עמונה כמשל

יהודה יפרח מ"מקור ראשון" מקדיש את טורו השבועי במוסף "יומן" ליחסי בית המשפט העליון והרשות המבצעת, סביב סוגיית ההתנחלויות.

אני חייבת להודות: הגם שעמדתי האישית היא שמאל ציוני שפוי (בנוסח בן-דרור ימיני, שמייצג נאמנה את עמדותיי, או מבטא את מחשבותיי בצורה הטובה ביותר, אם נגדיר זאת כך), יש לי סימפתיה לפרשנים ימניים שעושים שכל. החביבים עלי הם קרולין גליק וקלמן ליבסקינד, שניהם ממעריב ושניהם דוברי "מתנחלית שפויה": היינו, הטיעון שלהם ימני, הם בעד "ארץ ישראל השלמה", אך הטיעונים שלהם עושים שכל. אפשר שלא להסכים עימם, אבל אי-אפשר להתפלץ.

כשאני קוראת את יהודה יפרח, אני מתפלצת. כך הוא כותב:

"שעון החול של עמונה הולך ואוזל, כאשר פינוי היישוב צפוי להיות קו פרשת המים. את זה מבינים היטב נפתלי בנט ואיילת שקד, כמו גם ראש הממשלה בנימין נתניהו. לאו-דווקא בגלל הטרגדיה של יישוב יהודי שלם בארץ-ישראל שהולך להימחץ מהמפה ולהיחרב כעיר הנידחת- העולם כבר התרגל לראות מתנחלים נגררים ולשתוק; אלא בעיקר בגלל ההשלכות העתידיות.

הראשונה מעשית ביותר: לפי הערכות השמרניות, כ-4,000 בתים פרטיים ברחבי יהודה ושומרון יושבים כיום על חלקות שלא הוכרזו רשמית כקרקעות מדינה, ולכן נמצאים במעמד דומה. אחרי ההכשה המשפטית של בג"ץ בעמונה ובנתיב האבות, אין נסיוב בדוק שימנע את התפשטות-הרעל ויציל אותם מחורבן. ביישובים ובשכונות הללו מתגוררים כ-24 אלף נפש, פי שלושה ממספר המגורשים מגוש-קטיף.

מדינת ישראל איננה יכולה להרשות לעצמה מגה-הינתקות משפטית. ההשלכה השנייה היא המורלית: פסיקות בג"ץ מעניקות חותמת ממלכתית לטענות ארגוני הקצה של השמאל, שלפיהן ההתיישבות באזורי לב הערץ כרוכה בעוול ובעושק היסטוריים".

גוועלט.

הדבר הראשון שמתעורר במוחי, כשאני קוראת את טורו של יהודה יפרח, היא השאלה, היכן הוא גר. כי ממש, אבל ממש מתחשק לי לבוא לביקור בביתו, לשבת על הספה בסלון, לשים רגליים על השולחן שלו, לכבד את עצמי במטעמים מן המקרר שלו, לתקתק על הלפטופ שלי בסלון ביתו, ולהיתקע שם במשך שעות וימים ולא לזוז.

ואם הוא יזעיק את המשטרה אני כמובן אקרא "גוועלט" ו"יהודי לא מגרש יהודי" ו"מגרשים אותי".

הדבר השני שמתחשק לי לעשות הוא לשאול את מר יפרח, אם הוא יודע כמה יהודים מסולקים מדי שנה מביתם, רק בגלל חובות משכנתה לבנק או בגלל יוקר המחיה, או בגלל שההוצל"פ סילקו אותם מביתם בשל חובות שהובילו למימוש הבית. והאם אכפת לו מכל אותם יהודים ש"נגררו" מביתם, אך ורק בגלל חוב לבנק או חוב לגורם אחר שתפח לממדים מפלצתיים והוביל למימוש הדירה?

ולא, פינוי יהודים שהתנחלו בעמונה שלא כדין אינו "גירוש". הוא פשוט השבת הסדר על-כנו.

ישנם גבולות בינלאומיים מוסכמים, שהם גבולות שביתת הנשק. החלטה בינלאומית הבטיחה את חלקה של הארץ ליהודים ואת החלק האחר - ההר, לערבים. קפיש? זה לא שלנו, זה שלהם.

ההתיישבות שם אינה התיישבות ב"לב הארץ", היא התיישבות תוך נטילת סיכון, בחבל ארץ אשר הריבונות בו טרם הוכרעה, ורצוי לא ליצור שם עובדות בשטח, כדי לא לסכל את הסיכוי לשלום.

החורבן היחיד שעלול לקרות, הוא חורבן המפעל הציוני, אם וככל שחו"ח תהא פה מדינה דו לאומית;

אפשר להחזיק בשטחי הגדה, אך במסגרת שלטון צבאי, כל עוד הערבים במצב מלחמה איתנו, כל עוד ספרי הלימוד שלהם נראים כמו ד"ר שטיימר, וכל עוד פניהם לטרור;

ניתן להחזיק בשטחי הגדה בשלטון צבאי גם 100 שנה, אם הערבים מתעקשים על זכות השיבה, או מכשילים משאים ומתנים באופנים קטנוניים נוסח 2000, 2001 או 2008. לא ירצו - לא יקבלו. יתעקשו להתבוסס במסכנות הנכבאית שלהם? יתכבדו ויתבוססו במסכנות, שהידיות, קורבנות, כשהם זורקים לקיבינימט הצעות נדיבות נוסח הצעת קמפ דייויד בשנת 2000, כמו ילד מפונק שלא אוהב את מה שאימא בישלה לו ומושך את המפה מתחת לשולחן;

אבל שטחי הגדה המערבית הם פיקדון ותו לא. פיקדון. פיקדון לימות שלום. הפיקדון הזה יכול להיות מוחזק בידי צה"ל גם 100 שנה, אם הערבים מתעקשים לשמור על מצב לוחמה (וזה כולל - רוממות אוסלו בגרונם ושרץ נאום הגי'הד ביוהנסבורג בידם).

שטחי הגדה המערבית אינם שלנו. כן, הם היו שלנו, לפני 2000 שנה. אבל מצד שני, החזקנו בימי מלכות ישראל השנייה גם בגדה המזרחית וגם בחלק מסוריה, שלא לדבר על הצ'ק של אלוהים שדיבר על אזור עירק של היום;

כן, השגנו כמה במחטף, כאשר הזדחלנו על גושי התנחלויות, וביל קלינטון חשב שבמסגרת הסדר שקרוי על שמו ("מתווה קלינטון"), נוכל לשמור את גושי ההתנחלויות. אבל זה מוסכם, זה במסגרת הסדר שיש לו תוקף בינלאומי או הכרה כזו או אחרת, גם אם בלסת חשוקה ובכפיאת שד של עולם שמושך בכתפיו ואומר "נו שוין, הם כבר התיישבו שם, מה בדיוק נעשה".

אבל עומק הגדה אינו שלנו! הציונות נולדה על ערש 14 הנקודות של וילסון ועל ערש זכות ההגדרה העצמית של עמים קטנים - שצמחה על הכר הפורה של חבר העמים בוועידת סן רמו בשנת 1920. אותו עיקרון - עיקרון ההגדרה העצמית - אשר הנביע את הצהרת בלפור, ועיגן את זכותנו למדינה משלנו במשפט הבינלאומי, הינו אותו עיקרון בדיוק אשר מנביע את זכותם של הפלשתינים להגדרה עצמית.

זכותם של הפלשתינים להגדרה עצמית אינה זכות ללא תנאי: היא זכות על תנאי: בתנאי שיכירו בזכותנו להתקיים, ולא רק מן השפה לחוץ נוסח אוסלו שטוף הדם של קורבנות האוטובוסים המתפוצצים; לא רק מן השפה לחוץ נוסח קמפ דייויד של שנת 2000, שבמסגרתה יצא ערפאת בטריקת דלת צאלח א-אדינית, של תמות נפשי עם אל-אקצה, ולא רק הכרה דמיקולו נוסח טאבה של שנת 2001 או אנפוליס של שנת 2008.

כל עוד אינם מכירים באמת ובתמים (עם הוכחות בשטח, כי הניירות שלהם לא שווים שום דבר) בזכותנו להתקיים, השטחים ישמרו כפיקדון. פיקדון לימי שלום. אבל אי-אפשר לחבל בפיקדון הזה, להנחיל עליו התנחלויות, לבקע אותו לרוחבו ולאורכו בהתנחלויות, כי בסופו של יום - אם וכאשר הם יתרצו וירצו שלום, הפיקדון שהוכן ליום הפקודה הזה, לא יהיה.

דברי הרהב וההתקרבנות של אנשי ימין אנטי-ציוני הם מהממים ומעוררי תדהמה מן הסוג שגורם לך להכות את המצח בכף היד: מרוב עיסוק ב"חורבן" של ישוב צמוד קרקע של 200 יהודים בלב השומרון, הם שוכחים שאם מישהו מביא חורבן על מישהו, זו ההתנחלות על המפעל הציוני. ההתנחלויות האלו תחרבנה את המפעל הציוני, ואחרי החורבן הזה, לאף אחד מאיתנו לא תהא הפריבילגיה לקונן בבכיינות בעיתון ימני על "חורבן", כי נהיה עסוקים בלאתר מדינה שתסכים לקלוט אותנו כפליטים, או בשיעורי שחייה כדי שנדע לשחות מסירת גומי בים התיכון לאיזה חוף עוין של מדינה בלקניית שלא ממש תרצה אותנו שם.

מספרים שהדרך ללכוד קופים בג'ונגלים של אפריקה, היא להטמין בננה במלכודת. הקוף אוחז את הבננה בידו, והמלכודת נסגרת על כף ידו. הוא משיג בננה, אך מאבד את חרותו.

ההתנחלויות הן הבננה של מדינת ישראל: מדינת ישראל, בשביל עוד 200, או 4000, אם תרצו, בתים בהתנחלויות, מאבדת לדעת את המפעל הציוני.