בימים חגיגיים אלו שבין יום הכיפורים לחג הסוכות זכינו למתנה מאונסק"ו, ארגון התרבות והחינוך של האו"ם; התקבלה בו החלטה השוללת לחלוטין כל קשר בין עם ישראל ובין הר-הבית. זה בהחלט מתאים לימים אלו של ערב חג הסוכות, החג שבו בבית המקדש ששכן על אותו הר, הקריבו בכל יום קרבנות לזכות אומות העולם, שבעים פרים כנגד שבעים אומות. וגם לעתיד אנחנו מצפים כבר שתתקיים נבואת זכריה שקוראים בהפטרה ביום הראשון של חג הסוכות (פרק יד): [טז] וְהָיָה, כָּל-הַנּוֹתָר מִכָּל-הַגּוֹיִם, הַבָּאִים, עַל-יְרוּשָׁלִָם; וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה, לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְמֶלֶךְ ה' צְבָאוֹת, וְלָחֹג, אֶת-חַג הַסֻּכּוֹת. אולי כהכנה לעלייה הזאת החליטו באונסקו למחוק את הזיקה שבינינו ובין מקום המקדש.

המקור לאנטישמיות

הם כנראה מעדיפים שליטה מוסלמית על המקום שאליו יעלו לרגל. אצלנו, כצפוי, החלטה זו זוכה לגינויים מקיר לקיר כמעט. כל אחד מתבטא בסגנונו והמשותף לכולם, דומני, הוא האשמת הארגון באנטישמיות. האשמה שהיא נכונה מצד עצמה, אבל האמנם הבעיה היא רק בארגון הזה? האם לנו אין חלק, ואפילו מרכזי, בהטמעת הרעיון שהר-הבית אינו שייך לנו? נעזוב עכשיו את ההיסטוריה, מה קורה בהווה, מדינת ישראל מאפשרת הלכה למעשה את ביטוי הקשר שבין עם ישראל ובין הר-הבית? הרי כל צרכן חדשות יודע שלגויים יש זכויות יתר במקום הזה, שיהודי, ורק יהודי, המבקש לעלות להר נדרש לעמוד בדרישות מוזרות, עד משפילות. מישהו אמר אנטישמיות?

שירה עם תוכן חריג

כאמור, הסיפור הזה מתפוצץ לנו בפרצוף למחרת יום הכיפורים ולפני חג הסוכות, וגם כהכנה להתבוננות בפרשת האזינו, שירה נשגבה שהלויים היו שרים אותה בשבתות בבית המקדש, והיא הפרשה שנקרא בשבת זו. כמו כל פרשה בתורה, היא מחולקת לשבעה חלקים לפי מספר העולים לתורה. בשונה מכל פרשה, החלוקה בפרשת האזינו מקובלת על כל העדות והמנהגים בעם ישראל. כאמור, מדובר בשירה, אחת מתשע שירות שבמקרא, אבל התוכן שלה לכאורה לא כל כך מתאים להקרא שירה, הוא לא חגיגי במיוחד. להפך, יש בה תוכחה נוקבת וגם תחזיות מצמררות לא מעט. ובכל זאת התורה עצמה קוראת לה שירה וגם שרו אותה בשבתות בבית המקדש, כאמור.

שירת חיינו

השירה הזאת היא שירת חייו של עם ישראל, אומר כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ', שירת חיינו אנו. היא פותחת בסקירה היסטורית קצרה תוך דגש על חסדי ה' עמנו (דברים לב): [י] יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר... יִצְּרֶנְהוּ, כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ. [יג] יַרְכִּבֵהוּ עַל-בָּמֳתֵי אָרֶץ... אמירות המלמדות על החסד האינסופי שבו נהג ה' עימנו וגם על הפער האינסופי שבין הבורא לנבראים. מכאן היא עוברת להפניית העורף שלנו כלפי הקב"ה: [טו] וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט... וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ... עם ריבוי הטובה נוטים להיתפס לאשליה שנוכל להסתדר לבד, שלא צריכים לערב את ה' ולברר מהו רצונו בכל דבר, כי הרי אנחנו כבר מספיק גדולים להחליט לבד. והתוצאות של גישה זו מתוארות בהמשך והן מאוד לא נעימות.

שינוי כיוון היסטורי

ה' לא מרוצה מההתנהגות הזאת ומגיב: [כ] וַיֹּאמֶר, אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם--אֶרְאֶה, מָה אַחֲרִיתָם... בעצם הסתרת הפנים הוא כביכול מפקיר אותנו לכוחות הפועלים בעולם על-פי טבע, ובנסיבות כאלו אין לנו שום סיכוי לשרוד. ואמנם בהמשך מתוארות התוצאות והן קשות ביותר, כפי שאכן חווה עם ישראל במהלך ההיסטוריה. אלא שגם לזה יש גבול כי בשום מצב הקב"ה לא מוותר עלינו בסוף מתעוררים רחמיו עלינו והוא משנה כיוון: [לה] לִי נָקָם וְשִׁלֵּם, לְעֵת תָּמוּט רַגְלָם; כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם, וְחָשׁ עֲתִדֹת לָמוֹ. אחרי כל הצרות הגיע המועד להגשים את העתיד שהבטחתי להם. אומנם ייתכן שעדיין לא שבנו אליו בלב שלם, אבל כשמגיע הזמן הוא מקיים את ההבטחה: [לו] כִּי-יָדִין ה' עַמּוֹ, וְעַל-עֲבָדָיו יִתְנֶחָם...

תזמון מכוון

אז אחרי שכל האלילים הכזיבו, אחרי שרוב מוחלט של מדינות העולם, כולל כאלה שרק לא מזמן התפארו אצלנו בהידוק הקשרים עימן, תמכו בהחלטה ההזויה הנ"ל, הגיע הזמן שנשוב אל השורשים של עצמנו, אל הקשר החיובי עם הקב"ה. בפסוקים האחרונים של השירה יש תיאור מצמרר של מה שיקרה (וכבר קורה) לשונאי ישראל: [מב] אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם, וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר... [מג] הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ, כִּי דַם-עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו... כאמור, זה מה שמתחולל כעת מול עינינו. ולענ"ד התזמון של ההחלטה הנ"ל אומר לנו רק דבר אחד: שעלינו להתעורר. עלינו לפקוח את העיניים כדי לראות שהגאולה כבר כאן, שהיא כבר נוקשת על דלתנו ומצפה שנפתח לה את הדלת ונקבל אותה בשמחה.