נקודת השיא: אפריל 1961, עם 80%. היה זה שלושה חודשים לאחר השבעתו של קנדי ופחות מחצי שנה לאחר שניצח ברוב הזעום ביותר בתולדות ארה"ב: 49.9% בלבד. נראה שנאום ההשבעה הנודע לצד האישיות הזוהרת של קנדי ושל אשתו ז'קלין, כבשו את ליבם של האמריקנים.

נקודת השפל: ספטמבר 1953, עם 56%. היה זה חודשיים לפני הירצחו של קנדי ולאחר ירידה מתמשכת מאז 76% להם זכה בדצמבר 1962, מיד לאחר משבר הטילים בקובה. עם זאת, גם בשפל שלו היה קנדי הפופולרי ביותר; מלבדו, רק רוזוולט שמר באופן רצוף על שיעור הסכמה שמעל 50%.

נקודת השיא: נובמבר 1955, עם 78%. באותה תקופה לא התרחשו אירועים מיוחדים בארה"ב, ויש גם לזכור, כי הפופולריות של אייזנהאואר תמיד הייתה גבוהה במיוחד – גם כמי שעמד בראש כוחות בעלות הברית המערביות שניצחו את גרמניה הנאצית.

נקודת השפל: מארס 1958, עם 49%. גם כאן אין אירועים מיוחדים, אם כי ניתן לציין שבמהלך אותה שנה הלכה האבטלה ועלתה – ומן הסתם הדבר תרם לירידה בתמיכה בנשיא. ככלל, שיעור התמיכה באייזנהאואר בקדנציה השנייה שלו היה נמוך מאשר בראשונה, אך הוא סיים את כהונתו בשיעור תמיכה מרשים של 59%.

נקודת השיא: יוני 1942, עם 84%. היה זה חצי שנה לאחר שארה"ב נכנסה למלחמת העולם השנייה ובתקופה בה ספגו היא ובריטניה מהלומות קשות במזרח הרחוק. למרות זאת – ושמא דווקא בגלל זאת – הגיע רוזוולט לשיעורי תמיכה גבוהים במיוחד. כפי שנראה בהמשך, בזמן מלחמה נוטה התמיכה בנשיאים לעלות.

נקודת השפל: אוגוסט 1938 ופברואר 1939, עם 51%. נתון זה מלמד, שהכל יחסי. בנקודה הנמוכה ביותר שלו, עדיין זכה רוזוולט לתמיכתם של למעלה ממחצית מן האמריקנים. בתקופה זו שב המשק האמריקני ושקע במיתון מסוים, לאחר שלא התאושש לחלוטין מן השפל הגדול. ההתאוששות תבוא עם הכניסה למלחמה והשקעות העתק בתחום הביטחוני. הסקר האחרון לגבי רוזוולט נערך בדצמבר 1944, ארבעה חודשים לפני מותו וכאשר הניצחון במלחמה כבר נראה באופק, והצביע על 72% תמיכה.

נקודת השיא: מארס 1991, עם 84%. היה זה לאחר הניצחון במלחמת המפרץ, כאשר בוש היה כה פופולרי, עד שהיו מי שדיברו במלוא הרצינות על כך שאת הבחירות לנשיאות בשנת 1993 יש לקיים רק בין המועמדים לסגן הנשיא. שיעור התמיכה הממוצע בבוש הוא תוצאה של הטיה בגלל הפופולריות העצומה שלו באותה נקודות זמן, ממנה הוא ירד בצורה תלולה ועקבית.

נקודת השפל: יולי 1992, עם 30%. אף נשיא לא רשם ירידה כה חדה בפופולריות שלו. האופוריה של מלחמת המפרץ התפוגגה ובוש הואשם בכך שהוא מתמקד במדיניות חוץ במקום בבעיותיהם של האמריקנים מבית. כעבור 16 חודשים הוא הובס בבחירות בידי ביל קלינטון. ערב סיום כהונתו נהנה בוש מתמיכה של 46% - אולי תוצאה של נוסטלגיה מוקדמת.

נקודת השיא: פברואר 1998, עם 67%. קלינטון יוצא דופן בין הנשיאים בכך שלמעט נקודות זמן מבודדות – התמיכה בו עלתה לאורך כהונתו. הוא החל אותה עם 56% וסיים עם 64% - שיעור גבוה במיוחד לנשיא מכהן, למרות שבסוף כהונתו הוא נחשב לברווז צולע.

נקודת השפל: יוני 1993, עם 41%. התרסקות מהדהדת, פחות מחצי שנה לאחר הכניסה לתפקיד. כמה גורמים תרמו לכך. קלינטון ביצע כמה מינויים כושלים, במיוחד לתפקיד שר המשפטים, והכריז על כוונתו להעלות מיסים כדי לקצץ את הגירעון - בניגוד גמור להבטחותיו בזמן מסע הבחירות. מעניין שהתמיכה בקלינטון לא ירדה אל מתחת לשפל זה אפילו בקיץ 1998, בעיצומה של פרשת מוניקה לווינסקי בעקבותיה הועמד לדין בסנט - אך שרד.

נקודת השיא: פברואר 1964, עם 77%. תגובה ברורה לטראומה של רצח קנדי. ג'ונסון היה ההפך הגמור מקודמו: מבוגר, ללא כריזמה, פוליטיקאי ותיק. אבל הציבור האמריקני אימץ אותו אל חיקו, כמחליפו של הנשיא האהוב שהירצחו הוא אחת הטראומות הגדולות ביותר בהיסטוריה המודרנית.

נקודת השפל: אוגוסט 1968, עם 35%. שוב בשתי מילים: מלחמת וייטנאם. ג'ונסון הוא שסיבך את ארה"ב בבוץ שעלה לה בכמעט 60,000 הרוגים, מאות אלפי פצועים וטראומה שמלווה עד היום כל נשיא החושב על התערבות צבאית בחו"ל. התמיכה בג'ונסון ירדה בצורה עקבית לכל אורך נשיאותו, ורק בקושי הוא הצליח להגיע ל-50% - מה שהביא אותו לוותר על ההתמודדות בשנת 1968, בה היה מובס בצורה משפילה.

נקודת השיא: מאי 1981, עם 68%. גם כאן – שתי מילים: ג'ון הינקלי. זה היה הצעיר שירה ברייגן בסוף מארס 1981, חודשיים לאחר שהושבע לתפקידו. כאשר יצא רייגן מבית החולים ומיד לאחר נאומו המיוחד בקונגרס, עטפה אותו ארה"ב באהבה. תוסיפו לכך את הכריזמה שלו וחוש ההומור המצוין – ותקבלו מתכון לפופולריות תמידית. סקרים עדכניים מדרגים אותו כנשיא השני הטוב ביותר בהיסטוריה המודרנית, אחרי קנדי.

נקודת השפל: ינואר 1983, עם 36%. אז זהו, שאין מתכון לתמיכה קבועה. בדצמבר 1982 הגיעה האבטלה ליותר מ-10%, השיעור הגבוה ביותר בכהונתו של רייגן – והפופולריות שלו צנחה ביחס הפוך. פרשת אירן-קונטרס, שנחשפה בסוף 1986, שוב הצניחה את התמיכה בו ל-45% בלבד במארס 1986 – אך רייגן התאושש וסיים את שמונה שנותיו בבית הלבן עם 63% תמיכה.

נקודת השיא: נובמבר 1969, עם 67%. היה זה החודש בו הודיע ניקסון על כוונתו לסיים בהדרגה את מעורבותה של ארה"ב במלחמת וייטנאם. בפועל זה לקח עוד 3.5 שנים, ובפברואר 1973 – לאחר שנחתם ההסכם שיישם את ההחלטה – שוב זינקה התמיכה בניקסון ל-65%. מכאן התחילה הנפילה.

נקודת השפל: ינואר 1974, עם 24%. כאן מספיקה מילה אחת: ווטרגייט. ההתרסקות בתמיכה בניקסון הייתה חסרת תקדים, כמו הפרשה כולה, שבמרכזה הטיוח והשקרים של הנשיא ועוזריו הבכירים בנוגע לפריצה למטה המפלגה הדמוקרטית ערב הבחירות של 1972. ביולי אותה שנה, זמן קצר לפני התפטרותו, שוב עמד ניקסון על 24% בלבד. גם חברי הקונגרס קראו את הסקרים ונטשו אותו, עד שהיה ברור שהסנט ידיח אותו – והוא העדיף להתפטר.

נקודת השיא: אוקטובר 2001, עם 86%. לא צריך מילים אלא רק מספרים: 9/11. כפי שראינו, האמריקנים – כמו רוב עמי העולם – מתלכדים מאחורי מנהיגיהם בזמן מצוקה, במיוחד מצוקה ביטחונית. ההתקפות על וושינגטון וניו-יורק בספטמבר 2001 היו הפעם הראשונה בה ארה"ב חשה שהיא נלחמת בביתה-שלה.

נקודת השפל: אוקטובר 2008, עם 24%. מאז רשם תמיכה של 63% באפריל 2003, בוש הבן ראה כמעט רק כיוון אחד: כלפי מטה. אין אף נשיא בעידן המודרני, שהתמיכה בו ירדה בצורה עקבית שכזאת (למעט כמה הבלחות נקודתיות וקלושות של עלייה) לאורך שש שנים – ובכל זאת הוא הצליח להיבחר בשנית. בדצמבר 2008, חודש לפני סיום כהונתו, עמד בוש על שיעור תמיכה של 27% - הנמוך ביותר לנשיא פורש (למעט ניקסון).

נקודת השיא: פברואר 2009, עם 63%. החודש הראשון לכהונתו של אובמה – צעיר, כריזמטי, נואם מעולה, נושא בשורה חדשה של שוויון ובעיקר מביא תקווה ליציאה מהמשבר הפיננסי של 2008. אחרי בוש הבן, כל אחד היה מתחיל במקום גבוה. הבעיה של אובמה הייתה, שמשם הוא ירד בצורה עקבית, כאשר התברר שמאחורי החזות המרשימה אין יותר מדי יכולת וכמעט שאין הצלחות. בינואר 2013, מיד לאחר נאום ההשבעה השני, עלה אובמה ל-53% - ומאז הוא שוב בירידה מתמדת.

נקודת השפל: נובמבר 2013, עם 39%. היה זה אחרי החודש בו נסגרו משרדי הממשלה בשל חוסר יכולתם של הבית הלבן והקונגרס להגיע להסכמה על תקציב המדינה (שנת התקציב האמריקנית מתחילה ב-1 באוקטובר). תוסיפו לכך את הכשלונות המתמשכים בתחום החוץ ואת רפורמת הבריאות המקרטעת – ותקבלו מתכון לירידה בכל 2014. רק בשנה שעברה החלה התמיכה באובמה לשוב ולעלות (האם משום שהאמריקנים ראו מי המועמדים להחליף אותו?) וכיום היא עומדת על 51%. אובמה עצמו התלוצץ על כך לאחרונה ואמר שאינו מבין מה הוא עושה נכון.

נקודת השיא: מארס 1977, 72%. חודשיים לאחר שנכנס לתפקידו, קרטר נראה כאיש שיוציא את ארה"ב מהבוץ של ווטרגייט. מושל ג'ורג'יה לשעבר, איש צעיר יחסית שלא היה חלק מהממסד הרקוב שהוליד את השערורייה הפוליטית הגדולה ביותר בתולדות ארה"ב. התקוות היו גדולות. האכזבה – בהתאם.

נקודת השפל: יוני 1979, עם 28%. מהפכת חומייני באירן גוברת על הסכם השלום בין ישראל למצרים ונתפסת ככישלון ענק של ארה"ב. מחירי הנפט מתחילים לעלות והאינפלציה בארה"ב מטפסת. בינואר 1980 זינקה התמיכה בקרטר ל-54%, בשל הפלישה הסובייטית לאפגניסטן בחודש הקודם (שוב: משבר של ביטחון לאומי), אך היא שבה וצנחה בשל התמשכות משבר בני הערובה וכישלון המבצע לשחרורם. קרטר הובס בידי רייגן וסיים את כהונתו בשיעור תמיכה של 34% בלבד.

נקודת השיא: ספטמבר 1974, עם 58%. חודש אחרי התפטרותו של ניקסון, יורשו רשם תמיכה גבוהה – פוסט-טראומה של פרשת ווטרגייט. התקווה הייתה שפורד ינקה את האורוות וגם יצליח להתמודד עם משבר האנרגיה שנגרם בעקבות מלחמת יום הכיפורים. פורד לא נבחר לסגן הנשיא – הוא מונה לאחר שספירו אגניו נאלץ להתפטר בשל עבירות מס – ועל-רקע זה, שיעור התמיכה בו מרשים במיוחד.

נקודת השפל: ינואר 1975, עם 37%. אף נשיא לא עבר בכזאת מהירות מנקודת השיא לנקודת השפל. ושוב, הסיבה הייתה ווטרגייט. חודש לאחר שנכנס לתפקידו, העניק פורד לניקסון חנינה מוחלטת על כל מעשיו בפרשה זו, צעד שעורר זעם רב. לאחר מכן נע שיעור התמיכה בו בצורה המזכירה רישום אק"ג, עם תנודות חדות לשני הכיוונים. עם זאת, את כהונתו הקצרה – פחות משלוש שנים – הוא סיים עם תמיכה של 53%.

נקודת השיא: יוני 1945, עם 87%. חודש לאחר הניצחון על גרמניה הנאצית, וכאשר הניצחון על יפן נראה באופק (למרות שאיש אינו יודע על הנשק הגרעיני שיופעל נגדה), טרומן נישא על גלי האהדה – וגם על האהבה העצומה לפרנקלין רוזוולט, שהלך לעולמו חודשיים קודם לכן. הניצחון על יפן השאיר אותו עם תמיכה של 85%, אך מכאן הלך מצבו והידרדר.

נקודת השפל: פברואר 1952, עם 22%. מלחמת קוריאה וההישגים הסובייטיים במלחמה הקרה, גבו מחיר כבד מטרומן. האפרוריות שלו והחזרה לימי השגרה שאחרי מלחמת העולם השנייה, היו ניגוד מובהק לנשיאותו של רוזוולט. ביוני 1948, ערב הבחירות לנשיאות, עמדה התמיכה בו על 39% בלבד וכמעט איש (ואולי אפילו טרומן עצמו) לא האמין שהוא ייבחר שוב. אבל זה קרה, וכיום מדרגים אותו האמריקנים בין עשרת הנשיאים הגדולים בהיסטוריה. ונקודה ישראלית לסיום: היה זה טרומן שהחליט להתעלם מעמדת משרד החוץ שלו, לתמוך בסיום המנדט ולהכיר בישראל דקות אחדות לאחר הקמתה.