדינה לשלוח חיילים לקרב מתוך ידיעה ברורה שחלקם לא יחזרו. המדינה אינה חייבת להעניק את כל התרופות הקיימות ולהבטיח שלא יהיו תורים בבתי החולים, כי יש לה מגבלות תקציביות. או הזכות לבחור: המדינה אינה חייבת לשלוח קלפי ניידת לכל חולה המרותק למיטתו.

מכאן נחזור לחופש הביטוי. כבר אמרתי שיש עליו מגבלות נקודתיות בשל אינטרסים חיוניים יותר. כאן המקום להדגיש את הדבר החשוב ביותר: חופש הביטוי מותנה בכך שהדברים הם אמת, או לפחות הבעת דעה כנה בעלת בסיס עובדתי. להגיד "אני חושב שחיילי צה"ל רוצחים" – זה לא חופש הביטוי; זה שקר גס ועלילה בוטה. להלל מחבלים – זה לא חופש הביטוי; זו הסתה. לקרוא לרצוח ערבים – זה לא חופש הביטוי; זו הסתה. לזה לא מגיעה הגנה. את זה מותר לאסור. כי מעל לכל ניצבת האמת.