במקום הקדמה
לכאורה, אין אומרים אי-שבחו של אדם לאחר מותו. במסורתנו אפילו אומרים, אחרי מות קדושים אמור (לפי סדר הפרשיות בחומש). אלא שלדעתי, הדבר אינו חל על אישי ציבור - ובעיקר, על נבחרים, שחיו שנים על חשבון הציבור.
ועוד דבר - לפי מסורתנו, ראש-השנה קטע את ה'שבעה'. כלומר, אנחנו פטורים מהלכות האבל, ומותר לשקול את אישיותו, גם בגישה לא-אוהדת במיוחד.
גילוי נאות: אהדתי את
שמעון פרס שבועיים בערך בלבד, לפני הבחירות בשנת 1965, כשהייתי בן שבע-עשרה. סיפרתי על כך לד"ר אליהו ישורון, מורי החכם להיסטוריה בתיכון, ששמעתי את פרס, והוא התפלץ. 'למה?' שאל, 'דבריו מצאו חן בעיניך?! אל תסתפק בדברים שבעל-פה, לך וקרא את דבריו, והיווכח כי אין בהם דבר'. הייתי תלמיד שקדן, ועשיתי כדבר ד"ר ישורון, וגיליתי כי הדברים, ששמעתי משמעון פרס, היו הבל ורעות-רוח. מאז שמעתי עשרות מנאומיו, ששכנעוני שד"ר ישורון צדק.
קלקלה מוסרית
'שמעון פרסומת', קרא לו בלעג מר
משה שרת, ממנהיגי מפא"י, שר החוץ הראשון וראש ממשלתנו השני. בשנות החמישים, כשמזוודות של כסף מזומן היו עובר לסוחר במשרד הביטחון, יכול היה המנכ"ל הנמרץ להשקיע מכספי המשרד ביחסי הציבור שלו, ללא כל בקרה. וכידוע, תאוותו לפרסום לא ידעה מעולם שובעה - כמו תאוותו למנעמי העולם.
עתה הגיע פרס ליעדו, ונקבר בחלקת גדולי האומה, לא הרחק מ
יצחק רבין, שנואו, מד"ר הרצל ומראשי
התנועה הציונית - כאילו היה אחד מהם. כל חייו רדף פרס אחרי הכבוד. מעולם לא היה צנוע, ולכן הוא מהמנהיגים היחידים, שאתרים ורחובות נקראו על שמם עוד בחייהם.
משה שרת לא קנה את השיר המפורסם (של
חיים חפר), 'איך הפשפש עלה למעלה', והוא חשש בצדק מהרגע, שפרס יגיע לגדולה. "אני שולל את שמעון פרס תכלית השלילה ורואה בעליית קרנו קלקלה מוסרית ממארת ביותר. אקרע קריעה על המדינה אם אראנו יושב על כיסאו של שר בישראל", כתב שרת, שגם בדמיונו הפרוע לא ראה את פרס כראש
ממשלה, או כנשיא. מקהלת העורבים משבחת כעת את האיש, שידע להתקשט בנוצות לא-לו ותמיד היה לא-יוצלח, שנמצא בשוליים, עד שנבעט קדימה כתוצאה מקומבינה פוליטית לאחר תבוסתנו במלחמת יום הכיפורים, שהביאה למסקנות החמורות של ועדת אגרנט ולהתפטרות
גולדה מאיר, משה דיין ורא"ל דוד אלעזר.
כבר כנער בבית-הספר החקלאי בבן-שמן הצטיין שמעון פרסקי כמאכֶר ובהתחמקותו מעבודה. כל חייו לא עבד לפרנסתו, אלא רק עסק בעסקנות. מרוב עיסוק בעסקנות, לא הספיק לשרת בצבא וגם לא למד; ובניגוד לאנשים לא-משכילים אחרים, התיימר להיות משכיל, ועובדי לשכתו דאגו להזינו בתמציות ספרים, שכביכול קרא.
כשבני דורו היו בהתיישבות ובצבא, או למדו, בילה פרסקי הצעיר כלבלר במזכירות מפא"י. כמזכיר תנועת הנוער העובד, היה אחראי לטיהור התנועה מאנשי סיעה ב', שפרשה ממפא"י בתחילת שנות הארבעים. הקרע האדיר במפא"י היה הזדמנות פז לרוצים להתבלט. פרסקי הצעיר טיהר את הנוער העובד בהתלהבות אדירה, שמשכה את עינו של דוד בן-גוריון, מזכיר מפא"י, שראה (עד אחרי מלחמת הקוממיות) בסיעה ב' את אויביו בנפש, ורדף אותם בחמת-זעם אדירה.
לימים, סיפר יוסף עברון (עבו) - עיתונאי ותיק, שהיה עורך מדיני ב'מבט חדש', שבועונה של רפ"י, ומקורב לפרס, ומונה לבסוף לדובר תעש - הציע חיים לסקוב, הרמטכ"ל, לגייס את פרס, שכבר היה סגן-שר הביטחון לתקופת מילואים קצרה, בת שבועות ספורים, שבה יעבור קורס מהיר לקצינים. עברון לא ציין מדוע דחה פרס את ההצעה, ונותר, כפי שהגדירו יצחק רבין (בספרו, פנקס שירות), משתמט משירות, למרות שהיה חבר כנסת, שר ביטחון, ראש ממשלה ונשיא.
כבר משה שרת עמד על תכונתו העיקרית של פרס - חתרנותו הבלתי-נלאית, שהפכה למוטיב חשוב בספרו של רבין. ומי שאינו רוצה להיסמך על שרת ולא על רבין, יוכל לפנות לדבריה של גולדה מאיר, עוד אחת שסבלה קשות מחתרנותו של פרס.
כשבן-גוריון ואנשי רפ"י נזרקו ממפא"י, כספיח למשבר "הפרשה", פצחה רפ"י, בהנהגתו של פרס, במסע דה-לגיטימציה לממשלת לוי אשכול, שהעז לשבת על כיסאו של ב"ג. "בדיחות אשכול" החבוטות מבית-מדרשו של פרס הורידו את המוראל במדינה, שסבלה ממיתון קשה ומאבטלה גוברת, באמצע שנות השישים, עקב ניהול לא-נכון של הכלכלה הלאומית. "האחרון שיכבה את האור", סיפרה אחת הגרועות שבהן על שלט, שנתלה כביכול בשדה-התעופה לוד. הבדיחות הכשירו את הקרקע לשגיונות הערבים, שיוכלו להשמיד את המדינה - הרקע למלחמת ששת הימים.
לוזֶֶר
כל חייו עסק פרס בפוליטיקה, וזה היה מקצועו היחיד, למרות געגועיו הפאתטיים לימיו כרועה צאן בקיבוץ אלומות. אך הוא נכשל בפוליטיקה בהתמדה. מאז 1965 ועד למותו לא הצליח מעולם להיבחר על-ידי הציבור הישראלי לשום תפקיד, אלא רק על-ידי התקשורת. פרס לא ניצח בשום מערכת בחירות מעולם. 'ראש הממשלה של הסקרים', כינה אותו מן-דהוא. "אני לוּזֶר?" שאל פרס את חברי מרכז מפלגת העבודה, ונענה בחיוב, לתדהמתו. אחר כך הסתפק בתפקיד המיותר לחלוטין של נשיא המדינה (שבן-גוריון, מורו, ייסדו, כדי להגלות אליו את ד"ר חיים ויצמן, יריבו), וגם לתפקיד הזה לא הצליח להיבחר על-ידי חברי הכנסת בריצתו הראשונה.
לכן, מוטיב חשוב של סיקור האבל המדומה על מותו היו ההמונים, שנהרו להתאבל עליו. שהרי הלוויתו, כיאות למת רודף הכבוד, הוגבלה לשועים ולמנהיגים.
פרס היה תמיד אמן ניצול אחרים - אנשי צוותו, או מי שהיו סביבו - כמו אנשי הוועדה לאנרגיה אטומית, שהיו מאחורי הקמת הכור האטומי בדימונה, שהחלה בשנת 1959, והעדיפו לשמור על חשאיותם - כמו פרופ' ארנסט דוד ברגמן, פרופ' ישראל דוסטרובסקי, פרופ' יגאל תלמי, פרופ' יובל נאמן, פרופ' צבי (הארי) ליפקין, פרופ' עמוס דה-שליט, מנס פרת, שלהבת פריאר ואחרים.
שיא אחר בגניבת נוצות לא-לו היה כשהתעמת עם
יצחק מודעי, שר האוצר, ופיטרו, כדי שיוכל להתהדר בכתר, שהציל את כלכלת ישראל.
הקוראים את 'פנקס שירות', יכולים לקבל תמונה מהימנה של פרס החתרן הבלתי-נלאה. שיא חתרנותו היה בהסכמי אוסלו, שנעשו מאחורי גבה של ממשלה נבחרת, ושינו לחלוטין את מצבם של אש"ף ושל
יאסר ערפאת, שהיו אז בשיא שפלם. פרס וצוותו גררו עמם את יצחק רבין, שגילה בשפת גופו את הסתייגותו מהפרטנרים, שנכפו עליו להסכם.
על פרס נובל לשלום, שקיבלו השלושה ולא הביא שום שלום, אלא רק זרע מוות וחרדה בקרב יהודים, העיבה עננה, שהופצה בנורווגיה: מוֹנה יוּל, סגנית-שר החוץ הנורווגי (אשתו של הדיפלומט טֶריה לארסן, שהייתה גם שגרירת ארצה בישראל), הודחה מתפקידה על-ידי הפרלמנט הנורווגי כיוון שקיבלה שלמונים מפרס. התברר, כי אינה הפרלמנטרית היחידה בנורווגיה, שצ'ופרה על-ידי פרס - כנראה, הכשרת הקרקע להחלטת הפרלמנט הנורווגי להעניק את הפרס לפרס ולחבורתו.
הזיות בריש גלי
כבר בסוף שנות החמישים ניסה פרס את כוחו בהזיות. "מכונית לכל פועל", הייתה אחת הססמאות, שיצאו אז מתחת לידיו. למיטיבי-שמע תזכיר הססמה את פולקסוואגן.
ססמה אחרת שלו - 'מזרח תיכון חדש' - עוררה חלחלה כבר מראשית הפצתה. יחד אתה הוא הביא לנו את מארת אוסלו, שרצחה מאות ישראלים, והציפה את המדינה בדם ובתמרות עשן. האוטובוסים המתפוצצים בידי המחבלים החמושים, שייבא במו ידיו מתוניסיה, חיסלו את האפשרות האחרונה, שפרס ייבחר לראש ממשלה. אפילו על-רקע רצח רבין, הוא לא הצליח לנצח את
בנימין נתניהו בבחירות.
וכמובן, דבריו הלא-נבונים על אי-הצורך ללמוד היסטוריה, שאופייניים למי שמעולם לא למד.
אך כאן לא תמה רשימת הזיותיו. למשל, פרס התנגד להפצצת הכור האטומי בעירק, ועשה כמיטב יכולתו לסכל את המבצע. גם אחר כך לא שינה את עמדתו. היה נגד מבצע שלום הגליל (האם משום שיצחק רבין הזדהה עם המבצע?!), והפך את ההתנגדות למבצע לעניין פוליטי.
לעומת זאת, אחרי המבצע לחילוץ החטופים מאנטבה, ביולי 1976, הוא ניפח את דמותו של יוני נתניהו, שנהרג בו, ובאמצעותו עמעם את תפקודו הבעייתי, כשר ביטחון, בימים שלפני המבצע - על חשבון מתכנני המבצע והפושטים. וכך נוצר קשר הדוק בינו לבין משפחת נתניהו.
פרס הצטרף לקדימה, ותמך בלהט בגירוש היהודים מגוש-קטיף. הוא הבטיח, שהיישובים החרבים של היהודים העקורים יהפכו לכפרי נוער שלווים; וכמעט דייק. את כפרי-הנוער מאיישים מאז מחבלים, שיורים רקטות ופצצות מרגמה על יישובי עוטף עזה.
צפון קוריאניזציה של האבל
פרס היה תמיד רהוט במלותיו. ליתר ביטחון העסיק בלשכתו בני-אוריין, שניפקו לו מידע ותקצירים, כדי שיוכל לפטפט על ספרים, שקרא כביכול. כיוון שלפרס תמיד הייתה יד קלה על כספים, הוא לא סמך על המזל, ומימן ביד נדיבה כותבים על תרומתו הייחודית להקמת המדינה. עד היום אין דיווח מלא על מקור הכספים, שהשתמש בהם. משך שנים התנגדה לשכת הנשיא פרס לביקורת
מבקר המדינה על תקציב הלשכה, שנופח בצורה מוגזמת בכהונתו.
"סיקור פטירתו של שמעון פרס היה אחד המפגנים חסרי הטעם שנראו כאן. זה לא היה סיקור מותו של בן-תמותה. זה היה סיקור מותו של אל" - מזכיר קלמן ליבסקינד, המציין דיווחים על "אבידה גדולה לאנושות", שהגיעו עד לסיפורים על "תחושת היתמות שמלווה את עם ישראל כולו" - סיקור בנוסח שלא היה מבייש את הטלוויזיה של
קוריאה הצפונית, עם הגזמות שהעלו את פרס לדרגת "אבי האומה". הצפון קוריאניזציה של סיקור מותו הגיעה לשיאים בל-ישוערו, שגימדו כל פסטיוול מאקברי קודם מחד-גיסא, אך אפיינו מאוד את רדיפת האיש אחר כבוד מאידך-גיסא.
הלוויתו הייתה מופע הצדעה בינלאומי לרעיונות העיוועים של פרס, שמוצאים חן בעיני שועי העולם ומנהיגיו, אך לא הצליחו לשכנע את אזרחי ישראל. הם באו ארצה בהמוניהם לחלוק לו כבוד אחרון, ולאותת לאזרחי ישראל, כי ישמרו על חיותה של מורשת העיוועים שלו.
פרס השקיע מיליוני דולרים (של מי, לכל הרוחות?!) בחזרה גנראלית של הלוויתו - לפני כשלוש שנים: חגיגות יום ההולדת התשעים, שחגג לעצמו. כבר אז תורגלו עורבי התקשורת לדקלם שקרים נלוזים ומופרזים על האיש, ולהעלים פגמים ניכרים בתולדות חייו, כולל פרטים מביכים על חייו האישיים.
שאלה נכבדה: כיצד מעזה התקשורת הישראלית לשקר בריש גלי, ולשרטט דיוקן בדוי ומוגזם של האיש. מה חושבים העורכים על הציבור הישראלי?!
איני מופתע מאחר שמצד אחד קראתי לא-מעט על האיש ועל מעשיו, ולמדתי ממי שהיו מקורביו על אורחו ועל רבעו. מצד שני ברור לחלוטין, שהתקשורת הישראלית הספידה את שמעון פרס, שהיה יקירה. באותה הנשימה תקפה את בנימין נתניהו, שהחציף לנצח את נבחר התקשורת על ימין ועל שמאל, בשני העשורים האחרונים, ואתגרה אותו.
בקרב על האמת הפסידו כולם בגדול, לבושתם של אזרחי ישראל.
