|   15:07:40
דלג
  עוזי אורנן  
מועדון VIP
להצטרפות הקלק כאן
בימה חופשית ב-News1
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
כתבות מקודמות
קבוצת ירדן
כיצד להכין בבית שייקים מיין
קבוצת ירדן
אתם מתכננים מסיבת רווקים לחבר הכי טוב שלכם? כך תעשו את זה נכון!

שופטים ועורכי דין בקלקלתם

על שלושה ליקויים חמורים בתהליך השפיטה ומינוי שופטים
14/08/2005  |   עוזי אורנן   |   תחקירים   |   תגובות

עידן סובול ופרשת הרשעתו בדין הועלתה באתר זה לפני חודשים רבים. דומה שהגיעה השעה להסיק מן הפרשה מסקנות כלליות, ולזה מכוון מאמר זה.

שלושה פגמים חמורים הקיימים במערכת המשפט מתגלים במשפטו של עידן סובול:

(א) הוועדה למינוי שופטים מטילה אימה על שופטים. היא איננה מורכבת מ"אנשי אמת שונאי בצע" המוכרים בזכות עצמם, אלא מנציגים של ארגונים אינטרסנטים.
(ב) שופט רשאי להתעלם כליל מעדות שניתנה לפניו מבלי לנמק מדוע הוא מתעלם ממנה.
(ג) שופט רשאי לא לפסול את עצמו גם אם מוכח בעליל שהוא פותח את המשפט בדעה קדומה.

סובול עבד בלשכת עורכי הדין 26 שנים. הוא פוטר מעבודתו ב-1994 כשהוא בתפקיד מנכ"ל ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין. בסוף שנת 2001, בנסיבות שיתוארו להלן, הוא הורשע בבית משפט השלום בעבירות הבאות:

1. קשירת קשר לבצע פשע (גניבה בידי נושא משרה של תאגיד), לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין תשל"ז- 1977.
2. מירמה והפרת אמונים, לפי סעיף 425 לחוק.
3. גניבה בידי נושא משרה של תאגיד, לפי סעיף 392 לחוק.
בערעור במחוזי הופחת סכום הגניבה, והוא זוכה מעבירת רישום כוזב במסמכי תאגיד, לפי סעיף 423 לחוק.

סובול הכחיש בתוקף את כל האשמות. הוא טען כי העיסקה שבגינה הואשם היתה אחת מעסקות רבות שערך לטובת ההוצאה לאור, שהיה מנכ"ל שלה, וגם היא כמו שאר פעולותיו, נעשו אך ורק לשם שירות נאמן ויעיל של הגוף שבראשו עמד.

בבקשתו להעניק לו רשות לערער בפני בית המשפט העליון טען שבית משפט השלום מצא גניבה במקום בו כלל לא נשללה שלילת קבע של נכס, שהיא הגדרת גניבה – אלא אך הוחלף נכס בנכס, ולא היה כאן שום אלמנט של "גניבה". על כן, טען, פסק דין זה שניתן בערעורו בבית המשפט המחוזי חורג מאמות המידה המוגדרות, ועלול להביא לידי כך שבעתיד לא יהיה ברור אם בחריגה מסמכותו של מנהל בתאגיד בניהול נכסי התאגיד, תימצא באופן אוטומטי גם עבירת גניבה.

משנת 1980 שימש סובול כמנהל "מדור הפרסומים" של הלשכה. הודות לעבודתו נהפך בשנת 1982 "מדור הפרסומים" ל"הוצאה לאור" וסובול נתמנה למנהל ההוצאה לאור, על כל הסמכויות המוקנות למנהל. בדי-עמל הצליח לקומם ללשכה, מתוך כישלון כלכלי של מחלקת פרסומים קטנה וזניחה, הוצאה לאור מתקדמת ולהביאה לכדי שגשוג מדעי וכלכלי, שגשוג אותו לא ידעה לשכת עורכי הדין מעודה.

התנהלותו הכריזמטית וכישרונו הרב בניהול ההוצאה ניכרו בכל. ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין בהנהלתו פעלה תוך שהיא מגלגלת מחזורים בני עשרות מיליוני שקלים, תוך שהיא רוכשת וסוחרת עם עשרות ספקים וסוחרים, מעסיקה מרצים בכירים בפקולטאות למשפטים ושופטים, כעורכים ומתרגמים, וכן עורכים לשוניים, מגיהים, מנתחי מערכות, מדפיסים, בקרי-איכות, מחסנאים וסבלים - כראוי וכנדרש לעסק שהוא ראש וראשון בתחומו.

במסגרת ניהול ההוצאה לאור הגה סובול את רעיון התקליטור המשפטי, שיאפשר לכל עורך דין ומשפטן לקבל לידיו תוך שניות את כל החומר המשפטי הנוגע לכל חוק, על שינוייו במשך השנים ועל התקנות שנתלוו אליו.

עידן סובול ניצח סביב השעון בכישרון, בתבונה ובנאמנות על הניהול של מערך עצום זה. מאחר שההוצאה לאור נחשבה חלק מן הלשכה, מעולם לא הוקם לה "דירקטוריון" שיהיה אחראי על הנעשה בה. היתה רק "ועדה לענייני ההוצאה לאור", המורכבת מנבחרי הלשכה, אבל היא פעלה בעצמאות וללא תלות בלשכה.

ה"פרשה" שנסחף אליה סובול התחילה בשלהי שנות ה-80, כתולדה של היריבויות הקשות בלשכת עורכי הדין בין סיעות פוליטיות שנלחמו זו בזו בקצף על השליטה בלשכה ורצון של עו"ד מסוים (יאיר בן-דוד) לרשת את כסא מנכ"ל ההוצאה לאור. על העימותים האלה העיד יו"ר הלשכה (עו"ד חוטר-ישי) במשפטו של סובול, וכה אמר:
"במסגרת אותם עימותים שהיו בין מיתר לשטנגר [שניים מן הנבחרים בלשכה], הוועדה של ההוצאה לאור לא כונסה... כשעשיתי כן [כינוס ועדת ההוצאה לאור נגד רצונו של יו"ר הוועדה, שטנגר], תקפו אותי ואיימו בפנייה לבג"צ שאני פועל בחוסר סמכות". [עמ' 571 במסמך 006682.99 בבית משפט השלום תל אביב יפו]

סובול, כעובד שכיר של הלשכה, לכאורה לא היה לו חלק במריבות הקשות שבין עורכי הדין הפעילים בלשכה ובהוצאה לאור, אבל בסופו של הדבר הוא שנפגע יותר מכל אחד אחר שהיה מעורב בנעשה.

עו"ד חוטר-ישי תיאר את המצב כך:

"ההוצאה לאור הוחזקה כנחלה בלעדית באותה עת של צבי מיתר... היו עימותים קשים בין שטנגר שהיה יו"ר ההוצאה לאור ובין מיתר". [עמ' 570 במסמך 2.9900668 הנ"ל]

הוא אף הוסיף:

"הנושא של ההוצאה לאור פעל כמעין בן חורג בלשכה מבחינה זאת שהוא איננו מופיע בספרי התקציב... לא מתנהל לגביו פיקוח..." [שם, 572]

סובול, כמנכ"ל ההוצאה, רכש נכסים, סחורות ושירותים בעשרות מיליונים של כספים ומכרם ברווחים עולים וצומחים. ההוצאה לאור עסקה גם בגבייה, הפצה, מכירות, הדרכה ועוד ועוד. תחת כנפיה נסתופפו המכון להשתלמות עורכי הדין, קרן הפנסיה של הלשכה, מערך האימון והבקרה של בחינות ההסמכה של הלשכה, מערך הבחירות למוסדות הלשכה ועוד.

רווחי התועפות החייבים במס לכאורה של ההוצאה לאור פירנסו את כל הפעילות ההתנדבותית העניפה שאינה ריווחית במהותה. ההוצאה לאור זכתה במכרזים ממשלתיים ופעלה בהם בריווחיות, אבל היו"ר הממונה של ההוצאה לאור, עו"ד שטנגר, שיכן בה את המטה לתעמולה למען בחירתו למנהיגות הלשכה ותבע מסובול לשעבד את כל פעולות הלשכה לכיוון זה ששטנגר רצה בו. סובול ביקש למלא בנאמנות את תפקידו ולשמור על נייטרליות במאבקי הכוח שהתנהלו בלשכה. הוא עמד על כך שההוצאה לאור לא תהא מעורבת במאבקים של נבחרי הלשכה. נוכח עמדתו זו, איים עליו שטנגר באלימות והודיע לו כי אם לא ישתף איתו פעולה – הוא, שטנגר, יפטר אותו וידאג לכך שסובול לא יקבל שום פיצויים. סובול ביקש את עזרת הלשכה כנגד איומים אלה, אבל משבוששה עזרתם לבוא, הגיש תלונה במשטרה על איומיו של שטנגר. המשטרה אכן הזמינה את שטנגר לשיחה, והזהירה אותו על מעשיו.

ביום 22.03.94 תמו מאבקי הכוח והשליטה, שלסובול לא היו בהם יד ורגל, כשאחת מן הסיעות המתגוששות זכתה בניצחון פנימי על יריבותיה. סובול נחשב בעיני סיעה זו כ"שייך" לסיעה היריבה, אנשי השלטון החדש מיהרו לשלוח לו מכתב פיטורין. ראש הסיעה המנצחת, עו"ד שטנגר, הוא שאיים עליו לפני כן, אף הודיעו כעת שוב ש"בשל תמיכתו ביריבים", ידאג שטנגר ששום כספי פיצויים לא ישולמו לו על פיטוריו לאחר 26 שנות עבודה בלשכה.

עם פיטוריו הגיש סובול תביעה לפיצויים על 26 שנות עבודתו בלשכה. תביעתו הוגשה ב-10.5.94. סכומי הפיצויים והלנתם הגיעו למספרים גבוהים ביותר. והנה חודשיים לאחר שתבע פיצויים מן הלשכה, הגישה לשכת עורכי הדין ביום 25.7.1994 תלונה במשטרה נגדו, ואחריה עוד תלונות. רובן נגנזו, תוך התנצלות בפניו, אבל תלונה אחת, כלפי עיסקה אחת שעשה סובול, התקבלה, ואחרי עוד חמש שנים [דהיינו בשנת 1999] הפכה להאשמה בבית המשפט.

כתב האישום הוגש לראשונה ב-28.9.1999, ותשובתו של סובול הראתה כי ההאשמה חסרת יסוד. מה עשתה התביעה? לאור הערותיו של סובול תיקנה את כתב התביעה והגישה אותו שוב לבית המשפט ב-29.12.1999. כתב אישום זה תוקן שוב ב-29.2.2000, גם הפעם הפריך אותו סובול. אבל כך היה שלוש פעמים, וסובול נותר חסר אונים וקצר נשימה בסיומה של המערכה הממושכת, שהרי כל אחת מפעולות ההתגוננות שלו עלו לו ממון רב. אחרי פיטוריו הוא נותר חסר עבודה ושום פיצויי פיטורין לא ניתנו לו.

המשפט עצמו התחיל ב-17.5.2000. ההאשמה היתה כי 11 שנים קודם לכן, בשנת 1988, שכר סובול מחסן מאת אמה של אחת העובדות בהוצאה לאור (שגם נגדה הוגש כתב אישום). המחסן, שברחוב יוסף הנשיא 7, נשכר לחמש שנים ועימו אופציה לחמש שנים נוספות.
כתב האישום כלל גם סעיף נוסף: בשנת 1993 האריך סובול את שכירות המחסן, ורכש שני מחסנים נוספים הצמודים למחסן. מחסנים אלה, שהיו בשטח של 50 מ"ר וצמודים זה לזה, שימשו בעבר כדירות מגורים. פרט מעניין הוא שהתביעה כינתה אותם בשם "כוכים". הצמדת תואר מביש היא אמצעי דמגוגי מובהק, וכוונתו להשפיע בלי משים על המאזין או הקורא. במקרה זה המאזין והקורא היה השופט (הוא השופט זכריה כספי, שעליו עוד ידובר להלן) - אבל התביעה, ובעקבותיה גם השופט עצמו, דבקה בכינוי זה.

כתב התביעה האשים את סובול בעוד פעולה חותרנית: הוא שיפץ את המחסן, אשר עד אז שימש כמכבסה והתאים לצרכי ההוצאה לאור גם מבחינת נפח האיחסון וגם מבחינת עוצמת אספקת החשמל, שהתאימה למכונות חיתוך נייר.

לשם מה עשה סובול כל זאת? בשנת 1993 רכש את המחסנים ("הכוכים") הצמודים למחסן הקיים, כדי שישמשו כמשרדים וחדרי מחשב לפרויקט שיזם עו"ד צבי מיתר, אז יו"ר ועד מחוז תל-אביב ויו"ר ועדת הכספים ויו"ר פרויקט איחזור המידע של הלשכה. המחסן הגדול היה אמור להסתפח ל"כוכים" ולהפוך למרכז "פרויקט התקשוב" כפי שכונה בפי עו"ד צבי מיתר. חשוב שנדע כי רכישת "הכוכים", שהיתה עיסקת מקרקעין, נעשתה בליווי ובפיקוח עורכי דין של הלשכה ובדיווח נאות לרשויות.

אבל ראשי הלשכה ונבחריה, ובמיוחד עו"ד צבי מיתר שהיה שותף פעיל ויזם את מערך הפעולות, לאחר התלונה של הלשכה - סבו מאחורי המבקש והיתממו לומר כי הכל נעשה על-ידי סובול ללא ידיעתם וללא הסכמתם.

טענת "חוסר הידיעה" ו"חוסר ההסכמה" של ראשי הלשכה לא יוכלו להתקבל על דעתו של שום אדם חסר פניות. מדובר במחסן שבו, מ- 1988 ואילך, אוחסנו ושונעו באופן שוטף כ-150 טון נייר וחוברות פסקי-דין שייצרה הלשכה לעורכי הדין, בשכירות חודשית ובתשלומים רבים לעשרות ספקים. המחסן היה בעל נפח האיחסון הגדול ביותר של ההוצאה לאור במשך שנים, בדמי השכירות היחסית הנמוכים ביותר לעומת שאר מחסני ההוצאה לאור. איך יתכן "להסתיר" פעולות עניפות אלה?

איך יכול היה בית המשפט לקבל טענת "לא ידעתי" מצד לשכת עורכי הדין על חבריה הנבחרים הנכבדים? הנה כך: בית משפט השלום קודם כל זיכה את עידן סובול, בטענה של התיישנות, מן ה"האשמה" ששכר את המחסן ב-1988. על-ידי זה הצליח בית המשפט הנכבד להימנע כליל מלדון בשאלה העיקרית: האם אנשי הלשכה ידעו והכירו את המחסן שעמד כ-10 שנים ברשותם או ש"לא ידעו ולא ראו". "זיכוי" זה המיט שואה על גילוי האמת בפרשה.

כל המשפט נסב אפוא על רכישת "הכוכים" ועל שיפוץ המחסן. המחלוקת אם ידעו אנשי הלשכה על קיום המחסן או לא ידעו נהפכה לעניין שבית המשפט אינו יכול לעסוק בו מחמת "התיישנות". וכך, בלי היכולת להוכיח את מה שהיה ברור ללא ספק – שאנשי הלשכה ידעו היטב והכירו את כל פרויקט התקשוב הענקי, נותר סובול חשוף להאשמה המרכזית: חריגה מסמכות שעל-פי התביעה שהוגשה [בעקבות הרצון של קבוצת שטנגר להיפרע מסובול] שודרגה ל"גניבה" רחמנא ליצלן.

הנאשמת האחרת בפרשה נגררה לסבך זה שלא בטובתה בשל עובדת שכירת ורכישת נכס עבור הלשכה, שכן הנכס הזה היה בבעלות אמה. על צורת העבודה של סובול בימים ההם ניתנה עדות מאלפת מפי היועץ המשפטי של ההוצאה לאור, שהתמנה לתפקיד התנדבותי זה מטעם לשכת עורכי הדין, הוא עו"ד חיים עשהאל. ואלה דבריו:
""ההוצאה לאור... למרות שלא היתה תאגיד נפרד, בפועל פעולתה היתה עצמאית לחלוטין. היה נוח לפעילים מסוימים בלשכה לבוא ולומר זה ההוצאה לאור, זה לא הלשכה..." [שם, 551]

ועוד הוסיף עו"ד עשהאל ואמר בעדותו:

"האיש שיזם, שהניע את ההוצאה לאור היה עידן סובול שתפקד כמנכ"ל, אז נושא הצורך העקרוני בנכס היה נדון בפועל וזה מה שקרה... בין עידן לגורמים שונים בלשכה... ואז הוא הריץ את העניין, חתם על מסמכים... לדוגמה נכס שהיה נמצא ברחוב וילסון...[לא על הנכס הזה מדובר במשפט בתור "חריגה מסמכות", ע.א.] העניין מבחינתי החל בכך שעידן שלח לי מכתב בכתב יד "עשהאל, שטנגר (שהיה אז יו"ר ההוצאה לאור) אמר לי שצריך למצוא נכס"... הוא [סובול] אמר לי "דיברתי עם שטנגר, עם עוד מישהו ומצאתי את הנכס הזה וחתמתי כבר על זכרון דברים, תכין חוזה"...

לא תמיד הדברים האלה זכו לאישורים של הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין. גם בלשכה עצמה אם היית שואל בשעתו אנשים מאוד מכובדים ונושאי תפקידים כמו רוטלוי או ד"ר קלינג. כל אחד משך והשני אמר שבכלל לא צריך כי זה במסגרת ההוצאה לאור של הלשכה ולה יש תקציב נפרד. כלומר, לא היה מצב שבו קלירקט [clear cut] כל עיסקה היתה מובאת למוסד המוסמך על-פי חוק. לא נוצרה איזו סכמה ברורה שאומרת: עיסקה מסוג זה או אחר או מסכום מסוים או לגבי מקרקעין מסוימים, צריך להביא למוסד אחד שהוא המאשר" [552].

"הוא [סובול] הזמין בבתי דפוס... עבודות הדפסה... במאות אלפי דולרים. כל הדברים האלה לא היו במצב שבו לכאורה הדירקטוריון מאשר, המנכ"ל מוציא לפועל. אלא פה המנכ"ל בשיחות עם גורמים משמעותיים בלשכה, היה מקבל אישור בעל פה או אישור עקרוני ומביא לידיעתם את הצורך בנכס, בפעולות, את הנכס הנקודתי, את הפעילות הנקודתית, את ההזמנה הנקודתית הוא היה עושה ולא תמיד הדברים היו באים לידי אישור של איזה מוסד שהיה מקבל קלירקט החלטה" [553].

"בהחלט היו פעולות של עידן סובול בשם הלשכה הוצאה לאור, שלא הובאו למיטב ידיעתי לאישור. הדוגמה למשל של חוזה השכירות הזה שבוצע מול הנכס בוילסון 6 [זה אינו הנכס שהשופט המלומד הרשיע את סובול בגלל רכישתו, ע.א.] ... אני לא זוכר מקרה שבו עידן סובול פעל בחלל ריק בלי שגורם כלשהו בלשכה ידע שהוא הולך לבצע את אותה פעולה גם בדיעבד. אי אפשר להסתיר את זה" [553].

ועוד הוסיף העד במפורש:

"כאשר הנכס הזה [שבגין רכישתו הוגשה התביעה נגד סובול, ע.א.] נרכש וביצוע העיסקה נעשה על ידי, מבחינת החוזה... בעלי תפקידים בכירים בלשכה קבעו שהם ערכו בדיקה ואין שום מניעה לעשות שימוש באותו המרתף לשימושה של ההוצאה לאור למחלקת המיחשוב שלה" [553].

דבריו הברורים של היועץ המשפטי של ההוצאה לאור, כמו גם עדותו של יו"ר הלשכה, לא שינו כלל את מסקנתו של כבוד השופט זכריה כספי, שסובול אשם, שסובול חרג מסמכותו, שבשכירת המחסן וברכישת ה"כוכים" היה מיסוד הגניבה. לא הועילו שום הוכחות שהכל היה גלוי וידוע ברבים, וששום דבר לא נעשה בחשאי, גם לא נטען מעולם שלסובול היתה איזו טובת הנאה מן העיסקה הזאת.
מסקנתו של השופט הזה, מר זכריה כספי, היתה ערוכה כבר לפני התחלת המשפט.

איך אפשר להיווכח בזאת? כבר לפני כן ניהל שופט זה משפט אחר על אותה הפרשה. במשפט קודם זה היתה הנתבעת היועצת המשפטית הפנימית של ההוצאה לאור, עו"ד טובה אולשטיין, והיא נתבעה על חלקה באותה פרשה עצמה, אותה רכישה. היא היתה "שותפה זעירה" בפרשה, בכך שניהלה את הצד המשפטי של רכישת ה"כוכים". השופט הנכבד בא אל משפטו של סובול מיד לאחר שסיים את משפטה של היועצת הזאת. המעשה שהיא עשתה – חבירה לסובול בפעולת רכישת ה"כוכים" - כבר היתה בעיניו בגדר עבירה! איך יכול שופט לבוא אל משפט כאשר הוא כבר יודע מראש את התוצאה?

עורך הדין של סובול הסב את תשומת ליבו של כבוד השופט לדבר זה, והשמיע דברים ברורים בחלל בית המשפט. הוא אמר כי במקרה כזה חייב שופט לפסול את עצמו גם בלי בקשת פסילה מטעם הנאשם! אבל השופט, בכעס רב, סירב לפסול את עצמו, וכך תוצאות ה"משפט" כבר היו ברורות...

איך יכול שופט להגיע לפסק דין של הרשעה נוכח העדויות הבהירות של יו"ר הלשכה עו"ד חוטר-ישי ושל היועץ המשפטי של הלשכה, עו"ד חיים עשהאל, שסיפרו בבירור על מצב הדברים בלשכה ובהוצאה לאור? הרי מדבריהם ברור לחלוטין שהכל נעשה בגלוי ובלי כל הסתרת עובדות, וגם כי דרך זו של רכישת נכסים לצורך פעילות ההוצאה לאור היתה הדרך הרגילה שבה התנהלו העניינים והיא היתה ידועה לכל מי שהיה מעורב בעבודת הלשכה וההוצאה לאור.

שיטתו של כבוד השופט זכריה כספי היתה פשוטה מאוד: הוא התעלם כליל מן העדויות האלה, לא שם לב לדברי העדים, ולא הזכיר אותם כלל, אפילו לא ברמז, בפסק דינו המרשיע.

ההרשעה נמשכה גם בפסק הדין של בית המשפט המחוזי. ועל יסוד מה? השופטים הנכבדים כך הם אומרים:

אשר לטענה כי המכבסה נשכרה והכוכים נרכשו לטובת ההוצאה לאור, אשר היתה זקוקה להם, לא הצליחו המערערים להביא ראיות ממשיות ומשכנעות כי אכן הלשכה היתה זקוקה להם וכי התאימו לצרכיה. ההיפך הוא נכון. איש לא ידע על השכירות והרכישה, ומכאן שאיש פרט למערער לא סבר כי יש צורך בהם. (עמ' 16-18 לפסק הדין. ע"פ 70235/02).

"איש לא ידע"? קראו נא את העדויות של נשיא לשכת עורכי הדין עו"ד דרור חוטר-ישי ושל היועץ המשפטי של ההוצאה לאור עו"ד חיים עשהאל. חשבו גם בעצמכם אם ניתן להסתיר פעילות עניפה, הומייה ומלאת משתתפים מבין עורכי הדין של הלשכה, שופטים ומרצים למשפט, ספקים וסוחרים. הרעיון המבריק לזכות אדם בשל "התיישנות העבירה" כאילו נוצר למען הסתרת האמת, למען סילוף העובדות, למען הגעה להרשעת אדם חף מכל פשע ומכל כוונה לעבור עבירה. האמנם היתה הכוונה להרשיע את סובול ויהי מה? מכל מקום, בית המשפט המחוזי הותיר את הרשעת המבקש בנוגע לרכישתם של "הכוכים" וכל ההתנהלות לגבי שיפוצם וניהול המקום כלפי בעלי הבית.

בכל מקרה - האם אי ידיעה זו אליבא דהכרעת הדין מאפשרת ליצור יש מאין מצב לפיו נבנית יש מאין שליחת היד? במיוחד נוכח העובדה כי יסוד שלילת הנכס שלילה של קבע אינו מתקיים כלל ועיקר, שהרי הוכח כי רק הוחלף נכס בנכס- נכס בכסף, כסף בנכס. אין גריעה ואין תוספת.

בית משפט השלום, ואחריו המחוזי, למעשה, יצאו כנגד ההיגיון, היעילות, הנכונות שבהחלטה המינהלית של המבקש, אולם בביקורת זו אין כדי ליצור את רכיב שליחת היד ובוודאי שלא את שלילתו שלילה של קבע מידי בעליו.

גם אם נאמר שהתנהלות זו של המנכ"ל (סובול) מקיימת עבירות אחרות, גם אם נאמר שהנאשם לא ראוי היה לשמש כמנהל. יתכן והיתה זו פעולה כושלת, לא נכונה, מחוץ לתחום סמכותו של המבקש, ואולם אין זו כלל וכלל שליחת יד. וגם בפסקי הדין ברור כי למעשה דבר לא נגנב, ולא נשלל שלילה של קבע: הנכסים נותרים בידי הלשכה מאז רכישתם ועד היום.

המניע

השאלה המתבקשת מאליה היא, מדוע נעשו עוולות כאלה במשפטו של עידן סובול? מה היה המניע שהביא את השופט לידי כך שפסק "התיישנות" על פרשה שיכלה לשפוך אור של אמת על טענת "לא ידענו" של לשכת עורכי הדין, שהעלים עדויות מרכזיות של אישים בכירים שאינם חשודים כ"עדי שקר", ושלא פסל את עצמו כשבא לפניו דיון בדבר שכבר פסק בו במשפט קודם?

אין לנו ברירה אלא לראות נכוחה עובדות שאי אפשר להעלים אותן, והן ראויות לתשומת לב: אין זה מקרה רגיל בין שני מתדיינים. בעל דברו של עידן סובול אינו אחר מאשר לשכת עורכי הדין. לשכת עורכי הדין היא גוף אדיר כוח במערכת המשפטית הקיימת, ולא זו אלא שראש התביעה במחוז תל-אביב באותה עת, עו"ד נורית שניט, היתה חברה בוועד המנהל של הלשכה, והרי על פיה יישק דבר וייתבע איש. כלפי כוח עדיף כזה של אחד מן הצדדים במשפט הזהיר המחוקק הקדמון את השופט היושב למשפט:
וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל (ויקרא יט 15)

אכן הלשכה היא "גדול". לא רק שהיא ארגון ענק הנהנה ממעמד של ארגון מייצג על-פי חוק ושום עורך דין אינו מורשה לפעול במקצוע אלא אם כן הלשכה מקבלת אותו אל בין חבריה, אלא גם הלשכה היא בעלת כוח מיוחד העשוי להשפיע על שופטים ותובעים: היא שולחת את נציגיה להשתתף בוועדה למינוי שופטים. ראו מה אומר על כוחה זה של הלשכה יושב-ראש הלשכה בעצם ימי ניהול משפטו של סובול - עו"ד שלמה כהן:

בשנים האחרונות גברה מאוד ההשפעה של לשכת עורכי הדין בתהליך החבירה של שופטים ודיינים. חברינו בועדות אלה השתלבו ולקחו חלק פעיל מאוד במיון ובסינון של מועמדים והשפיעו על זהותם של השופטות והשופטים שנבחרו. נציגינו יזמו מינויים של שופטות ושופטים מצויינים רבים. הצלחנו לגוון את המינויים, ולהביא, לראשונה מזה כשמונה שנים, למינויים של שלושה עורכי דין מן הפרקטיקה הפרטית לבית המשפט המחוזי;
(דבר ראש הלשכה – דצמבר 2000).

על הדברים האלה נוסיף רק פרטים אחדים על מעמד משרתו של כבוד השופט זכריה כספי באותה תקופה שבה התנהל משפטו של עידן סובול. בית משפט השלום החל לדון בכתב האישום הסופי ב- 17.5.2000. פסק הדין המרשיע את סובול ניתן ב-31.12.01 על-ידי כבוד השופט זכריה כספי. ובין לבין - במהלך המשפט (בספטמבר 2000), הועלה כבוד השופט כספי על-ידי הוועדה למינוי שופטים לבית המשפט המחוזי במינוי זמני ובאוגוסט 2001 זכה למינוי קבע לאחר שבמשך השנים שלפני כן לא קודם כלל.

ומה קורה בבית המשפט המחוזי? - ערעורו של סובול הוגש לבית המשפט המחוזי ב-15.5.2002. פסק הדין של המחוזי הדוחה את ערעורו של סובול ניתן ביום 19.9.04. בראש הרכב השופטים ישבה כבוד השופטת דבורה ברלינר. ימים אחדים לפני משפטו של סובול נערך סבב למינוי שופטים לבית המשפט העליון. ישיבת הוועדה לבחירת שופטים התקיימה ב-6.5.04. בסבב זה היתה כבוד השופטת ברלינר מועמדת לעלות לעליון. היא לא נתמנתה אז, אבל מינויה הובטח אז לסבב הבא (כפי שהודיע ח"כ שאול יהלום ב-ynet 6/5/2004).

בהרכב השופטים בערעורו של סובול במחוזי השתתפה גם השופטת יהודית שיצר. בעת המשפט היתה השופטת במינוי זמני, "שופטת בית המשפט המחוזי בפועל" והמינוי עתיד היה להסתיים ביוני 2005. כשמינוי זמני מסתיים אפשרי אחת משתיים: או שהוועדה למינוי שופטים מחליטה להפוך את המינוי למינוי של קבע, או שהשופט חוזר לבית משפט השלום.

גם הפרקליטים גם השופטים שדנו בתביעה הפלילית נגד סובול, תחילה בבית משפט השלום ואחר כך בבית המשפט המחוזי בתל אביב... מטבע המבנה המשפטי הקיים, התקדמותם במערכת המשפט תלויה במידה ניכרת באותה לשכת עורכי הדין, וספק אם כל המעורבים בהליכי המשפט עשויים להיות מחוסנים מפני אותו חשש מ"מה יאמרו" ומפני אותו רצון עמום לשאת חן פן יבולע לו.

על כיוצא בזה המשילו חכמים את המשל הבא:
"משל לחכם שפתח לבנו חנות של בשמים בשוק של זונות. המבוי עשה את שלו, והאומנות עשתה שלה, והנער כבחור עשה שלו ויצא לתרבות רעה" (שמות רבה, מג).
אכן, מה יעשה אותו בן שלא יחטא...

התוצאות החמורות של פסק הדין

פסק הדין של בית משפט השלום ואישורו כמעט ללא שינוי בבית המשפט המחוזי יצרו מבנה משפטי שלפיו בכל מקום שמתגלה חריגה לכאורה מסמכות, ויתעוררו שאלות של התנהלות ברמה הכלכלית, תמיד יוסק שיש כאן גם יסוד של עבירת גניבה. סובול פנה אל בית המשפט העליון כדי שיבדוק מבנה משפטי חדש זה, להבהירו, ולתקנו, כלומר שבית המשפט העליון יכריע בסוגיה תקדימית עקרונית ומוטעה זו.

גם בית המשפט העליון עצמו בתשובה על בקשת רשות ערעור פלילי היה בספק אם בית המשפט המחוזי טעה או לא טעה, אך החליט בהינף קולמוס לטאטא את העניין משולחנו מבלי לעסוק בו. שהרי כך נאמר בתשובתו שלכבוד השופט חשין:

"אין לי צורך לקבוע אם אכן יצאה שגגה מלפני בית המשפט המחוזי, שכן אפילו נפלה שגגה אין בה - בנסיבות הענין - כדי להצדיק מתן רשות ערעור, אף לא קיומו של דיון בבקשה. אכן, אין בה באותה שגגה לכאורה כדי לפגוע בזכויותיו של המבקש משנמצא כי כוונתו היתה לשלול נכסים מן הלישכה בשלילת קבע". (פסקה 9 לפסק הדין לרשות הערעור).

החלטתו זו של השופט מותירה מצב של אי בהירות. על-פי הגדרת הגניבה בסעיף 383 (א)(1) לחוק יש צורך באלמנט של "שלילת קבע":

"אדם גונב דבר אם הוא - נוטל ונושא דבר הניתן להיגנב, בלי הסכמת הבעל, במירמה ובלי תביעת זכות בתום לב, כשהוא מתכוון בשעת הנטילה לשלול את הדבר מבעלו שלילת קבע".

השאלה העקרונית העולה נוכח מסכת העובדות והדינים הנה כדלהלן: האם מתקיימת עבירת גניבה שעה שלא נגנב כל אובייקט, קרי לא נוצרה שליחת היד בנכס כהגדרתה המוכרת הידועה והמסורתית?
האם פעולה מחוץ לגדר הסמכות של המבקש אליבא דבית המשפט [טענה לה אין סובול מסכים] יוצרת באופן מכאני ואוטומטי את שליחת היד המתבקשת לצורך הטלת האחריות בפלילים?

למעשה נוצרה קונסטרוקציה משפטית, ובלא משים גם תקדימית, הקובעת כי פעולה תוך חריגה מתחום הסמכות של נושא המשרה, יוצרת מאליה את רכיב שליחת היד, ובעברית קלה - גניבה.
בקשתו של סובול מבית המשפט העליון הייתה לקבוע כי שליחת יד היא שליחת יד, ופעולה מחוץ לגדר הסמכות היא פעולה מחוץ לגדר הסמכות. הוא ביקש כי בית המשפט העליון יכריע ויסדיר שאלה זו לצורך הוודאות המשפטית בענייני הטלת האחריות בעבירת הגניבה. אבל בית המשפט העליון לא התיר לו לערער.

חוק בתי המשפט קובע את העילות בגינן תתבקש ותיענה בקשה לקיומו של דיון נוסף:

(א) עניין שפסק בו בית המשפט העליון בשלושה, רשאי הוא להחליט, עם מתן פסק דינו, שבית המשפט העליון ידון בו דיון נוסף בחמישה או יותר.
(ב) לא החליט בית המשפט העליון כאמור בסעיף קטן (א), רשאי כל בעל דין לבקש דיון נוסף כאמור; נשיא בית המשפט העליון או שופט אחר או שופטים שיקבע לכך, רשאים להיענות לבקשה אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בעניין, יש, לדעתם, מקום לדיון נוסף.

בבקשתו טען סובול כי השאלות המשפטיות המועלות כאן, יוצרות חוסר בהירות קיצוני שאמור להדיר שינה מעיני כל מנהל, שכן הוא עלול להיתבע על-פי הדין הישראלי באשר לאחריות נושא משרה בתאגיד. נוכח חשיבותה של השאלה ונוכח העובדה ששאלה זו טרם קיבלה הסדרה פרשנית פסיקתית ראויה, מן הנכון שבית המשפט העליון יבהיר פרשה עקרונית סבוכה זו.

מעבר לכך, לשאלה זו יש חשיבות ציבורית ממדרגה ראשונה, שהרי היא עולה כל אימת שחשש של גניבה בידי נושא משרה עומדת על הפרק. ראוי אפוא שייווצר תקדים מנחה בשאלה זו.

לסיכומם של דברים, סובול ביקש מבית המשפט העליון החלטה עקרונית נוכח קיומה של הלכה מנחה בעייתית, לפיה חריגה מסמכות של נושא משרה בתאגיד, מקיימת את קפיצת הדרך הבלתי אפשרית, ויוצרת יש מאין את יסוד שליחת היד לצורך הטלת חבות בפלילים בעבירת הגניבה בידי נושא משרה.

כאמור, בקשתו זו של עידן סובול לא זכתה לשום מענה. כלל לא ברור מדוע. ביום 2 במאי התייצב עידן סובול בבית המשפט המחוזי בתל אביב והובל למאסר.

אינני מבקש מן הקורא לשים עצמו בתפקיד שופט עליון שבעליונים. אבל ברצוני להראות כי יש פגמים חמורים במבנה הקיים ובמנהגים הרווחים שבתי המשפט מתנהלים לפיהם:

(א) הוועדה למינוי שופטים מטילה אימה על שופטים. היא מורכבת מנציגים של ארגונים אינטרסנטים. מן הראוי היה שבוועדה זו יישבו אישים שאינם משתייכות לשום ארגון, אלא הם "אַנְשֵׁי אֱמֶת שׂנְאֵי בֶּצַע" המוכרים ומוערכים בזכות עצמם, ולא כאלה ש"המקום (היינו התפקיד) ימלא חסרונם".

(ב) שופט רשאי להתעלם כליל מעדות שניתנה לפניו מבלי לנמק מדוע הוא מתעלם ממנה. כאן יש צורך בתקנה ברורה שתמנע התעלמות כזאת: לא ייתכן ששופט ישתיק, יעלים ויתעלם מדברי עדים. רשאי שופט לא להביאם בחשבון, אבל רק על יסוד הבאת נימוק גלוי הנאמר בבהירות בפסק הדין.

(ג) שופט רשאי לא לפסול את עצמו גם אם מוכח בעליל שהוא פותח את המשפט בדעה קדומה. יש לאפשר בירור משפטי של תלונה נגד שופט המסרב לפסול את עצמו במקרים מוכחים כאלה.

תאריך:  14/08/2005   |   עודכן:  14/08/2005
עוזי אורנן
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
שומה על צה"ל לפעול נקודתית נגד מחוללי הסרוב ולא רק נגד הסרבנים הקטנים. אין תחליף לאחריות אישית של כל מסית, ולענישה נקודתית וממוקדת. יידע כל מנהיג ומחנך בישיבת הסדר, כי ייענש בחומרה.
25/07/2005  |  שמואל גורדון  |   תחקירים
לא בכל יום מאותת נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, שהנה-הנה הוא שוקל לפסול שופטת בכירה מלדון בתיק מסויים, בשל ניגודי עניינים ברורים לכאורה בהם היא מצויה. האיתות מצד הנשיא ניתן הפעם בבקשה שהוגשה לפסילת השופטת שרה דותן בבית המשפט המחוזי בתל אביב. דבר זה מיוחד הפעם - לא בשל זאת שחסרים מקרים של ניגודי עניינים אצל שופטים, אלא בעצם מה שנראה כהחלטת הנשיא להתערב, מה שעשוי ללמד כי גם הנשיא ברק, שמגונן על שופטים ונמנע מלפסול גם במקרים חמורים, מתייחס הפעם באופן שונה לנושא שלהלן. ויפה שעה אחת קודם.
15/07/2005  |  יואב יצחק  |   תחקירים
השבוע הגיע שר החקלאות, ישראל כץ, לחקירה במשטרה, בשל המינויים הבלתי חוקיים לכאורה בהם הוא מעורב. השר כץ הוא הראשון, בממשלתו החדשה של שרון, הנחקר באזהרה בשל זאת. השר נחקר במשך כשש שעות, ניסה להצתדק אך לא הצליח לשכנע את החוקרים.
08/07/2005  |  יואב יצחק  |   תחקירים

11/06/2005  |  יואב יצחק  |   תחקירים
פרשת "הסוס הטרויאני" תפסה את קבוצת אייפקס-סבן-ארקין במקום רגיש; קבוצה זו התמודדה על רכישת חברת בזק ובסופה של תחרות הסכימה לשלם 972 מיליון דולר עבור 30% מהמניות עכשיו, לאחר שכבר חתמו על ההסכמים, מתברר כי "הכלה חוללה" ערב החופה בעקבות זאת הם פועלים עתה להפחית את התשלום
03/06/2005  |  יואב יצחק  |   תחקירים
בלוגרים
דעות  |  כתבות  |  תחקירים  |  לרשימת הכותבים
עידן יוסף
עידן יוסף
החופשי חודשי ב-42 שקל ש"מוכרת" שרת התחבורה לתושבי אילת ייטיב רק עם מי שיסכים להיות "כלוא" בתוך העיר    בפועל, אילתי שירצה להגיע לעיר אחרת בארץ יידרש לשלם 305 ש"ח - יותר מפי 2.7 מאשר...
דן מרגלית
דן מרגלית
בעצם מדוע שהח"כים לא יאשרו לעצמם פגרה? אבל לא סתם אלא ללא מגבלת זמן, לכו לפגרה, לכו ואל תשובו
צבי גיל
צבי גיל
האירוע היה משהו ומישהו, נכון יותר מי שהם, שאני מלווה במשך עשרות שנים    היו שם כל המי ומי מבין מקימיי הטלוויזיה הישראלית ומעצביה בשעתה היפה
לרשימות נוספות  |  לבימה חופשית  |  לרשימת הכותבים
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת / פרסומת
ברחבי הרשת / פרסומת
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1  |   |  עריסת תינוק ניידת  |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר  |  NEWS1  |  חדשות  |  אקטואליה  |  תחקירים  |  משפט  |  כלכלה  |  בריאות  |  פנאי  |  ספורט  |  הייטק  |  תיירות  |  אנשים  |  נדל"ן  |  ביטוח  |  פרסום  |  רכב  |  דת  |  מסורת  |  תרבות  |  צרכנות  |  אוכל  |  אינטרנט  |  מחשבים  |  חינוך  |  מגזין  |  הודעות לעיתונות  |  חדשות ברשת  |  בלוגרים ברשת  |  הודעות ברשת  |  מועדון +  |  אישים  |  פירמות  |  מגשרים  |  מוסדות  |  אתרים  |  עורכי דין  |  רואי חשבון  |  כסף  |  יועצים  |  אדריכלים  |  שמאים  |  רופאים  |  שופטים  |  זירת המומחים  | 
מו"ל ועורך: יואב יצחק © כל הזכויות שמורות     |    שיווק ופרסום ב News1     |     RSS
כתובת: רח' חיים זכאי 3 פתח תקוה 4977682 טל: 03-9345666 פקס מערכת: 03-9345660 דואל: New@News1.co.il